הלילה הזה באמת ראש הממשלה יכול היה לקרוא לי 'חמוצה'. כך הרגשתי כשראיתי את פסטיבל שובה של איילת שקד לימין החדש אחרי חודשים ארוכים כנצח של וינדוז שופינג בין המפלגות השונות כמו פאשניסטה מדופלמת. רק אחרי שחטפה מים באושים מכל הבתים הטבעיים שלה - הליכוד, הבית היהודי ואיחוד מפלגות הימין, ואפילו מישראל ביתנו - הואילה לחזור כמושיעה למקום ממנו יצאה רק חודשיים קודם לכם - לימין החדש. 

אבל תחושת החמיצות היא לא ממקום של מצביעה מאוכזבת, אלא ממקום אחר לגמרי. הלילה הזה הרגשתי בדיוק כמו חברי הקהילה הגאה ביום שהתבשרו על מינויו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים, שר גאה ראשון בישראל ובקבינט המדיני בטחוני. הרי אם היה תור דמיוני של כל מנהיגי הציבור הגאים שייצגו את הקהילה בממשלה, אמיר אוחנה היה עומד אחרון בתור אם בכלל, ובתכלס, כמי שהקפיד להצביע פעם אחר פעם נגד הקהילה הגאה וזכויותיה, האיש הזה לא  מייצג אותם כלל. 

איילת שקד בסרטון הבחירות. צילום מסך מתוך יוטיוב

איילת שקד בסרטון הבחירות 2019 מועד א'. צילום מסך מתוך יוטיוב

כפמיניסטית, הבטתי באישה היחידה שתעמוד בראש מפלגה בבחירות הקרובות מדקלמת פסוקים מהתנ"ך ודברי חכמים ומנסה להישמע ממלכתית ומפוייסת ככל האפשר, וליבי נחמץ. כי אם היה תור דמיוני של נשים שיכלו לייצג אותנו בראשות מפלגה ובכנסת בכלל, איילת שקד היתה תופסת את אחד המקומות האחרונים ולא בכבוד. רק לפני ארבעה חודשים היא ניסתה למכור את עצמה כדוגמנית פתיינית של הבושם פשיזם שמריח לה כמו דמוקרטיה. בדרך למטה היא הספיקה להתחפש גם לבג"צ שמפתה את צה"ל  ולהבטיח שהיא היא זו שתגביל ככה את בג"צ כך שלעולם לא יגביל את ידיו של צה"ל. העניין הוא שהממשיכים של שקד ובנט באיחוד מפלגות הימין, אלו שכן הצליחו להיכנס לכנסת בחיזוק 'עוצמה יהודית' של בן גביר ומרזל, הם כל כך קיצוניים וחשוכים- 'הרברפי' שמאמין בטיפולי המרה (ואז מתנגד להם אם אתם מאמינים לו) ובצלאל סמוטריץ' מייסד מצעד הבהמות, שפתאום שקד נראית כמו איזו מאור הגולה. כשהיורש שלה במשרד המשפטים מבהיר כבר בראיון הכניסה שלו שלא חייבים לציית לפסיקות בג"צ, פתאום כולם מתגעגעים לזו שהבטיחה להגביל את בג"צ אבל עשתה זאת בחן ונראית הרבה יותר יפה ממנו. אמות המידה שלנו כל כך נמוך בבחירות האלו, שבנט ושקד שוב נראים ממלכתיים ואחראים. אבל אל תתבלבלו - הם לא. 

בתקופת בנט, שיעורי ההדתה של מערכת החינוך הגיעו לשיאים חדשים, ותקצובו של כל תלמיד בחינוך הממלכתי דתי הגיע ל 33% יותר מאשר לתלמיד חילוני, 66% יותר מזה של תלמיד ערבי. זו מורשתו. ואילו היא מינתה בתקופתה 300 שופטים שמרנים, שניים מהם לעליון, השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין, שקבעו בדעת רוב שאין להתערב בפסק הדין של בית הדין הרבני הראשי שנישל אישה מזכויותיה בביתה שלה עצמה כיוון שבגדה בבעלה, וכמובן חלקה הלא ברור באישורי המינויים של אפי נווה, בן בריתה שעמד בראש לשכת עורכי הדין והשחית אותה. זו מורשתה של שקד. 

אתמול הבן שלי שאל בפליאה האם היא אכן האישה היחידה שתעמוד בראש מפלגה בבחירות הקרובות. התביישתי להשיב שכן, גם בגלל שבשאלה הזו הייתה גלומה השאלה 'מה רק אחת?' וגם כי את איילת שקד, או לפחות את הבת שלה, הוא מכיר מבית הספר. היא גדולה ממנו בשנה, ושניהם מדי בוקר נכנסים בשערי בית ספר שדגל הגאווה מתנוסס מעליו. שהמנהל שלו היה הראשון לחתום על מכתב המנהלים והמנהלות החריף נגד דרכו הלא חינוכית של 'הרברפי' וטיפולי ההמרה שעשה בתלמידיו, מקום שמקדש את קבלת האחר, ואת השיח השיוויוני בין תלמידיו. כנראה כששולחים ילדים לבית ספר כזה בתל אביב, יותר קל לנאום בעד המשפט העברי, וחברת מופת ברוח היהדות. 

צריך לומר, שקד תמכה בחוק הזנות ועזרה להביא אותו לקריאה שלישית עד שייכנס לספר החוקים הישראלי. היא מינתה את הקאדית הראשונה לבית הדין השערי, את השופטת החרדית הראשונה ושתי יוצאות אתיופיה, אבל היא גם הצביעה נגד הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת האלימות נגד נשים ולא יצאה נגד האמירות החשוכות של הח"כים שהיו לצידה, סמוטריץ שרוצה להפריד בין יולדות ערביות ויהודיות, וניסן סמוליאנסקי, שנחשד בהטרדה מינית של מספר נשים (התיק נסגר כי הנשים סרבו להעיד), או חבורת הרבנים שהיו מתומכיה הנלהבים כמו הרב אלי סדן מישיבת עלי ("הפשע היותר גדול שהפמיניזם המודרני יוצר הוא לחנך את האשה להיות עצמאית") שמזמן היה צריך להפסיק לקבל משכורת מהמדינה על דברי ההסתה שיוצאים ממנו ומרבניו, או הרב יגאל לוינשטיין מאותה הישיבה, מייסד הביטוי 'בחורילות' ללוחמות בצה"ל ועוד ועוד ועוד. אלו מלמדים אותנו שמאבק למען זכויות נשים, כבודן ומשקלן בציבוריות הישראליות, הוא לא בהכרח על ראש שמחתה של האישה היחידה בראשות מפלגה, והייצוגיות שלה, כמי שניהלה בחודשים האחרונים שיחות רבות עם איתמר בן גביר, לא יכולה להיבחן בחלל ריק. 

ועכשיו אמורה שקד לכנס תחת כנפייה את כל רסיסי מפלגות הימין. 'צו השעה', הם מכנים זאת. להכניס לחופה אחת את הרב פרץ וקיצוניותו, בצלאל סמוטריץ' וקיצוניותו, איתמר בן גביר וקיצוניותו ולשלב באלו את השמרנות שלה, לתפארת הימין בישראל. אז הצלחנו כנשים לא להתדרדר מתחת לייצוג שכבר השגנו בכנסות קודמות, אבל זה כל ההישג. וביום הזה הוא לא מספק בכלל.