תנו להם להדליק משואות. הם בדיוק 12 אנשים. בעצם אולי תנו להם משואה אחת, ואז הם יהיו במצב שהם יותר רגילים אליו - 12 על אחת. בחורה, משואה, בהסכמה, ברצון, תוך כדי התנגדות, זה ממש לא משנה כי הרי הכי חשוב, הם זוכו מאונס.

ברוסית יש פתגם: "הכפיות נמצאו, אבל המשקע נשאר" - כשמשהו בא על פתרונו, אבל נשאר טעם מגעיל בפה. של מתכת. או של קיא. אבל אלו לא רק החדשות שמשאירות תחושת בחילה, אלא לקיחת הצד באופן אוטומטי, בלי שום ניסיון להבין האם יש משהו באמצע, אפור יותר. אז ככל הנראה הם לא אנסו, הם רק עשו איתה מין קבוצתי וצילמו אותה תוך כדי קריאות גנאי. אז הם לא אנסו אותה אלא רק זרקו אותה מהחדר אחרי שהיא סיימה לספק אותם. אז הם לא אנסו, אבל האם הם גיבורים ששבו לגבולם?

אנחנו חיים בעולם דיכוטומי. מי שמתברר שלא אנס, מיד הופך לילד של כולנו. מי שמעיר לך על כך שתפסת לו את החניה, אוטומטית הופך לאויב שלך שאפשר לחסל בלי להסס, כאילו אנחנו במשחק מחשב. יש טובים ויש רעים, ואנחנו השופטים שמחליטים, על פי הנוחות והערכים הנגועים שלנו.

כמו תגובות הצהלה לשחרורם של הנערים מפרשיית קפריסין, גם הרצח של אופיר חסדאי הוא בלתי נתפס. הוא פשוט לא מסתדר בראש. וזה לא ממש משנה כרגע אם מדובר בבן אדם שטיפל באופן מסור בבנותיו ובאשתו, ושכרגע הן לבד לחלוטין בעולם הזה. מה שבלתי נתפס זו האפשרות שמישהו יכול להרוג אותך בדם קר, לירות בך פעם אחרי פעם רק כי ביקשת ממנו לזוז מהחניה שהוא זקוק לה.

אז אצבע קלה על ההדק זה אסון. אבל יש גם אצבע קלה על מקלדת, שאולי לא הורגת פיזית לרוב (אבל יכולה לגרום להתאבדות, כמו במקרה של אריאל רוניס ז"ל). כמה בקלות אנחנו מוכנים לבייש מישהו בפומבי רק כי הדעה או המעשים שלו יוצאים מגבול הנורמה?

פרשה נוספת שהתפוצצה לה ביום שבת, שכמובן החווירה נוכח ההתפתחויות באיה נאפה, שמה במרכזה את דרור פויר.  העיתונאי כתב נחרצות נגד הטרדות ותקיפות מיניות, ואז הואשם על ידי קולגה, העיתונאית הדר קנה, בהטרדה מינית. אז כן, הוא התנצל גם יום אחרי המקרה, אבל תוך שעה בערך הוא כבר הידרדר הכי נמוך בסולם ה-#metoo, לאותה מדרגה עם הארווי ויינשטיין שבמשך שנים באופן שיטתי תקף נשים מתוקף תפקידו. מזלו של פויר שהוא גם בחר לא להכחיש אלא להודות ולהתנצל שוב וגם כי הוא זכה לתמיכה רחבה של הברנז'ה, שהרבה פעמים קובעת את מי להכתיר ואת מי לגלגל בזפת ונוצות. אגב, אם פויר לא היה כותב את הטור ומנסה לצאת נחרצות נגד תרבות האונס, רוב הסיכויים שהסיפור עם ההטרדה לא היה מתפרסם.

למה אנחנו כל כך אוהבים לקחת צד? למה חשוב לנו כל כך להשמיע דעה נחרצת? מהר מאוד להיות בעד או נגד ובאופן הכי קיצוני. נראה שזו הקלות של המרחב הווירטואלי, שמספקת לנו הגנה ובמקרים מסוימים אף אנונימיות, ונותנת רשות לכתוב דברים שבחיים לא היינו אומרים בפנים של מישהו אחר, אדם זר. אותו עולם וירטואלי סיפק לנו עוד כלי, שאם משתמשים בו בדרך נכונה הוא נהדר, אבל כשמגזימים איתו – הוא הופך למסוכן. שיימינג. הוא נועד לסמן חריגות מהנורמה, דבר טבעי בכל חברה ואמצעי שמירה על גבולות התנהגות, אבל כשאליו מתווספת דיכוטומיה, זו כבר מנת יתר.

אנחנו לא מוכנים לסבול תחום אפור, כי הטריגרים, הערכים והאמונות שלנו לא מאפשרים לנו. כי הם גם הנשק וגם המגננה. כי קשה מאד להתנהל בעולם בו גבולות מטושטשים, כשאין אויב ברור. למשל, נורא ברור שאם ערבי חשוד באונס, הוא אנס באמת. או עובד זר רוסי שחשוד ברצח – רצח. כל מי שהוא לא משלנו – הוא אויב. ואלה "משלנו" זוכים בקלות רבה יותר לכתב הגנה ציבורי.

אנחנו נמצאים במלחמה. מלחמה שמפלגת ומקטבת, והקיטובים האלה יכולים להיות כל דבר: ימין ושמאל, נשים וגברים, פמיניסטיות ומשתפות פעולה עם פטריארכיה, אנסים וילדים של כולנו. למה? כי ככה זה הרבה יותר פשוט. כי ברגע שהעולם מחולק ל-"טובים" ול"רעים" וקיימות בו רק שתי דעות: "שלי" ו-"לא נכונה", זה מקל על האיזון הפנימי שלנו. מקל על החיים ומרגיע חרדה קיומית. אבל מצד שני, כנראה גורם לנו לפגוע באחרים. או אפילו לירות בהם, רק כי העירו על חניה.

עוקבים אחרינו באינסטגרם של און לייף? ובפייסבוק? מחכים לכם שתצטרפו 

תגיות , , ,