בכל יום עבודה ממוצע שלי אני מחייכת בכמויות אפילו אם יש לי צרות פרטיות. אני שרה שירים, רוקדת, מספרת סיפורים, מקנה הרגלים, מרגיעה פחדים, מארגנת אירועים, מגשימה חלומות, מעודדת כשנופלים, מסבירה את הגבולות של המותר והפחות רצוי, מספקת מענה לשאלות, לובשת תחפושות וחובשת כובעים. לפעמים אני מתאפקת חצי שעה לפיפי ולפעמים רק חולמת על הפסקה קצרה -  וכל זה בידיעה שאני עושה משהו שאני אוהבת, משהו שיש בו משמעות. עבור הילדים שאיתי אני סוג של רוקסטאר אבל אתם לא מכירים אותי, סביר להניח שאתם גם לא מכירים אחרים כמוני שמחוברים לעשייה הזאת מכל הלב ביומיום. אז נעים להכיר, קוראים לי סתיו, ויש לי וידוי - אני גננת לגילאי לידה עד 3.

אני אשת חינוך שנמצאת עם הילדים שלכם, האוצרות שלכם, בתפקידים מגוונים ובמקומות שונים כבר שנים. זאת האהבה שלי, השליחות שלי, וזו הפרנסה שלי (פחותה כל כך בהשוואה למה שהתפקיד דורש). וזו אני שחוזרת ומזכירה שחינוך יוצר חברה ותרבות.

להתבונן בתינוק שמגיע לגן כשהוא בקושי יושב וזוחל ולראות פתאום איך הוא הופך לפעוט סקרן שהולך (מה הולך? רץ לפחות חצי מהזמן, ממהר לכבוש את העולם) זה דבר מדהים. לראות איך אותו ילד לומד לדבר, אוכל בעצמו, נגמל מהחיתול, חותר לאינטראקציות עם חברים, ממציא רעיונות (חלקם מהפכניים), שואל שאלות שגורמות לו ולמבוגרים סביבו להתאמץ ולחשוב - איפה עוד זוכים ללוות מישהו כברת דרך כה משמעותית? כל אלו גורמים לתחושת סיפוק ענקית, ועבורי, כשילד מקליט הודעה שהתגעגע אליי או בשבת לוקח תיק ורוצה לבוא אליי, הלב שלי קופץ באוויר.

הסיבה שהחלטתי לכתוב ולצאת מאחורי הקלעים היא המקרים האחרונים של ההתעללות בגנים הפרטיים, וההתעסקות התקשורתית ששמה על המוקד התנהגויות בלתי נתפסות של מי שאמורים לגדל בביטחון ולעקוב בפליאה אחרי כל צעד בתהליך הגדילה וההתפתחות של הילדים. ויש לי הרבה מה להגיד.

הפגיעות הפיזיות בפעוטות הן מזעזעות והפוגעים הם לא אנשי חינוך. לכולנו יש רגעי כעס ומשבר בהם היינו שמחים לערוף ראשים למי שמעצבן אותנו, ההבדל הוא שמובן לנו כי לעולם לא נבצע את הדברים. לתקוף את כל הגננות זה לא הוגן. קיימים גם מדענים ורופאים שעורכים ניסויים בבני אדם ופוגעים בהם, ועל ההשכלה שלהם אין ויכוח. ישנם גם אנשים בדרגים בכירים שגונבים וכמויות של כוכבי בידור וספורט מחורפנים ומסוממים. עבודה בחינוך בפרט (ובתחומים רבים בכלל) עוסקת רבות באנשים, קשרים ויחסים. זה הבסיס והוא רגשי. לצערי, לעיתים עבודה בחינוך בגלל המבוגרים שמקיפים את הילדים, שוחקת פי כמה, מזכירה תוכניות ריאליטי מהסוג בהם יש כל הזמן בחישות וניסיונות להדחות – אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם הדברים, עדיף שלא יבחרו במקצוע הזה.

עוקבים אחרינו באינסטגרם של און לייף? ובפייסבוק? מחכים לכם שתצטרפו 

גן ילדים. צילום: shutterstock

גן ילדים. צילום: shutterstock

מאחורי המצלמות

למרבה הצער גם מצלמות לא מונעות לעיתים התעללויות, במרבית הזוועות שנראו בתקשורת ולא רק השנה- נראה כי היו מצלמות בגנים. ובינינו, למי באמת יש זמן פנוי לשבת ולעשות צפיית בינג' 5-6 ימים בשבוע על תשע שעות בממוצע בכל גן ילדים? לא אדבר כרגע על צנעת הפרט, אבל כחומר למחשבה בגן הילדים מופשטים ומולבשים מהבגדים, החיתולים והתחתונים.

אם תצפו בסרטונים שמצולמים בגנים סביר להניח שבמרבית המקרים לא תגלו שום התנהגות חריגה - מרבית הצוותים בחינוך לא יכו, יקשרו ויפגעו פיזית בילדים בדרכי תחכום או בכלל. מה שכנראה כן תפספסו זה את 'התחום האפור' - אמירות חסרות סבלנות, טונים לא נעימים, דחיפת מוצצים וראש קטן כדי לא להתמודד עם בכי הילדים. עוד תראו תככים צוותיים, משחקי אגו ששוברים קו אחיד, אמירות של "לא/אל/אסור" יותר מהכול (ואל תתבלבלו- זו לא בהכרח הצבת גבולות), ועייפות ובריחה לטכני- ניקיונות וכו', שבעקבות ההתעסקות בהם כעיקר, פעילויות והנאות של הילדים ומחשבה עליהם לא מתקיימות. צעירות ומבוגרות, זה לא פוסח על שום גיל. יש נשות צוות עם או בלי תעודות שפוגעות בילדים יומיום ועדיין אתם מפספסים את זה. בוחרים לפי הרושם והיכולת שלהן לדבר מולכם שיווקית, ולטפח יחסים אישיים על פני מקצועיות.

מה שעוד תיראו אם תצפו במצלמות, כי זה פשוט קיים בכל גן - ילדים רבים על צעצועים, נופלים, נושכים, הופכים קופסאות משחק, עושים "דווקא" כחלק מבדיקת הגבולות (ובטח בסביבות גיל שנתיים). והדברים האלה יקרו לפחות פעם אחת לכל ילד כי הם בלתי נמנעים. וגם אם אתם רוצים להתערב, דעו שלא יעזור אם תתקשרו בלחץ בעקבות מה שראיתם במצלמות. סביר להניח שכל עוד לא תטיחו האשמות על סיטואציה חלקית בה צפיתם - תזכו לתשובות מנומקות מהגננות. ובינינו, אותם הדברים קורים גם בבית עם האחים.

מה שכן חשוב הוא שתבדקו את התגובות. איש חינוך אמיתי יידע מתי להגיב ולהתערב, מתי להניח לילדים להתמודד, מתי לתווך, כיצד לשקף סיטואציה כדי לצמצם את חזרתה שנית, להציב גבולות ולתת את הכלים להתמודדות. זה הרבה יותר מלהגיד רק "מה" ו"מתי" לעשות, זה להראות את ה"איך" ולהציב אפשרויות בחירה לילדים בכל הזדמנות. לחזק ולהעצים גם על השתדלות ועל הרגעים הקטנים.

אז איך באמת אפשר להיות בטוחים?

ההמלצה שלי היא להישאר כל הזמן עם יד על הדופק. אתם מוזמנים לערוך ביקורי פתע ולשלוח קרובי משפחה שונים שיתרשמו מהיחס, ולשאול כל הזמן על מנת לקבל רציונל ומידע על הילדים (רק בבקשה שימו לב - בסופי ימים לרוב המידע הוא בסיסי בלבד ויש קהל נוסף ששומע. שיחות עומק יוזמים עם הצוות החינוכי הרלוונטי בזמן בו כל תשומת הלב מוקדשת לכך).

תעקבו איך הילד נכנס לגן מבחינת אנרגיות, על מי הוא מדבר, את מי הוא מחקה ומחפש, למי הוא רוצה לספר חוויה שקרתה לו בבית, להראות משחק/בגד/תיק שקנו לו. (סוד קטן, חלק מאנשי החינוך שומעים את כל הרכילויות שקורות אצלכם בבית ישירות מהילדים. אני מניחה שזה גם הפוך והמסננת הלא קיימת של הילדים מספקת גם לכם לעיתים מידע עלינו).

שימו לב לנורות אדומות - אצל צוותים קיימים לפעמים קשרי שתיקה. זה נובע מפחד לאבד פרנסה, פחד לפטר ולהחליף צוות כדי להימנע מפיצויים גבוהים, ורצון למנוע תחושה ש"הצוות לא יציב", לכן הרבה יעדיפו לשתוק במקום לדבר, ולהמציא תירוצים למה שרואים. יהיו הרבה שינסו לדבר ויושתקו כמו במשטרים הכי חשוכים ודיקטטורים. בעיניי בכל אופן, לדבר כשזה פיקוח נפש - זה אומץ, לא מלשנות. אין לי פחד משאלות של הורים, מבחינתי לקבל ילד זה לקלוט לגן ולהכניס ללב גם את המשפחה שלו ולהיות שם עבורה. במקביל אני מצפה מכם שתדברו איתי ישירות, ודאי לפני שאתם מפיצים שמועה. אני גם מצפה שכשאין לכם אמון במישהו מהצוות, וכשמשהו באינטואיציות לא יושב לכם טוב (ושוב, נימוקים מקצועיים, לא עניינים של חברים מהשכונה ומבילויים) למרות הקושי העצום והצורך להיות בעבודה - אל תתפשרו - קומו ותוציאו את הילדים מהגן!

גן הוא לא בית מרקחת, הילדים הם לא חיילים או בובות. גן הוא מקום דינאמי שהאקלים בו מושפע ממי שנמצאים בו - ילדים ומבוגרים. מי שעובד עם ילדים צריך לפעול ממקום של ערכים, ולא סיסמאות ריקות (ילדים הם הראשונים לזהות זיוף ובולשיט). מרציונל שמנמק את העשייה. על חינוך אמיתי לעולם לא מתפשרים, ואם צריך אז משלמים יותר ועושים הקרבות על מנת שהילדים לא ישלמו רגשית ופיזית על נזקים לדורות.

עוקבים אחרינו באינסטגרם של און לייף? ובפייסבוק? מחכים לכם שתצטרפו