יזמים חרדים רצו לקדם מחלקות נפרדות לגברים ונשים בחברת טאוור אייר. בשדה התעופה פנו לכל אדם דתי ובקשו ממנו לדרוש לשבת במחלקה נפרדת לגברים. אבא שלי, שטס עם החברה זו במקרה, סיפר איך זה היה נראה: במחלקת הגברים והנערים היה שקט וכולם נמו שנת ישרים או ישבו ולמדו בנחת, ובמחלקת הנשים רעש ובלגן. אימהות מוקפות בילדים קטנים ובפעוטות בוכים והן בקושי מצליחות לשלוט במצב. החברה פשטה את הרגל מזמן ולמיטב ידיעתי לא נעשו ניסיונות למיזמים דומים בתעופה האזרחית.

חשוב לומר שאין לי שום בעיה עם גבר חרדי שעושה מאמץ לזוז בעצמו במטוס ולהחליף מקומות כך שלא ישב ליד אישה – זו כמובן זכותו האישית והדתית, אבל הבאתי את הדוגמה שלעיל כי חשוב להבין שבדרך כלל כשאומרים "הפרדה", התוצאה היא תנאים פחותים לציבור הנשים. הזמר החסידי שעלה לכותרות בימים האחרונים בגלל סוגיית ההופעה בהפרדה, בכלל לא מוכן לראות נשים מולו, ולכן כשאנחנו מדברים על 'אירוע בהפרדה' חשוב להבין שהכוונה היא ששוב נשים ידחסו מאחורה באזור קטן ולעומת זאת הגברים ייהנו מראות טובה וישיבה מקדימה.

אני אישית לא חסידה גדולה של התערבות בית המשפט בכל תחום בחיינו – כל השיח הלעומתי רק מרחיק אותנו מדו קיום אמיתי של מגזרים שונים. אבל חשוב להבין משהו שבכלל קשור לפסיכולוגיה: יש כלל פיזיקאלי פשוט – כל כוח מפעיל מיד כוח נגד. העתירה הזו לא מגיעה מתוך ולתוך ריק. היא לא תוצאה של רוע או רצון לעשות דווקא. היא בעיקר מגיעה מפחד וככוח נגד לתופעה בה נשים מודרות מעוד ועוד אזורים במרחב הציבורי, באוטובוסים ובמדרכות. גם כשזה במקומות בהם לכאורה אין השפעה על כלל ציבור הנשים, יש לבחון את המחירים של אותה הפרדה. באקדמיה למשל, ניתן לומר שאם נשים מעוניינות ללמוד בהפרדה אין בכך כל בעיה, אך בחינה מדוקדקת יותר של הסוגיה תגלה לנו שהמרצים הגברים ידברו הן בפני הגברים והן בפני הנשים ואילו המרצות תוכלנה לדבר רק בפני הנשים. יש כאן אפליה חמורה בתעסוקה ופגיעה בהתקדמות האקדמית.

כאישה שבאה מבית דתי, אני מבינה ומכבדת את רצון הנשים עצמן להפרדה אבל חייבים כל הזמן לבחון את ההשלכות על החברה. וגם למסרים המשתמעים מכך. בכותל למשל, מקום בו מתקיימת הפרדה מכורח ההתייחסות למקום כבית כנסת, רחבת הנשים קטנה בהרבה מרחבת הגברים ואין לכך סיבה. המסר שמעובר לציבור הנשים ובכלל, הוא שהנשים הן תוסף משנה למקום, מין תוספת אפשרית אבל לא חשובה (והאמת שהמסר הזה מועבר לצערי בהמון בתי כנסת בצורה בה הם בנויים).

אני שומעת המון טענות סביבי על הפטרונות של שדולת הנשים, הארגון שתבע את עיריית עפולה. "תנו לנשים החרדיות לבחור" - הם זועקים. אבל האם באמת יש כאן בחירה? עיון מעמיק בפסק הדין מגלה תמונה קצת אחרת: "כל אחד מבאי האירוע יהיה רשאי לפי שיקול דעתו לשהות בכל מקום באירוע, ונאסר בזאת על מי מן הסדרנים או המאבטחים, או כל גורם מארגן אחר באירוע, לבצע פעולה כלשהי של הפרדה על רקע מגדרי. כן אני מורה למאבטחי וסדרני המשיבות למנוע כל ניסיון שנועד לבצע הפרדה מגדרית, לסכל כל ניסיון להציב שלטים המורים על הפרדה כאמור או מחסומים או אמצעי כריזה וכיו"ב, ולערב את משטרת ישראל הנוכחת במקום בכל מקרה שגורם כלשהוא ינסה לבצע הפרדה כאמור. אין באמור לעיל כדי למנוע מכל אדם בקהל החפץ מרצונו החופשי לשהות במקום מסוים באזור האירוע, כדי לשהות בו".

נשים לב לדיוק חשוב: בית המשפט לא אוסר הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, אלא אוסר רק על כפייה של הפרדה מגדרית. במילים אחרות, אסור לכפות הפרדה (כי מדינה דמוקרטית לא יכולה לכפות אפליה), אבל אין מניעה להפרדה אם כל באי האירוע רוצים בכך.

בהנחה שלאירוע הזה יגיע קהל חרדי, אין סיבה שלא יתיישבו באופן שמתאים להם. אלא שאסור לשים במקום סדרנים שיעיפו אחורה בצעקות נערה שתעבור במקרה ליד הגברים. החופש של החרדים לשמור על הפרדה מגדרית נשמר כאן, אף אחד לא כופה עליהם לשבת במעורבב. אבל כן בא בית המשפט - שתפקידו להגן עליי ועל אחרות – ופוסק שאסור לכפות על משהיא לזוז או לעמוד דווקא מאחורה מאחורי המחיצה.

אם נחזור רגע לדוגמת הטיסה, יש הבדל גדול אם אדם חרדי דורש שיזיזו את האישה שלצידו או שהוא מבקש לזוז בעצמו. יש הבדל אם משפחה חרדית מסדרת לעצמה את הכיסאות כך שישבו בהפרדה לבין ניסיון להקים חברת תעופה שמראש מפרידה נשים וגברים על חשבון התנאים של מגדר מאוד מסוים. אין כאן רדיפת דת וגם לא כפייה חילונית – רק רצון להגדיר בבירור את הקווים האדומים שבתוכם נשמרת הבחירה החופשית להיות דתי, מבלי להשתמש בדת כתרוץ לפגיעה בזכויות של אחרים.