כשהיא לבושה בשמלה אדומה חשופת כתף, מחייכת אל המצלמה ומלטפת את בטנה המתעגלת, אחווה סיטבון לא התנצלה לרגע כשאמרה את המשפט האלמותי "חיכיתי להיות אמא 35 שנה", כאילו סימון דה בובואר לא כתבה מעולם את "המין האחר". בווידאו שאמור להיראות ספונטני אבל ברור לכולנו שהכי לא, סיטבון, שנחשבת עבורי לדמות הטראגית של "חתונה ממבט ראשון" בעונה הראשונה, מקבלת את ההפי אנד שכל-כך מגיע לה. בהיריון בהיריון בהיריון! עזבו חתונה, בין דאר דאן דאט, תנו לי את הדבר האמיתי – עובר!

מי שנאבקה על זוגיות שברירית ויבשושית להחריד - כי מה לא עושים כדי לא להיות לבד או לרצות את המומחים – הולכת להפוך לאמא. בלי טבעת ובלי קבבונים, אחווה סיטבון עשתה את זה. טל כוכבא תאכל אבק!

אם להיות כנה, כשראיתי את הסרטון וקראתי את הכותרת: "35 שנה חיכיתי להיות אמא" - מלבד הגבה שהרמתי (כי זה אומר שאחווה רצתה להיות אמא עוד לפני שנולדה), זה הרגיש לי כמו בעיטה בבטן. אבל לא סתם בבטן, אלא בבטן הפמיניסטית שלי. זמן לחשבון נפש. נכון שממש שמחתי בשביל אחווה החמודה, שאת התסכול שלה במהלך העונה היה אפשר להסיע הלוך ושוב על כביש 2, אבל לא יכולתי שלא לחשוב עליי ועל הרעיון של אימהות בחיי, ועל למה אני לא מרגישה שאני רוצה להיות אמא 33 שנה. מה לא בסדר בי?

סיטבון, שבהתנשאותי כלפיה גרמה לי לחוש רחמים לכל הסיפור העצוב הזה שלה - של הבטחה מאוד גדולה שהתפוצצה לה בפרצוף - מצליחה לעקוף אותי בסיבוב ולהגיד מה שאני כנראה מאוד, מאוד חוששת. על תחרויות בין נשים נדבר בפרק הבא. אבל בואו, ברצינות רגע, כמה מאיתנו, רווקות הוללות יותר או פחות, מסוגלות להגיד שאנחנו רוצות להיות אימהות? זה לא הנרטיב שלנו. ועכשיו באה אחווה וטרפה את הקלפים.

אולי זה שלא הצלחתי לעשות את זה עד עכשיו - ואני מדברת על להיות בזוגיות רצינית ולהתחתן ואז להיכנס להריון - גרם לי בכלל לוותר. מי צריכה גודש בשדיים ולכתוב פוסטים ממורמרים על הנקה בציבור? יותר כייף בטינדר, בוא נדפדף-נשכח. אבל הרצון של אחווה להיות אמא 35 שנה, עבד עליי. זה תפס אותי. כן, בא לי להדוף אנשים זרים ברחוב שמנסים ללטף לי את הבטן ולסבול מפיגמנטציה בשפם.

ואני חוזרת רגע אחורה, כי אני יודעת שגם אתכן זה תפס. אבל משהו אחר. למה בכלל קראתי לבטן שלי "בטן פמיניסטית". האם בתור מי שמגדירה את עצמה ככזו, אני אמורה לא לרצות להיות אמא? אני לא מכירה מחקרים שמראים קשר ישיר בין הבחירה שלא להביא ילדים, מה שנקרא אל-הורות, לבין להיות פמיניסטית - אבל יכול להיות שהתחושה שזה ככה, נכונה? למה אני מרגישה שאחווה שחררה אותי פתאום? שהאומץ שלה לרצות את האימהות כל כך בלי להתבייש, עוזר גם לי להגיד שממש בא לי ללבוש מכנסיים עם גומי עבה למעלה?

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

עכשיו קרוב💙 @jonathan_ronen_maoz #שבועשלבשורותטובות 🙏🏻

A post shared by Achva Sitbon 🌸 אחווה סיטבון (@achva_si) on

אם יש משהו שמפחיד אותי, זה לחשוב שבגלל שאני נאבקת על זכויות נשים וביקורתית כלפי ההסללה והתפקידים החברתיים שיש לי כאישה – אפספס את חלון ההזדמנויות להקים משפחה. אני בדיוק עסוקה בארגון הפגנה, קמפיין, מחאה או כתיבת טור דעה זועם על הפרדה או קפריסין, ואופס, הגעתי לגיל 40, שזה חמש שנים אחרי הקו האדום ששרטטו לנו בראש. או על הבטן. זהו, נגמר לך הזמן להתעבר.

ואז אני מזכירה לעצמי שהפמיניזם כמו שאני רואה אותו, הוא בסך הכל הרחבת אפשרויות הבחירה. זה שנולדתי נקבה, לא אומר שאני אישה, לא אומר שאני אמא. שום דבר לא מוכרח להיות, וכן, זה יכול להישמע רדיקלי, אבל עבורי זה הכי טבעי שיש. סיטבון לא פחות פמיניסטית ממני, אני אומרת לעצמי השיפוטית, המתנשאת והביקורתית. זה שהיא בחרה "ללכת בתלם", לא אומר שהיא בכלל מכירה בתלם הזה. שהיא בחרה בתלם. אולי היא בכלל בחרה בעצמה, נטו. ובעצם, איך זה יכול להיות רע לבחור בעצמי ולצעוק לעולם את החלומות שלי? סיטבון הצליחה לשבור את המעטה הנוצץ של הסלביות ולהודות שהשיגה סוף סוף מה שרצתה שנים, ולא הצליחה. היא אנושית, היא כמונו. ועכשיו, זה הזמן שלי לחשוב מה אני רוצה באמת ופחדתי לומר. אם לאחווה כבר לא אכפת מה חושבים, אז למה שלי יהיה?

ליבי טייב מאוהבת באנה ארונוב

תמונה ראשית: צילום מסך mako