ביום שני שעבר, בין מאות הבליינים בתל אביב, הייתה גם משפחה אחת מצומצמת שהתאחדה מקצוות תבל, וחגגה יום הולדת 95 לשתי נשים מיוחדות במינן- יהודית אינגוס ואסתר נדלר. אחיות תאומות שקורותיהן שזורות בין דברי הימים של עולם שאנחנו מורגלים לקרוא עליו רק בספרים.

בשבוע שעבר הן ישבו ארבע נשים, יהודית ובתה מרגלית, ואסתר ובתה אווה, שהגיעו מפלורידה ומניו-יורק, בהתאמה, בביתה של מרגלית, ופנו לספר לנו ב"אונלייף" על חייהן של זוג אחיות שטרפו אלף שנים של חוויות במעט פחות ממאה.

הן נולדו בבודפשט בשנת 1924, למשפחה יהודית בת חמש נפשות. "אני נולדתי חצי שעה לפניה", אומרת יהודית, ואסתר מיד מתקנת - "לא נכון, עשרים וחמש דקות". "את לא היית שם, אז את לא יודעת", יהודית עונה. אביהן היה בנקאי וקצין לשעבר, ואימן ציונית נלהבת שגם נכחה בצעירותה בקונגרס הציוני בווינה. יהודית הצטיינה בשירה, החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש וחלמה להיות זמרת אופרה. אסתר הצטיינה במתמטיקה, וכדי להציל את אחותה מציפורני מערכת החינוך ההונגרית גם פתרה עבורה את המבחנים.

יהודית אינגוס ואסתר נדלר. צילום ביתי

יהודית אינגוס ואסתר נדלר. צילום ביתי

פיסות מידע נוספות נוכחות בסרט שהכינה משפחתה של יהודית ליום הולדתה ה-90, ובו היא מספרת על המעבר מהעיר לבית בפאתי בודפשט, ועל עליית האנטישמיות במדינה. אסתר הייתה האחות המופנמת, ויהודית – אסרטיבית מאוד. "פעם אחת ילד בבית הספר קרא לי 'יהודייה מלוכלכת', אז הרבצתי לו. מאז בכל יום הוא היה סוחב לי את התיק במעלה ההר הביתה".

כשרצתה המשפחה לצאת מהונגריה, פתחי המילוט כבר נסגרו. אביהן ואחיהן הגדול לא שרדו את השואה. ארבעת הנשים מנהלות ברחבי הסלון סערת שחזור זיכרונות - אסתר מספרת שהאב הניח שעברו הצבאי מהווה לו חוסן, אך נורה ברחוב ע"י הפאשיסטים. בנוגע לאח, צעיר מחונן ואלוף הונגריה בשח-מט לשעבר, הן לא בטוחות. ניסיונות לשחזר את סוף ימיו העלו מספר השערות- מרגלית, בתה של יהודית, זוכרת שסופר לה שהוא מת ברעב בטרזינשטט, אולי נתלה על גבול רוסיה ע"י הצבא הרוסי. יהודית ניסתה להתחקות אחר עקבותיו לאחר המלחמה, "אבל אנחנו פשוט לא יודעות".

אסתר ויהודית בצעירותן

אסתר ויהודית בצעירותן

אסתר, יהודית, ואימן, נותרו בבודפשט. האחיות מספרות שהאם הייתה אישה חברותית וחזקה, מה ששירת אותן לאורך המלחמה. מכר שלה, הונגרי נוצרי, שהיה צלם ואמן, החביא אותן יחד עם ילדים נוספים בסטודיו שלו. אמא שלהן ביקשה מהן שינקו וישמרו על החלל כדי לרצותו. כשהגיעו הפאשיסטים ופנו לפרוץ לסטודיו, השומר – שידע על הילדים המסתתרים במקום – ביקש שהם יחזרו למחרת כשהצלם יהיה שם. הן נאלצו, שוב, לברוח.

הקשרים של אימן סייעו להם שוב בהמשך - אסתר, שהספיקה עד אז להתמחות באמנות הצילום החדשה, הופנתה ע"י אימה להתחבא אצל צלם אחר. "רק אסור היה לי להשמיע קול", היא מספרת, "ואסור היה לצאת, אבל כשהגרמנים הפציצו את בודפשט, הייתי יוצאת לטייל, כי אף אחד לא היה ברחוב. עד היום אני מאוד אוהבת לטייל". מאוחר יותר עברה להיות תחת חסותו של חסיד אומות העולם, ראול וולנברג.

יהודית הועברה אל "בית הזכוכית" המפורסם בבודפשט - מפעל זכוכית לשעבר שהיה בבעלותה של משפחה יהודית, ועבר אל קרל לוץ, דיפלומט שוויצרי שפרש על המבנה את חסות הקונסוליה השוויצרית בבודפשט. "תחתיו עברו כ-7,000 יהודים ויהודיות צעירים", מספרת יהודית, "ציונים כולם, שהעבירו את הבשורה מפה לאוזן והצילו איש את אחיו. לוץ שיכן אותם בקונסוליה והנפיק להם תעודות חסות שוויצריות מזויפות". יהודית הייתה עובדת כל לילה על הנפקת התעודות עבור היהודים הנמלטים. לוץ, אגב, הוא כנראה שיאן הצלות היהודים - ההערכות הן שהציל כמחצית מיהודי בודפשט, ובסך הכול, מעל ל-60,000 יהודים. בפתח בית הזכוכית בבודפשט עומד פסל אחד שמדמה את לוץ נאחז במלאך מן השמיים כדי להושיע את הצעירים, ועוד אבן עם ציטוט בהונגרית: "בכל פעם שאני צריך לבחור את מי להציל, אני שואל, איפה אלוהים?".

בתום המלחמה הצבא הרוסי שיחרר את בודפשט והאחיות יצאו לחופשי, אך כל אחת מהן הייתה לבדה. "היינו רעבים מאוד", אסתר מספרת, "כשהרוסים הפציצו את בודפשט, הרבה סוסים מתו. הלכנו עם סכין גדולה ברחוב, לקחנו בשר מהסוסים ובישלנו את זה. זה היה האוכל הראשון שממנו נהנינו".

הטלפתיה הידועה שבה ניחנו אחים תאומים סייעה להן בתום המלחמה. אסתר מספרת שהיא הלכה לחפש את אחותה בקונסוליה השוויצרית, ואחותה פנתה לחפש אותה ואת אימן. בדרך, הן נפגשו. "אבל אני כועסת עליה מאוד", מספרת אסתר בחיוך, "כי היא עלתה לארץ ועזבה אותי בהונגריה. עד שאני עליתי לארץ, היא עברה לאמריקה, וכשאני באתי לאמריקה, היא חזרה לארץ". הן צוחקות.

יהודית, אסתר ובנותיהן

יהודית, אסתר ובנותיהן

אולי אלו המחבואים בין סלילי הצילום לאורך השנים או הכישרון שלה בהעברת סיפור חייה באופן כה חי שהפנו את אסתר לבסוף למקצועות הצילום. היא הייתה הצלמת הראשית של התעשייה האווירית במשך 22 שנים. היום היא חיה תחת השמש של פלורידה, שהותירה אותה תוססת ואנרגטית כצעירה בת 75 שנים.

יהודית, שבתה ואחייניתה מעידות עליה שהיא רומנטיקנית חסרת-תקנה, נישאה לאחר המלחמה לגבר צעיר, פליט שואה גם הוא, שחי בכפר קרוב לבודפשט וסייע לבנות המשפחה להשיג אוכל. הדעתנות שלה הכשילה אותה בתוך סיר הלחץ הקומוניסטי. בסרט על חייה היא מספרת שהייתה פקידה חרוצה עבור הממשל אך פוטרה לאחר שעמדה על דעתה בנוגע לאי צדק שראתה כלפיי אחד מחבריה לעבודה. היא פנתה ללמוד, והתאהבה באיש שלימד אותה. הוא השיג ויזה ועלה ארצה והיא כבר נשאה ברחמה את בתם המשותפת מרגלית, שלאורך השיחה ישבה בסלון מאחורי מסך המחשב שלה וליטשה את הפרטים בסיפור של אימה. היא הצליחה לצאת מהונגריה לאחר שהבטיחה לפקידת הממשל הקומוניסטי שתעבור לקיבוץ "כי כל השאר פאשיסטים", היא ציטטה את הפקידה בצחוק מתגלגל. בארץ היא גילתה כישרון גדול לעסקים וניהלה מפעל טקסטיל במשך שנים, בעוד היא ובן זוגה טיילו ועבדו ברחבי העולם, כשאסתר, כאמור, עוקבת אחריי אחותה בין ישראל, לווינה, לאמריקה. "הן שתיהן בנו את עצמן, ויחסית לגיל שהיו בו ולתקופה שבה חיו, הן היו נשות קריירה מדהימות", אווה משלימה.

צילום ביתי

צילום ביתי

ומתוך מערבולת החיים הזו, של מלחמה ושיקום, אהבה וקריירה, נותר קשר הדוק, חוצה יבשות, בין צמד אחיות שמפרידות ביניהן רק חצי שעה, או עשרים וחמש דקות, של חיים שלא היו במשותף. "הן מדברות בסקייפ  כל יום, כל יום", אווה מספרת. "כשאמא מגיעה לבקר אותי בניו-יורק היא מיד מבקשת להתקשר ליהודית".

בתום השיחה נותרה רק עוד חתיכה אחת לפאזל- "יש לכן טיפ בשבילי לחיים טובים?" אני שואלת. אסתר מבקשת להאמין באלוהים, להנות מהמשפחה, לאכול טוב, להתעמל. יהודית מציעה זוגיות, ושירה. "אני חושבת שאני הכי אוהבת מוזיקה". ומתוך שתיהן קורנות תקווה ואהבת אדם, קשר ייחודי שניצח גם את הקודרים שבזמנים, וחדוות-חיים שתצליח ודאי להניע את העולם עוד 95 שנים לפחות.