השבוע לפני שמונים שנים בדיוק מת זיגמונד פרויד, מהמוכרים והמשפיעים בהוגי הפסיכולוגיה. מי שנחשב בתרבות הפופולרית כסמן לבדיחות סרות-טעם ("מה פרויד היה אומר על זה?"), ובפרט, בדיחות גסות, היה מי שדווקא יצר מהפכה ביחס האדם למיניות, וגם, ביחסה של החברה אל המיניות הנשית ואל הטראומות על רקע מינית שנשים רבות חוו.

נתחיל מבראשית: בתחילת דרכו המקצועית פרוד הגיע להשתלמות בפריז אצל ז'אן-מרטין שרקו, נוירולוג בן המאה ה-19 שניהל את המחלקה הנוירולוגית בביה"ח הצרפתי סלפטרייר, שם טיפל בנשים שסבלו מ"היסטריה", תופעה שייחסו לנשים שהרגישו עייפות, מעולפות, עצבניות, רגישות או מדוכאות. שרקו גילה את הפוטנציאל הספק-מקצועי-ספק-בידורי במחלקה, והיה מעלה מופעים לקולגות ומיני-מציצנים שנדחקו דרך הדלת, כשטיפל בנשים בהופעה חיה באמצעות היפנוזה.

היוצרת עדילי ליברמן יצרה על בסיס תיעודים מאותה התקופה את ההצגה "מופעי ההיסטריה", שחזור מתוך ראייה ביקורתית ועכשווית על אותן ההרצאות: "זו הייתה בעצם תקופת הפריק-שואוז וזה היה משהו מאוד פופולרי. כששרקו נכנס לסלפטרייר הוא הבין שיש הרבה מאוד נשים 'היסטריות', ששוכבות ללא מרפא. הם חשבו שהיסטריה זה משהו לא פתיר, הנשים שכבו שם ודי נרקבו שם. הכול אז היה נכלל תחת הקטגוריה של היסטריה, קצת דיכאון, חרדה, סחרחורות, חוסר תיאבון, חוסר תשוקה מינית, כאבי בטן, הכול".

בין המוני הצופים בבית החולים הצרפתי ישב גם זיגמונד פרויד. עם הרשמים מתוך המופעים פרויד חוזר כנוירולוג צעיר לווינה, ומפתח שיטה טיפולית מרחיקת לכת- שיחה. "פרויד פותח את הקליניקה שלו, ומתחיל לטפל בנשים שהן פחות-או-יותר, מבחינת הפרופיל הקליני שלהן, דמו למטופלות של שרקו", מספר ד"ר ערן רולניק, פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר, ומי שעוסק רבות בתרגום כתבי פרויד ובכתיבה אקדמית על משנתו (ספרו האחרון, "זיגמונד פרויד – מכתבים", יצא לפני כחודשיים). "במהלך העבודה פרויד גילה, בין אם בהיפנוזה או בשיחה רגילה, שאכן יש משהו משותף, מעין מוטיב חוזר בזיכרונות שאותן נשים מעלות מילדותן. מרביתן נזכרות במהלך הטיפול בטראומה מינית. פרויד אכן מסיק מכך בהתחלה שההיסטריה נובעת מהיחשפות לטראומה מינית בגיל הילדות. זה המודל שמנחה את פרויד במשך כמה שנים עד שהוא מתחיל להטיל ספק בקשר הסיבתי שבין טראומה מינית מוקדמת להיסטריה. בהדרגה הוא מגיע למסקנה שאי אפשר להניח שטראומה מינית, שכיחה ככל שתהיה, היא הגורם הבלעדי להתפתחות של חולי נפש".

מתוך המסקנות הללו, פרויד מסיק כי אותה טראומה מינית לאו דווקא נובעת ממפגש טראומתי ממשי, אלא מפגישה בלתי-אמצעית של ילד או ילדה עם חוויות שקיבלו בדמיונו משמעות מינית. "הוא פונה לפתח תיאוריה שרואה במיניות חלק מרכזי בהתפתחות הנפשית. מושג "המיניות הילדית" שהציע פרויד הרחיב את מושג המיניות כך שיכלול גם צרכים ודחפים שאינם שווים בערכם למיניות של האדם הבוגר. לטענתו, מבחינת התינוק או התינוקת גם לינוק זה מיניות, וגם כשמחליפים לו חיתול וכשמנשקים אותו". פרויד האמין שהמפגש של התינוק עם יצריו הקיום שלו ועם יצרי המין שלו הוא טראומתי, לא פחות.

"מאותה הנקודה" מסביר רולניק, "נוצר מדע חדש, או אסכולה פסיכולוגית חדשה, שנקראת פסיכואנליזה. במה היא שונה מאסכולות אחרות? שהיא רואה שהגורם הפתוגני – הגורם מעורר המחלה – לא חייב להיות מחוץ לסובייקט, אלא הוא ברוב המקרים, בתוכנו". ההבחנה בין מיניות בריאה לבין מיניות שאיננה בריאה מתרחש באופן שבו אנחנו מעבדים את העולם ומעניקים משמעות להתרחשויות מציאותיות או דמיוניות. "לפני פרויד בכלל לא יחסו חשיבות לטראומה המינית כגורם מכריע. פרויד עושה מהלך כפול- הוא גם מגלה כמה טראומה מינית נפוצה, אבל גם אומר, כדאי להתעניין במה שקורה בנפש שלנו כתגובה לזה. לאחר-מכן הוא עושה את המהלך הנוסף, ואומר- המיניות מעצם טבעה היא טראומתית".

ד"ר ערן רולניק

ד"ר ערן רולניק

לפרויד היה יחס סבוך ועתיר-קונפליקטים עם טראומות מיניות. לאחר שפרסם מאמר שבו תיאר את הקשר בין המחלה שכונתה אז "היסטריה" לבין טראומות מיניות מהילדות, הוא כמעט הפסיד את הקריירה המקצועית שלו, הקהילה הרפואית בווינה סירבה להאמין שמתהלכים ברחובות המונים של אנסים ותוקפים-מינית, ולפי הסיפורים, פרויד נאלץ לחזור בו מהמסקנות. ד"ר רולניק טוען שאנשים רבים חשבו שפרויד התעלם מהנפח ומהחשיבות של הטראומות המיניות של המטופלות שלו, "אבל זה ממש סילוף של ההיסטוריה של הפסיכואנליזה", כלשונו. אז מדוע התגובה הגיעה עד לכדי איום בנידוי מהקהילה? "כי פרויד אמר לכל רופא- זו לא רק "ההיסטרית" שמוטרדת מינית, אלא גם אתה מוטרד מינית. כל אדם מתמודד התמודדות קשה מאוד עם המיניות בילדותו. לשיטתו של פרויד אכן קיימת קבוצה קטנה של אנשים שבחייהם יש טראומה מינית שהופכת את חייהם לקשים עוד יותר, כאלו שפגשו מיניות של אדם מבוגר ועומדו חסרי אונים מולה כשהיו קטנים וחסרי אונים. אבל אותו עניינו לא 'המשוגעים' האלה, אלא ההתפתחות הנפשית של כל אדם ואדם. זו אמירה מזעזעת לומר שהמיניות היא לא איזה דבר נעים וחמוד שעוזר לנו ליהנות מהחיים ולעשות ילדים אלא שזה כוח אדיר שדוחף אותנו לחיות וליהנות אבל גם מסב לנו סבל. גם כשהחיים לכאורה מאירים פנים".

התיאוריות הקיצוניות של פרויד אילצו אותנו - ועודן מאלצות - להתמודד עם ההשערה שסקס – הכוח המהפנט שעומד מאחוריי אלפי פרסומות ושלטי חוצות ומניע את יושבי ויושבות תבל, מאנשי עסקים בסעודיה ובמנהטן עד פוקדי הברים בדיזנגוף – הוא למעשה חוויה טראומתית אם המיניות שלנו איננה מטופלת כראוי מגיל לידה. אבל התפתחות התיאוריה שלו לא נעצרה רק בהרחבת מקומה של המיניות לטווח הגילאים שמינקות עד זקנה. שלא כמו קודמיו, פרויד סירב לראות את הנוירוזות שהתפתחו אצל מטופליו כמבוי סתום. הוא שוחח עמם, והאלמנט החדש והחשוב באופן הטיפול שלו היה ביטול השיפוטיות. "האם אנחנו שופטים העדפה מינית או שאנחנו רוצים להבין, לתת משמעות ולפתוח אפשרויות? הפסיכואנליזה לא עוסקת בלתייג בסדר מול לא בסדר, ראוי או לא ראוי, האדם עצמו נקרא לתת משמעות למיניותו".

ד"ר רולניק מציין כי לדעתו לפרויד יש חלק חשוב בהתפתחות המחשבה הפמיניסטית "פרויד אפילו לקח את המיתוס שרווח בימים ההם, שלאישה יש מוח קטן, ואומר- אין לה מוח קטן, הסיבה לכך שנשים רבות כל כך אינן מפותחות מבחינה אינטלקטואלית היא שהן נאלצות להדחיק את מיניותן. לכן האישה גם אומללה בנישואיה. סביב פרויד היו הרבה מאוד נשים אנליטיקאיות, לא רק מטופלות. לא תמצאו ייצוג כזה של נשים בשום חברה מדעית אחרת באירופה".

ליברמן מספרת ממחקרה על שרקו, אותו נוירולוג פריזאי, על גישה שחקרה סימפטומים גופניים חיצוניים במקום לבחון את הנפש. מעין גישה פטרונית של המעמד ההגמוני הגברי, המשכיל והמיומן-לכאורה, כלפיי מטופלות: "שרקו היה בטוח שהוא מציל את הנשים. אז נשים היו מה שהן היו. אני חושבת ששווה להתבונן גם היום על איך נראות הצגות חולים, וחולות, ומה אנחנו יודעים על רפואה נשית, על היסטריה נשית. הביטוי הזה עדיין שמיש, ומופנה רק לנשים". במהלך ההצגה ליברמן משחזרת את אחד המופעים של שרקו, ואפילו מבקשת מהקהל עצות לטיפול. אפקט העדר במהרה משתלט- אחד מציע לגעת למטופלת ביד, השני בבטן התחתונה, והשלישי, שם למטה. היא מספרת שנשים וגברים חווים את המופע באופן שונה לחלוטין- לנשים יש תגובות גופניות ונפשיות קשות יותר, בעוד שמרבית הגברים חווים את ההצגה "באופן מאוד אינטלקטואלי", לדבריה. "יש חוסר הבנה לזה שעבור כולנו, כל הנשים, כמו שפרויד אמר בעצם, זה תמיד טראומתי".

זיגמונד פרויד. צילום מתוך ויקיפדיה

זיגמונד פרויד. צילום מתוך ויקיפדיה

מסתמן כי גדולתו של פרויד הייתה ביחס הפתוח והמכיל שהוא הציג לראשונה כלפיי אותן מטופלות ומטופלים שהגיעו אליו. נראה כי הוא היה הראשון בקהילתו, ודאי המטפל הנפשי הראשון, שחקר את המטופלת עבור עצמה, ולא עבורו ולשם הרפואה. אולי הראשון לסייע למטופליו לקחת בחזרה את הכוח על העתיד שלהם. "פסיכואנליטיקאי שמטפל באישה נפגעת טראומה מינית יסרב לראות בטראומה המינית את כל הסיפור של האישה הזו" אומר רולניק. "פרויד מלמד אותנו שגם אם החיים שלנו היו איומים ונוראים, הסבל הסובייקטיבי שלנו נובע מהמשמעויות הבלתי מודעות שנוספו לטראומות האלה, מכך שהן ממשיכות להתקיים בתוכנו ומונעות מאיתנו לצמוח ולהתפתח".

מיליוני נשים צונחות בכל יום על כורסת הפסיכולוגית שלהן. אולי הן נשכבות על ספה אופקית ארוכה ועוצמות עיניים, נושמות עמוק ונאנחות, ואז משחזרות טראומות, מעבדות ימים קשים וחששות מהעתיד. רבות מהן פוגשות את הגישה הטיפולית הפסיכואנליטית. כל המטופלות (אמתכן הנאמנה ביניהן), עמלות רבות כדי לעלות על חבל קרקס דק וארוך וגבוה, ולאזן בין גישה של לקיחת אחריות לבין הימנעות מהאשמה עצמית. בין בדיחות על בננות ופליטות-פה מביכות כדאי להודות לפרויד, קודם כל, על הכוח שביקש להעניק לאנשים, ונשים, בקליניקה הקטנה ההיא בווינה. 

למיטיבות לכת:

המופע "מופעי ההיסטריה" יציג בתיאטרון תמונע, ב-5.10 בשעה 20:00.

"זיגמונד פרויד – מכתבים" – ערן רולניק \\ הוצאת מודן