חדיג'ה אבו סביית. מתה, כי היא בדואית. חדיג'ה אבו סביית נחנקה למוות בגיל 33. אומרים שזה כחלק מתופעה די נפוצה, שנשים בפזורה הבדואית נרצחות ע"י בני משפחה לכאורה, כי משהו לא מצא חן בעיני הגברים במשפחתה. אז היא מתה. כי היא בדואית.

אומרים שאבא שלה התקשר למשטרה, גם אומרים, לפי התקשורת, שכאשר אשה נרצחת במגזר הבדואי על פי רוב זהו אירוע מתוכנן וזה קורה בהסכמת המשפחה שלה. כלומר, זה בסדר שתמותי. אולי אפילו עדיף. ככה תחסכי לנו אי נעימות מול שאר קבוצתנו, חברתנו, קהילתנו. כי למה שנשמור עלייך אם את פגעת בנו. הבכת אותנו. מותר.

לחדיג'ה אבו סביית יש 3 ילדים. היא בעצמה האישה השלישית של בעלה. מי ידאג להם עכשיו? מי ינגב את דמעותיהם, מי ינחמם. יש נחמה? דבר אחד כן בטוח. עכשיו בעולם יש עוד 3 יתומים.

והרעש התקשורתי? היכן הוא? הפעם הוא היה יותר ברמה של ידיעה. ואפילו קוריוז: "האישה הראשונה שנפגעה מאלימות בשנת 2020". שמעת חדיג'ה? הישג! קבלת מדליה. זכית. זכית למות על קידוש המבוכה המשפחתית בפזורה הבדואית אליה נולדת בגילגול הזה. קארמה קשה. אבל הי – היא הסתיימה.

חדיג'ה אבו סביית מתה. נרצחה. השאירה 3 ילדים. הכרנו אותה? אנחנו מכירים כמוהה? אומרים שהיא חזרה משיעור נהיגה. אשה נוהגת? עצמאית. זה טוב או רע בפזורה? עכשיו כבר לא נוכל לשאול אותה. כי היא מתה. גם לא נוכל לברר איתה, מה היא אהבה, לאן רצתה להתקדם בחיים. האם רצתה להתקדם? האם הגשימה את שרצתה או שהיו לה עוד שאיפות.

חדיג'ה אבו סביית נרצחה בעודה בת 33 שנים בלבד. אמא ל- 3 ילדים שעכשיו יתומים. אשה מס 3 לבעלה. אומרים שילדיהם של הנשים האחרות התעמרו בה והיא אף זכתה מהם למכות. למה? ילדיה היו אחים שלהם. ואיפה הבעל?

זהו לא שיר הלל לדינמיקה במגזר הבדואי, הדינמיקה והערכים הבעייתיים. אלא זה ראי שלנו כחברה הישראלית. הבדואים חיים בתוכנו מימים ימימה. אנחנו כולנו ישראלים. איפה המשטרה הישראלית? היכן שירותי הרווחה? האם הם עובדים גם בפזורה הבדואית? אז מה עם חדיג'ה אבו סביית היא בדואית. אז זה אומר שהיא צריכה למות ברצח לכאורה מתוכנן שידעו עליו במשפחה שלה (כי הרי צריך את הסכמתם)?

מתי תיגמר ההנמכה של אירוע מטלטל כמו רצח אשה בחניקה באיזור בו גדלים ילדיה? מקווה שלא לנגד עיניהם. למה אנחנו אפאתיים? אז מה אם היא התגוררה על כביש 25 בכפר לא מוכר בפזורת ערוער ליד דימונה. ואם אנחנו לא מכירים את המקום, ואפילו לא ביקרנו בו אף פעם, זה אומר שהיא לא חשובה? שהיא לא בן אדם? שלא מגיע לה לחיות? שזה בסדר שחנקו אותה? אולי כבר פחדה כמה ימים לפני כן? אולי קיבלה סימנים מקדימים ולא היה לה למי להתלונן?

שנת 2020 וישראל מתנהלת כמו רפובליקת בננות. יש נחשבים וחשובים ויש שלא. ואלו שלא, לא מעניינים את המדינה בהרבה רמות. לא לשמור על כבוד החיים כבוד האישה, כבוד האם, איפה להתחיל ואיפה לסיים את הרשימה הזו? למה זה לא מפריע לנו שככה קרה? רק לצלצל לכם באוזן, אם אותו סיפור בדיוק היה קורה בשכונת בבלי בתל אביב. הסיפור היה מטלטל את המדינה. אולי היה הופך לאירוע מכונן של החמרה משמעותית בעונש, בדק בית רציני בשירותי הרווחה, אולי אפילו עוד תקציבים לתוכניות להגנת נשים במשפחות אלימות לצד תוכניות טיפוליות שיקומיות לגברים שחושבים שהידיים פותרות כל אי נחת. בושה. לנו.

_______________________________________

ליאת מיה לומברוזו היא צלמת, עיתונאית ופעילה חברתית