הסבתא שלי גדלה במשפחה חרדית שרצתה להוציא אותה מבית הספר בכיתה ד׳ - כי בשביל מה בת צריכה השכלה. כנערה ציונית היא החליטה לעלות לארץ והפכה לחלוצה, ומשפחתה באירופה ישבה עליה שבעה. אחר כך רובם נספו בשואה. הציונות לא רק הביאה בשורה של שיוויון וחירות ליהודים, אלא לנשים יהודיות, כנשים.

עוד לפני קום המדינה התנהל בישראל מאבק בין הישוב הישן החרדי ובין הישוב החדש על זכויותיהן של נשים. הרב קוק ותנועת המזרחי התנגדו לזכות ההצבעה לנשים בטענה שנשים צריכות להשאר בבית ולגדל ילדים. ועם זאת, תחת הנהגתו של דוד בן-גוריון, נתחם מסמך עברי מכונן - מגילת העצמאות - בה מוגדר בכתב שיוויון זכויות ללא הבדל דת גזע ומין. הציונות אף הוציאה את התורה מארון הקודש ושמה אותו בכל ילקוט של כל ילד וכל ילדה, שלמדו לראשונה בהיסטוריה תנ״ך וחשבון ומקצועות אחרים, כשוות ושווים.

סבתא שלי, עדה ברקוביץ׳. ניצלה בזכות הציונות

סבתא שלי, עדה ברקוביץ׳. ניצלה בזכות הציונות

72 שנה אחרי קום המדינה שהצהירה שתעניק שיוויון זכויות לכל אזרחיה ואזרחיותיה, נדמה שבכל מימדי ההצהרה - דת, גזע ומין - התרחקנו מהחזון ושקענו ברגרסיה שמרנית הרסנית. בעוד ראש הממשלה הזמני קורא להתעלם מקולות הבוחרים הערבים, ההישג העצום של הציונות, ובמרכזו שחרורן של נשים יהודיות מאלפי שנות שיעבוד, אלימות ונבערות, בסכנת הכחדה. נשים ישראליות היום כבר לא נאבקות על שיוויון בפריווילגיות, אלא על עצם זכותן להיות.

כפי שמסבירה המשפטנית יופי תירוש, התקבעה בשנה האחרונה זכות חדשה "הזכות לא לראות או לשמוע נשים". במרחב הציבורי, מדרכות, מעליות ומקומות ישיבה נפרדים באוטובוסים לנשים, הם לא סיינס-פיקשן. זה קורה עכשיו בבית שמש, בני ברק וירושלים. הדרת נשים בקהל ועל הבמה מתפשטת ברחבי הארץ במופעים ואירועים במימון כספי ציבור, של הרשות המקומית, משרד התרבות והאגף לתרבות יהודית במשרד החינוך. מבין מאות מופעים, משרד החינוך מתקצב רק קומץ בהן מופיעות נשים, וגם אלו לרב עבור קהל נשי בהפרדה. נערה בת 15 שעלתה לשיר בהזמנת הזמר נתן גושן בהופעת יום העצמאות ברמת גן, לפתע נדרשה לרדת מהבמה שלא ישמע קולה. ברדיו זמרות ישראליות בקושי מושמעות לעומת זמרים ישראלים כבר כמה שנים.

מקום המדינה יש בישראל מפלגות דתיות שמדירות נשים וזאת גם אחרי הכרעה של בג"ץ בנושא. משלטי חוצות בתעמולת הבחירות הסירו במודע פנים של פוליטיקאיות, ואיפה שלא הסירו, פניהן הושחתו, גם בבחירות הכלליות ועוד לפני כן במוניציפליות. ח״כ מיכאל מלכיאלי מש״ס דרש לא לשבת ליד אשה במליאה, נבחרת ציבור בדיוק כמוהו, ובקשתו נענתה.

בצבא חיילים הפנו למדריכת צניחה את הגב. בבית המשפט עותר הפנה לשופט את הגב כי ישב ליד אשה. בבתי ספר ממלכתיים נערות נשלחו לשבת בשורות האחרונות של האולם לצפות בהצגה, הופרדו בטיולים לירושלים או נאות קדומים ואף הופרדו בתוכנית מיוחדת למדעים. באקדמיה המסלולים המצומצמים בהפרדה כבר אינם מצומצמים והובילו לאיסור כניסה של נשים לקמפוס ולספרייה בשעות ששמורות רק לגברים.

לצד הכרה הולכת ומתרחבת ב"זכות לא לראות או לשמוע נשים", מתהדק הפיקוח ושליטה על גופן של נשים. אם אחד מסמלי הציונות היו חלוצים וחלוצות במכנסיים קצרצרים, היום ילדות ונערות בחינוך הממלכתי עוברות מסדרי צניעות סלקטיביים, בהם מודדים להן ורק להן לעיני כל את אורך המכנסיים הקצרים. נהגי אוטובוס מחליטים על דעת עצמם לא לאפשר לנשים שלהן לעלות על האוטובוס על סמך הלבוש שלהן. למכון פיזיותרפיה שנותן שירותים לקופות החולים נדרשות נשים להגיע בלבוש צנוע. בכל קופות החולים ניתן שירות של "בודקות טהרה" בהכשרת המכון החרד״לי פוע״ה מבצעות בדיקה פולשנית ללא צורך רפואי, ומעבירות את תוצאות הבדיקה לרב, לא רופא. 

הרובד האחרון קשור ליחס של החברה לפגיעה בכבודן וחירותן וגופן של נשים. נשמור להזדמנות אחרת את הדיון הקשה על אלימות דומסטית והכשל המשפטי בטיפול באונס ותקיפה מינית, ברמה ההצהרתית בלבד - נדמה שאנחנו בבעיה כאשר הזמר הלאומי הוא אייל גולן, מר "פותמוביל", יועצו הקרוב של ראש הממשלה הזמני הוא נתן אשל, שצילם מתחת לחצאיות של נשים, וחתן פרס ישראל לספרות תורנית הוא יעקב אריאל, שיושב בפורום תקנה שמטרתו טיפול בהטרדה מינית, אבל הוא קובע שיש גם לאשה אחריות על כך שהוטרדה והותקפה. אחרי עשורים שבהם התבססה אט-אט ההבנה שתקיפה והטרדה הן פסולות, אנחנו כיום במצב שהממשלה שאמורה לייצג חצי מהאוכלוסייה מעניקה ליחס הזה גושפנקא.

זה לא שאין גם הישגים יפים לנשים בישראל. יש הרבה. ועם זאת מעמד האשה בישראל עבר רגרסיה דרמטית - ממאבק על כמה מנכ"ליות יש בחברות המובילות במשק וכמה דוברות עולות על הבמות בכנסים, הוא הדרדר למאבק על הזכות שלנו ללכת ברחוב במכנסיים קצרים.