כבר כמה חודשים שאני מרגישה שעליי לעצור ולחשב מסלול מחדש. להבין איפה אני עכשיו, איפה אהיה עוד שנה או שנתיים אם אמשיך באותה דרך, ואם המקום הזה יהיה מקום של סיפוק ואושר עבורי, מקום שאני באמת רוצה להיות בו. בין כל כך הרבה מיילים, הודעות, תקשורת בלתי פוסקת ומידע שממסך את קבלת ההחלטות ארוכות הטווח, לא עצרתי. לא הרגשתי שהצלחתי למצוא נחת לחשוב בשקט. ניסיתי קצת מיינדפולנס, קצת מדיטציות ומלא מלא ספורט, בתקווה שהם יעזרו לי להתנתק. הם אכן עזרו – אבל בצורה רגעית, כשהשורש המתוח והקפוץ עוד לא נמצא בשלווה. ההשפעה לא הייתה עמוקה דיה, הסטרס לא נרגע. הוא לא נרגע כבר כמה שנים, אני בטוחה שאיני היחידה, ולמדתי לחיות איתו. השלמתי.

ועכשיו באה הקורונה.

סטופ. רגע. לא לצאת. אין אירועים, אין פגישות, אין הרצאות. וואו, איזה אושר ההנחיות האלה הכניסו לי ללב ולגוף. בזמן שאחרים התייפחו אל מול הכותרות המבעיתות, אני שמחתי בתוכי: הנה השקט שרציתי! רק אני ועצמי, לא מנותקת מהעולם החיצון ועדיין זמינה ועושה משימות שאפשר במחשב, אבל אין ספק שקצב החיים ירד, ויאפשר לתחושה נעימה ואחרת, להיכנס. נשימה.

כשיצאתי לרחוב בתחילת השבוע, הרגשתי שיום כיפור התערבב עם יום שבת, ושמעתי את השקט. יחד עם זאת, הרגשתי שהריחוק הפיזי שנדרש מאיתנו, הוא פיזי בלבד. כולנו באותה סירה של חוסר וודאות והסתגלות למצב חדש. של ערעור שגרת החיים הרגילה, והבנה שנצא מהמשבר הזה אחרות ואחרים. לא כולנו נחזור לאותה עבודה שעזבנו, בין אם אנחנו בחופשה, בחל"ת או עובדות מהבית. לא כולנו נישאר באותה זוגיות, ניראה אותו דבר או נשמור על אותם קשרים חברתיים שהיו לנו. לתחושתי, משהו בקורונה הזאת, מבקש מאיתנו להתעורר ולזכור שהחיים קצרים – שהזמן הוא עכשיו, ולמה לא להגשים את החלומות שלנו? אלה שתמיד רצינו.

אז ביום רביעי צלצלתי למכון קוסמטיקה מוכר וביררתי איך אני לומדת להיות קוסמטיקאית. חלום ילדות ישן שיש לי, שנשכח בין מאות אלפי מילים שכתבתי בשנים האחרונות, כעיתונאית ופובליציסטית. אם אני יודעת מה גורם לי להיות מאושרת, למה לא להגדיל את האושר שלי ולעשות את זה? אני מרגישה שנפרש בפניי שדה דמיוני, שאני יכולה לצעוד בו עכשיו קצת יותר בשקט, עם יותר אומץ, כי יש משהו במצב הזה שמכניס לפרופורציה. ללכת בשבילים לא חרושים, לקטוף פרחים אחרים. אני מאמינה שאת הקורונה נעבור, ואז נעבור גם קשיים אחרים – שאינם קשורים לבריאות, שהיא החשובה ביותר. הדברים נכנסים למקומם הנכון. המוות עושה את זה, אתן וודאי יודעות.

בימים האחרונים ההסתכלות החיובית על הנגיף, הפכה לנפוצה יותר. הציניות קיימת, אבל במינון נמוך – כך אני מרגישה לפחות. תמיד יש ברירה ותמיד יש בחירה. בחירה האם לנסות ולשמור על עצמינו קרובים למה שהיינו לפני, בתחושת תסכול בלתי פוסקת כי המצב של לפני כבר לא יחזור – או הכרה ביום-יום אחר לחלוטין, שיכול להזכיר לפרקים מה שהיה, אבל שמביא עימו שגרה שונה בבסיסה. הסתכלות כזו, של קבלת הגבינה שזזה, היא בעיני המפתח להישרדות – מנטלית ואף פיזית.

זה לא שקל לי. ממש לא. אני מפחדת ודואגת ולא יודעת מתי זה ייגמר. אבל אני אומרת לעצמי שזה בטוח ייגמר מתישהו, ושהבחירה היחידה שלא קיימת לי כרגע, היא לא להכיר בכך שהקורונה איתנו. אני מנסה להסתכל על מה שכן במקום על מה שלא, ולאפשר לעצמי גם לומר שאני מפחדת ולא קל לי. אני מקווה שכולנו נעבור את המשבר הזה כמה שיותר מהר, עם כמה שפחות פגיעות בגוף ובנפש, ושאולי בעזרתו, נתקדם עוד קצת להגשמת החלומות האמיתיים שלנו. שמתי את הכתר, עכשיו זה הזמן.