כמה חודשים אחרי שאורי אנסבכר ז"ל יצאה לשבת לכתוב תחת פיסת שמיים בעין יעל ונרצחה באכזריות, קיבלנו טלפון למערכת. על הקו בקול נרגש היו החברות והמורה של אורי ממגמת הקולנוע, הן אמרו -  היא הייתה אוהבת את הפרויקט שלכן. אנחנו מבקשות לזכור אותה באופן אחר. תוכלו להנציח את הזיכרון שלה?

ברגע הראשון נבהלנו. המיזם שלנו "פנים. יום. זיכרון" - מיזם להנצחה של חללי צהל ונפגעי פעולות האיבה דרך סרטי אנימציה קצרים בבית אבי-חי קיים כבר כמעט עשור. בכל שנה אנחנו מלקטות רסיסי געגועים וזיכרונות מחייהם של אנשים שהיו ואינם. מנסות להסיט את המבט האישי והלאומי כאחד - מרגעי הגבורה ודיווחי המוות אל רגעים מהחיים. מתוך אמונה שהתמקדות קולקטיבית בחיי החללים תסייע לחולל תנועה טקטונית אך עקבית - להיאבק למען החיים. או לכל הפחות תניע אותנו להפסיק להתמסר לגרפיקת המוות. בכל שנות המיזם לא העזנו לגעת בזיכרון כל כך טרי ושותת דם. פחות משנה למותה. 

אך הן התעקשו. ובמהלך התחקיר, כששמענו את סיפורו של גן העדן הבנו שהסרט חייב להיעשות. 

הזיכרון סיפר על אחד המקומות הכי אהובים על אורי. פינת מדבר קטנה , בלב ההרים הסלעיים לא רחוק מביתה. היא הפכה את המקום הצוקי למקום הסודי שלה. יום אחד אורי ניגשה לנעאה , אימה, ואמרה לה בפשטות , שהייתה כנראה אופיינית מאוד לאורי - שילוב של רצינות תהומית וצחוק גדול כאחד - "אני רוצה להראות לך את שערי גן עדן ". אורי הובילה את נעאה אל לב ההרים, למקום הסודי, והזמינה אותה ואת אחיה לבקר בו . להיכנס איתה אל "גן העדן" הפרטי  שלה. והקסם הגדול שלה הצליח לפעול גם עליהם. הם הרגישו במקום הזה אנרגיה מיוחדת, והתמסרו לאגדה שהיא בראה. מאז , בכל פעם שלקחה אותם לשם, הרגישו כיצד המבט המיוחד של אורי על העולם צובע גם את עולמם. 

השנה, התפרסם הסרט לזכרה, שיצרו ברגש וכישון רב האנימטורים יוני שלמון ודור בשרי. הסרט מתרכז בעיקר בזיכרון הזה, אבל גם מנסה לתפוס את האישיות של אורי כפי שסיפרו לנו באריכות החברות. את ההרגל שלה לשמוע מוזיקה עם אוזניות כל הזמן, על האופן בו נהגה לנתק אוזניה אחת כדי לחזור לדבר עם מי שסביבה, על האופן שבו היתה רוקדת יחפה, ומאוד משוחררת. 

לזכרה של אורי אנסבכר ז"ל שהותירה אחריה חלל ואור גדול 

מי בעצם הם הגיבורים שלנו? 

ההנצחה המסורתית שדיברה בקולות של גבורה, ודפיקות בדלת, ושכול קורע מגעגועים הייתה תמיד בלב הזיכרון הישראלי. אבל זיכרונות קטנים, של רגעים יפים, בלי מדים ובלי נשק, כמעט לא סופרו. כולם דיברו בפאתוס על החיילים הגיבורים אבל אף אחד לא עצר לשאול מי הם בעצם היו. על מה הם חלמו לפני שמסרו את נפשם. 

תסריטאי צעיר  הראה לנו את הטקסט של שרי אנסקי, שמספרת על הרגע שישבה עם אחיה ראובן, בצום יום כיפור, וחלמו על סלט ירקות קצוץ דק, שרי התמסרה לחלום ורצה להכין לעצמה סלט ירקות טרי קצוץ  באמצע יום כיפור. כששבה לבית הכנסת כדי להודיע לאחיה שפרצה המלחמה ושקוראים לו לשוב לצבא  - הוא הביט בה במבט מאשים ומיד ידע שהיא אכלה את הסלט. זה היה המשפט האחרון שלו אליה - לפני שיצא למלחמה - ממנה לא שב.  הטקסט הזה היה ההשראה לכל מה שבא אחר כך. 

 

"את אכלת סלט," המילים האחרונות שאמר ראובן גבריהו לאחותו שרי אנסקי. 

לספר סיפור קרוב בדמיון אך רחוק בכאב

לא קל למצוא סיפורים כאלו, ולא סתם. זה מאוד כואב להתגעגע, לחטט בזיכרונות הטובים, להיזכר כמה צחקנו, בתחביבים שהיו ועכשיו לא מעיזים להתקרב אליהם. זה געגוע אחר. ספציפי ודוקר. החיפוש אחר סיפורים הוא בלתי פוסק, אבל הזיכרונות שם. בספרים, במשפט קטן בתוך ראיון, בחריטה על ספסל בשמורת טבע. מלקטים, מעמיקים, מתחקרים ולאט לאט מתגלה העולם שממנו נולד הסרט. 

הרבה מחשבות והתלבטויות היו לגבי בחירת עולם ההנצחה החדש, הבחירה באנימציה הייתה הדבר היחיד שלא הייתה עליו התלבטות. כשמחזירים זיכרונות לחיים זה לא יכול להיות ריאלי. חייב להיות מרחק כלשהו מהמציאות, ורק אז אפשר להתקרב. האנימציה מאפשרת את זה, היא מאפשרת לעוף, להיות מספיק קרובים בדימיון, אבל מספיק רחוקים מהכאב. מה שסט ושחקנים לא מאפשרים כשמדובר בגעגוע ממש חי, איך אפשר ללהק שחקן לתפקיד הבן שנפל? האנימציה הופכת את זה לאפשרי.  

בסרט לזכרו של יובל הראל ז"ל, הנפשנו זיכרון אבוד מגיל 4, שסופר לנו לפרטי פרטים על ידי אמא שלו. האנימציה המופלאה של היוצרים איפשרה לראות רגשות. להתבונן בהיסטריה, ולכאוב מהפחד להתגעגע. אנחנו חושבות שזה אחד הסרטים שמסביר, בלי מילים. כמה לאנימציה יש כח שנכון לסרטי הזיכרון שלנו. 

"עוד זה מדבר וזה בא." לזכרו של יובל הראל ז"ל

כמעט עשור אנחנו עמוק בתוך זה, כמעט עשור אנחנו זוכרות יחד עם המשפחות, אבל השנה, זה אחרת לגמרי. לא נפגשנו לחיבוק עם המשפחות, לא נראה אותם באירוע המרכזי בבית אבי חי, לא ישבנו לידן כשצפו בסרטים לראשונה, ומעל הכל, אנחנו אפילו לא יודעים לנחש כמה נרגיש את יום הזיכרון בתוך הבית, בלי הטקסים וההרגלים של כל אחד ביום הזה. למרות כל זה לא עצרנו את המיזם, הקמנו מאגר של סרטי הנצחה ייחודיים, סרטים המעיזים לזכור אחרת, לזכור רגעים מהחיים שהיו, ואינם. ליצור מאגר זיכרונות קולקטיבי- אלטרנטיבי – שמתמקד ברגעים מהחיים. נדמה כי דווקא בתקופת הבידוד הזו, כשהכול הופך ליותר ויותר אישי וביתי, המבט על  הזיכרון דרך סרטי האנימציה ודרך הזיכרונות מהחיים, רלוונטי  אף יותר מתמיד.

**

לירן ליפשיץ ויטבת פייראיזן וייל הגיעו להקמת הפרויקט לאחר שנים רבות בתפקידים שונים בתקשורת המיינסטרים הישראלית. הן חיפשו דרך נוספת להשפיע על התרבות הישראלית באופן בלתי אמצעי. ליצור ולעודד יצירה ישראלית מקורית שלא תלויה ברייטינג ופרסומות.