אני מזהה אותן בסטודיו, את הנשים הכבויות.

שפת הגוף תהיה לרוב דרוכה מדי או כזו שויתרה, המבט בעיניים עייף ומותש. הן מתלוננות על כאבים כרוניים באגן או בגב התחתון, כאבי בטן, בעיות בעיכול, חוסר יכולת לנשום.

הן בגילאים שונים, רמת ההשכלה משתנה מאחת לאחת, עורכות דין או מוכרות בחנות בגדים, סטודנטיות או סבתות לנכדים, ואין מכנה משותף ביניהן שאפשר להצביע עליו - מלבד אחד: הן כולן חוזרות בסוף היום הביתה אל בן זוג אלים.

 

 

בחודשי הקורונה נפל דבר – נאלצנו להיסגר בבתים, להימנע מלפגוש אנשים, ללכת לעבודה או לעשות פעילות גופנית, בבת אחת נקרענו משיגרת חיינו ובעוד כל העולם עצר מלכת, נלכדו בתוך הדירות הסגורות גם אותן נשים אומללות וילדיהן, וחלקן שילמו בחייהן.

בישראל נרצחות מדי שנה כ - 25 נשים, אבל המספרים הללו מסתירים מאחוריהם אינספור נשים שמצבן לא תמיד מובהק, שסובלות מאלימות כלכלית, מינית, רגשית, וגם פיזית. גם הן מתקשות להגדיר לעצמן את מצבן ואת מה שעובר עליהן, כי זה חמקמק, ולא מספיק בהיר, כי הוא מתעלל ופוגע ומכאיב, אבל מיד מתנצל, וכלפי חוץ הכל נראה מושלם.

אבל שום דבר לא מושלם במערכת יחסים בה את נחשבת רכוש של מישהו אחר, וגם אם את סלחת ושכחת, הגוף זוכר הכל. הגוף שלנו יאכסן את הרגעים הללו בשכבות העמוקות ביותר וייתן להם ביטוי בכאבים בעת קיום יחסי מין, מחלות אוטואימוניות, תפקוד הורמונלי לא תקין, מפרקי ירך נוקשים ותפוסים ועוד ועוד… 

ואת אותן נשים אנחנו אותן פוגשות על מזרון התרגול בשיעורי היוגה.

במהלך האימון הסחות הדעת, מטלות היומיום והעולם החיצוני, כל אלה נותרים בחוץ, והנשים שמגיעות אלינו ומוזמנות לפגישה אינטימית עם עצמן נותרות חשופות מול כאבי הגוף והנפש.

לרוב נתחיל בישיבה שקטה. זו יכולה להיות חוויה מאד לא שקטה - כזו שמציפה רגשות, זכרונות, מעירה כאבים, מסמנת מקומות רדומים.

אפילו הפעולה הפשוטה של לעצום עיניים, שלא לדבר על הפניית תשומת הלב אל הנשימה, מתגלה כבלתי אפשרית - נשים שחוות אלימות מכל סוג שהיא, לא מסוגלות לעצום עיניים והן נושמות נשימה שטוחה, מהירה. זהירה.

בשיעורי היוגה הנשית אנחנו מיומנות בקריאת שפת הגוף הזו : אנחנו שוכבות על הגב, מניחות ידיים על איזור הרחם, ואני מפנה את תשומת ליבן לאגן.

ביוגה הנשית האגן הוא מקום היצר, יצירה והתשוקה שלנו, וגם החלל בגוף בו נאגרים הסודות, החוויות והרגשות שלנו.

אני מזמינה אותן לשים לב לתחושה בין כפות הידיים: התרחבות וגאות בשאיפה, התכנסות ונסיגה בנשיפה, לעקוב אחרי תנועת הנשימה - איזה סיפור היא מספרת לכן על היום שעברתן? מה מצבכן כעת? נסו למקד את התחושות, ותהיו איתן מבלי לשפוט, לכעוס, לבקר את עצמכן.

עבודת האיסוף פנימה והפניית תשומת הלב לשרירים המייצבים בגוף שלנו, שרירי קרקעית האגן, מציפה רגשות. שרירים אלו מסמנים עבורנו את המרכז והשורש של הייצוב הפנימי, את הגבולות שלנו, הם כמו המגדלור אליו נשוב בעת סערה שוב ושוב בעת התרגול או מחוצה לו, לשם נשאף לחזור בין הטלטלות הרבות והקשות לא פעם שמזמנים לנו החיים. לשם נכוון את המתרגלות שהגיעו אלינו: בואו תכירו את המקומות בהן נאספת העוצמה הפנימית שלכן.

ולפעמים זה קורה. ובסוף השיעור יש בכי של הקלה, או הכרה, או תחילתו של תהליך.

מתוך מיצג 'איננה עוד': צילום עמית אחאבן

מתוך מיצג 'איננה עוד': צילום עמית אחאבן

לפני כשנתיים, במסגרת העשייה שלי כבמאית קולנוע ופעילה חברתית, הצגתי את המיצב ״איננה עוד״ ובו בגדים מקוריים של נשים ונערות שנרצחו על רקע מגדרי.

המיצב עורר תגובות חזקות מאד לאורכה ולרוחבה של הארץ, ומחוצה לה.

על מזרן התרגול, כשאנחנו מחליפות מבטים בתחילת האימון, אני מבינה שהדבר החשוב ביותר שאפשר לתת לאישה הוא האמונה בעצמה, בתחושות הבטן שלה, באינטואיציה.

היא לא טועה כשהיא מבחינה בפנסי האזהרה שנדלקים, היא רק זקוקה שיתנו לה יד ויסמנו עבורה דרכי מילוט בטוחות שיעזרו לה לזהות את כוחותייה האמיתיים ולדייק את המשך דרכה.

(ותודה למורתי וחברתי מירה ארצי פדן שפיתחה את ״היוגה הנשית״ ומאפשרת לנו להושיט יד לנשים רבות כל כך)

הכותבת היא חברה בארגון מורי היוגה בישראל. 

**

היום, יום שני  1.6 ב1800 בערב יצא לדרך מצעד הנשים הראשון בישראל. נשים מכל רחבי הארץ ומכל הארגונים האזרחיים יהיו שם. גם כל ארגוני הגאים יעמדו שם, וכולנו נדרוש דבר אחד- שינוי סדרי עדיפויות ועכשיו. לא מחכים ולא מחכות לנרצחת הבאה.

***

לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת