"איך זה מרגיש?" השאלה חוזרת על עצמה, ואני נושמת עמוק. תגידו לי, איך זה יכול להרגיש? החברים שלי, בני המשפחה שלי -כל אחד עלול להיות מטרה. האחיין שלי החליף את תמונת הפרופיל שלו לאיור של ג'ורג' פלויד ז"ל ופרצתי בבכי. כבר בחטיבת הביניים ילד כהה-עור יודע שיש הבדל בינו לבין החברים שלו בכיתה. הוא יודע שהוא חייב להיזהר יותר. לא חוזר מאוחר, תמיד זמין. יש ילדים שהשוטרים לא שומרים עליהם.

למדתי לתדרך נערים מה לעשות במפגש עם שוטר: אל תשאל הרבה, תראה ידיים נקיות מהרגע הראשון ובבקשה - שלא תעז לרוץ! אתה נער וכבר נראה כמו גבר, גבוה וחזק. כמה שאתה יפה מבפנים ומבחוץ. אבל הם לא יראו אותך כמוני, אתה מבין? אתה גדול וכהה - בשפתם, מסוכן. אין לך ברירה אלא להתבגר במהירות שיא. המצב פה בארץ כבר קשה מנשוא וכל תיעוד מארה"ב הוא מראה שמשקפת מציאות, לפחות עבור חלק מאיתנו.

אני לא יכולה "לעזוב את זה". אין לי את הפריווילגיה לשכוח. "תגידו תודה שאתם לא באמריקה" זה הטרנד החדש. את הביטוי "תגידו תודה" שמעתי לראשונה בגיל 7 ועד היום אני זוכה לשלל "איחולים". השוטרים שמגיעים לשכונה באותה שעה ועם אותו הטייזר, ממש מתחת לבית. מעצרי שווא כי 'אין מצב שאת גרה פה'. 'תראי לי תעודה', 'תצביעי לי איפה את גרה'. 'שלא נראה אותך בחוץ, תעופי הביתה'. יש גם כאלו שלא חזרו הביתה יותר.

קיץ 2019 הרגיש כמו שנתיים. עוד במחאה לאחר הרצח של יהודה ביאדגה ז"ל משהו בי התחיל לבעור. כשסלמון טקה ז"ל נרצח, לא יכולתי לשתוק יותר. גם לא החברים שלי. למדתי שאני יודעת לתווך את הכאב שלי באמצעות מילים. יצאתי להפגנות, למדתי שגז מדמיע שורף גם בפעם השלישית, חזרתי עם סימנים כחולים ובפעם הראשונה בחיי נתקפתי חוסר תקווה עמוק.

עדן זמרו במחאת בני העדה האתיופית בשנה שעברה קיץ 2019

אזב עדן זמרו במחאת בני העדה האתיופית בשנה שעברה קיץ 2019

נסעתי לכל מקום בו היו מוכנים לשמוע אותי: בתי ספר, סמינרים, מרכזי נוער - טלפון אחד ואני שם. הפסקתי להתבייש וסיפרתי, על ההצלחות והכישלונות, על הגזענות והמשפטים הפוגעניים שאני שומעת ביומיום. גם זה "בקטנה" לעומת מה שהחברים שלי עברו.

ועדיין הציבור מרשה לעצמו לבקר ולנתח את המאבק "האלים", מבלי להבין את עומק הדיכוי. את הגזענות שלא "החמירה", אלא פשוט סוף סוף מתועדת.

"גזענות זה כשלוקחים אדם, מפלים אותו לרעה ומדכאים אותו ואז כשהוא מתקומם נגד השיטה קובעים שהוא וכל בני הגזע שלו אנשים אלימים, ושזו הסיבה שהשתמשו באפליה ודיכוי נגדם מלכתחילה."

כולם מדברים על המחאות בארה"ב ואני רוצה לשאול: איפה הייתם? כשמחינו וצעדנו בדממה, כשהאימהות והאבות שלנו יצאו לרחובות לזעוק יחד איתנו וניסו לשמור עלינו. מתחת לאף שלכם.

תמונת הפרופיל ששם האחיין שלי, תמונת המחאה על מותו של גו'רג' פלויד. יוצר Starti di Blu.

תמונת הפרופיל ששם האחיין שלי, תמונת המחאה על מותו של גו'רג' פלויד. יוצר Starti di Blu.

בראונה טיילור נורתה למוות ע"י שוטרים בתוך ביתה. סלומון טקה הוכפש מהרגע בו נרצח באכזריות ע"י שוטר לא בתפקיד. איאד אלחלאק נורה למוות כשהמדריכה שלו זועקת "הוא נכה! יש לו תעודה בכיס!" ואחמוד ארברי נורה כשסה"כ יצא לריצה. שם ופה, זה בעצם אותו הדבר בדיוק.

בלי משפט, בלי הזדמנות לדבר, בלי עורך דין. רק לירות. כמה קל להצדיק את "הסכנה" בדיעבד ולהתעסק בטפל. כמה קל ליפול להסללה התקשורתית, בלי להתאמץ בחיפוש אחר האמת. להתעסק בביזה בארה"ב ובפקקים בארץ. לא משנה כמה חזק תעצמו את העיניים, זה לא ייעלם.

אז אני אגיד לכם איך זה מרגיש. כל מה שאתם רואים בטלוויזיה ובאינטרנט, קשור עמוק למהות שלי. למי שאני, למלחמות שאני צריכה לנהל בחיים שלי. לפחד שלי על האהובים והיקרים שלי, פחד שמתפרש על היסטוריה מדממת.

עכשיו תורכם להקשיב ולהסתכל לי בעיניים: אני לא מוכנה לשבת בשקט ולהשלים עם העובדה שאני עלולה להירצח בגלל צבע העור שלי. אני זאת שמפחדת לצאת החוצה, אני זאת שנמצאת בסכנה, אני זאת שלא יודעת איך אני אמורה להגן על הילדים שלי בעתיד. לא אתם.

אתם יכולים לבחור לראות אותי באמת, להסתכל לי בעיניים ולחבק. לשאול ולבקש ללמוד עוד על המאבק, לנסות להבין חיים שונים משלכם. ואתם יכולים לבחור שלא, חופש הבחירה הוא שלכם. רק אל תשכחו שבכל העולם א.נשים נלחמים ונלחמות על הזכות לחיים. חיים חשובים לא פחות משלכם.

אנחנו נצליח.

אני יודעת שהאמת והצדק לצידנו.

מה איתך?

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת