עובדת סוציאלית לחוק הנוער במחלקה לשירותים חברתיים הוא אחד התפקידים המורכבים בשירותי הרווחה העוסק בעבודה עם קטינים במצבי סיכון וסכנה ועם בני משפחתם. בתפקיד זה אנו נדרשים לא אחת להיכנס לטריטוריה המשפחתית ולקבל ולבצע החלטות הרות גורל בנוגע לקטינים, המעוררות לא אחת תגובות קשות של ההורים להתערבות במשפחתם. 

העבודה במסגרת חוק הנוער היא השליחות שמדינת ישראל נתנה בידי העובדים הסוציאליים כדי לשמור על ביטחונם של קטינים. מאידך, מדינת ישראל לא שומרת על השומרים ולא אחת עו"סים לחוק הנוער חשופים לאלימות מילולית, פיזית ובמרשתת. זאת כאשר האחריות העומדת על כתפינו אינה עומדת בהלימה לתגמול העלוב שאנו מקבלים.

זהו תפקיד אינטנסיבי ותובעני ולו השלכות גם על החיים האישיים של העובדים ובני משפחתם.  

בימים אלו יצאנו למאבק להצלת השירותים החברתיים והעבודה הסוציאלית בכלל. זהו מאבק צודק וראוי עבור החברה כולה. 

צעדת העובדות הסוציאליות לירושלים, היום השלישי. 

חלק מעבודת עו"סים לחוק הנוער הינה במסגרת שעות הכוננות אשר חולשת על כל שעות היממה. בחרתי לתאר חוויה שלי מאירוע במסגרת הכוננות בסוף השבוע האחרון בניסיון להמחיש את הדילמות והמורכבויות עמן אנו מתמודדים:

כוננות חוק נוער, ימי קורונה. 3 לפנות בוקר, בין שישי לשבת, הטלפון מצלצל. בצד השני המוקד העירוני מדווח על אירוע. המשטרה דיווחה על שני קטינים שנמצאים בבית במשך שעות ארוכות ללא השגחה. לא מאתרים את האם. האב נפטר לפני שנים.

אני מבינה אחרי כמה דקות של שיחה עם השוטרת, וככל שמתבהרת התמונה (עד כמה שהיא יכולה להיות בהירה בשעה כזו) שאני צריכה לצאת לכיוון. 

3:15 לפנות בוקר. כבר לבושה ומאורגנת ברכב בדרך לתחנת המשטרה. חושבת על הבית שהשארתי מאחור, על הילדים שלי שישנים עכשיו בבטחה וברוגע במיטתם בעוד יש ילדים של אחרים, שצריכים אותי עכשיו לצדם, שאלחם את מלחמתם, שאשמיע את זעקתם. בדרך השוטרת מעדכנת אותי שאחד הילדים לא מוכן בשום אופן להגיע לתחנה. מבקשת שאגיע לבית המשפחה. מחשבת מסלול מחדש.

 3:30 לפנות בוקר. מגיעה לבית המשפחה, בבית כאוס, בלאגן מוחלט, בגדים וחפצים מפוזרים בכל מקום. חוסר התפקוד זועק לשמיים ובדירה הזו שני ילדים שברגעים אלה ממש ככל הנראה חייהם יקבלו תפנית חדה בעלילה. 

משוחחת עם הילדים, עם עוד גורמים שהיו מעורבים, מתייעצת עם הרכזת שלי ואנחנו מחליטות להוציא צו חירום. דואגת לכל הפרטים, סוגרת קצוות, מוודאת שהילדים בטוב, שלא פספסתי שום דבר בדרך, עושה סבב טלפונים ועדכונים לכל מי שצריך. הקטינים בדרכם למקום מבטחים. 

ואני? נשארת עם מיליון שאלות תלויות באוויר. חושבת על הילדים שכנראה הלילה הזה יהיה מצולק בנפשם לעד, על הדרך שיהיה עליהם עוד לעבור. נוסעת הביתה ובדרך הרכזת שלי מתקשרת. מחשבות ברומו של עולם בחמש וחצי לפנות בוקר על התפקיד ועל השליחות, על המהות ועל האחריות החברתית, המקצועית. חושבת איתה כמה אנחנו משמעותיים והכרחיים. כמה אי אפשר בלעדינו כדי לשמור על חוסן החברה שלנו, על הקטינים, על חסרי הישע, אלה שזקוקים לנו יותר מכל. כמה המאבק שלנו חשוב ומוצדק והוא לא מאבק רק שלנו, הוא מאבק של החברה כולה. 

פותחת את דלת הבית. הבן הפרטי שלי כבר התעורר. אמר שבא אליי למיטה ולא הייתי שם. מחבקת אותו חזק חזק, מנשקת וחוזרת למיטה להשלים עוד קצת שעות שינה. עד הקריאה הבאה.'

יום בחיי עובדת סוציאלית שמטפלת בנפגעות תקיפה מינית. 

הסיפור הזה הוא אחד מרבים בחיים שלי כמו גם בחייהם של עו"סים רבים שכמותי. לא בכל יום אנחנו פותחות צוהר לעבודה שלנו, לחרדת הקודש בה אנחנו מטפלות בכל מקרה ומקרה אבל עכשיו אנחנו עומדות לקרוס ודורשות החייאה של מערכת השירותים החברתיים. זה אמור להיות אינטרס של כל אזרח ואזרחית בישראל, זה בטח אמור להיות אינטרס של קובעי המדיניות בירושלים. 

** צעדת העובדות הסוציאליות תגיע מחר לירושלים. לעוד פרטים והצטרפות למאבק כנסו לעמוד הפייסבוק של איגוד העובדים הסוציאליים 

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת