מגיל 6 שירי ברוך נעלי חלמה להיות מורה לספורט. היא ידעה שהיא תלמד בוינגייט וידעה שהיא תלמד ילדים. בשנה השלישית לתקופת ההוראה היא הבינה שבעצם היא צריכה משהו אחר.

"אני אוהבת גבינות אז אולי אני אלמד לעשות גבינות. החלטתי להקשיב לבטן שלי. הסטריאוטיפ שחקלאים הם עבדים בעיניי שגוי. העבודה יותר קשה והפיזיות יותר קשה אבל עצם הבחירה מאפשרת לך לא להרגיש כבול וזה בחירה שאני מוכנה לעשות כל יום מחדש".

היום היא מגדלת עיזים ומכינה גבינות במושב כנף ברמת הגולן. נשואה לרביד ואמא לשלושה ילדים נפלאים, קסם, נחל ויהל 

"ריחוק מהציביליזציה המגע וההקשבה לטבע, יש בזה כוח עצום, יש פה שקט שהנפש שלי זקוקה לו כי הקצב שלי מאוד גבוה. אני כל הזמן מחפשת את השקט את האיזון בין הקצב לשקט. יש לי צורך פנימי לעבור בין כל העיזים ללטף כל אחת ולקבל מהן אהבה בחזרה. יש לי צורך פנימי כזה. הן באמת אוהבות העיזים".

שירי ברוך נעלי צילום יעל שלח

שירי ברוך נעלי צילום יעל שלח

היא גדלה בבית דור שני לניצולי שואה, זוג הורים שעבדו קשה והיו רוב הזמן עסוקים בפרנסה והישרדות. ולדבריה לא מספיק ראו אותה בשביל מה שהנפש שלה הייתה זקוקה לו.

"מאוד חיפשתי שיאהבו אותי, שמקבלים אותי כמו שאני. זה לא שלא אהבו אותי, אבל לא מספיק הראו לי את זה ואמרו לי את זה וזה היה לי חסר. נורא פחדתי מאמא שלי, פחדתי שהיא תכעס, היא הייתה אומרת לנו משפטים קשים: 'אתן הורגות אותי'. היה לה מאוד קשה לגדל אותנו. הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שהיא לא תכעס, ניסיתי להגן עליה מכל דבר שיגרום לה לכעוס. שם פיתחתי את המיומנות הזאת של ויתור עצמי וריצוי. פחדתי למרוד והמרד התבטא בשנאה עצמית, הכאבה עצמית.

בגיל 18 היא התחילה להקיא. "שש שנים בעולם של בולימיה ושנאה עצמית קשה. כשהייתי בת 20, שנה שנייה בצבא, חזרתי סופ"ש הביתה. תקופה שהיה לי רע עם עצמי והחלטתי שאני רוצה למות. פתחתי ארון תרופות ובלעתי כל מה שראיתי. יצאתי החוצה. כולם היו בשלהם. ירדתי למטה לרחבה והתחלתי להתבלבל והחלטתי להקיא את הכל ואז באתי וסיפרתי להם והם לא הצליחו להתמודד עם זה. שלחו אותי לקב"ן, לפסיכולוג. לא באמת הבינו אותי."

שירי ברוך נעלי צילום יעל שלח

שירי ברוך נעלי צילום יעל שלח

וברקע כל הזמן נוכחת תקיפה מינית קשה. 

"בגיל 16 נאנסתי, הם לא ידעו. לא ראו ולא שמעו. סיפרתי להם את זה כבר לפני שנים אבל לפני שנה ישבתי עם אמא שלי ושוב דיברתי איתה על זה אז היא אמרה לי 'את בטוחה שזה באמת קרה לך?'.

ברוך נעלי משחזרת: "האוטו נוסע ואני שואלת אותו מה קרה אבי, לאן. הוא הרים אנדברקס, לוקח את הכסא אחורה, גוער עליי, מפשיט אותי. אני זוכרת שהתחלתי פשוט לבכות. הייתי במן חוסר ישע טוטאלי. לא התנגדתי. הייתי כמו בובה, מנותקת. אני זוכרת שכאב לי ושזה היה בכוח. אני זוכר את הלב שמפרפר ושואל מה? אני זוכרת את עצמי מנסה להתנגד אבל את מאבדת את כל הכוח. אחרי זה הוא לא דיבר איתי, פשוט הוריד אותו בבית. נכנסתי הביתה, נכנסתי למקלחת. כולם היו בסלון ואף אחד לא יודע, לא שואל."

לפני ארבע שנים היא הכניסה לחייה את הריקוד. 

"המון שנים ידעתי ולא הקשבתי לעצמי שמגיע לי לעשות משהו שאני אוהבת ולפני 4 שנים החלטתי שמגיע לי. חלמתי לרקוד כל חיי. נורא רציתי להיות רקדנית. זה גם היה קשה לי כי כשאתה רוקד אתה צריך להיות מחובר לעצמך. הריקוד ייצר אצלי המון כיף. הריקוד שלי הוא ההבעה של כל מה שאני מרגישה דרך הגוף. חלק מאוד משמעותי עבורי. הוא החלק שמזכיר לי שאני יכולה. יש בי בור שהריקוד ממלא את הנפש שלי. בריקוד אני מלטפת את כל הדברים הרעים, מרככת, עוטפת ומחבקת את עצמי. מגיעה לשלווה נפלא."

 

Shiri שירי from Yael Shelach on Vimeo.

עכשיו היא מגדירה את עצמה מאושרת. 

"אושר זה לקום בבוקר ולפחות את הדלת בדיר ולשמוע את כולם קוראות לי. הכי מאושר לי להיות מוקפת באהבה של כל החיות. אושר זה להסתכל בעיניים של רביד (בן זוגי) ולדעת שאני נאהבת ושהילדים שלי בסדר. אושר זה להרגיש שאני גם וגם וזה בסדר. האושר שלי זה בהכרת תודה על כל מה שיש לי. אם הייתי פוגשת את עצמי של פעם הייתי אומרת: תאהבי את עצמך."

הסרט על שירי הוגש כעבודת גמר של יעל שלח לתואר בתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה בירושלים. ניתן לצפות ביתר תערוכות הגמר בלינק הבא עד סוף אוגוסט. 

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת