האם באמת התעוררנו כחברה? האם ההפגנות בכל רחבי הארץ, הסולידריות של המגזר העיסקי, ההירתמות של קבוצות גברים למען הנשים, באמת מעידה על  כך שמעכשיו, אשה בישראל, תוכל לחיות בשלווה?, בביטחון? תוך שהיא חוגגת את החיים? תוך כדי שהיא לא חוששת כל רגע נתון מה אומרת התלבושת שלה, התסרוקת שלה, השפתון שלה, והיא לא מפחדת ולו לרגע קטן, שמישהו אכזר יצוד אותה?.  ספקנית.

המקרה האחרון העלה בי ולא בכדי את התחושה של להקת זאבים רעבים שמצאו איילה בשטח המחיה שלהם שתמלא את רעבונם. הם צדו אותה. ואכלו אותה. והיא מתה. נתנה להם את גופה כדי שהם ישרדו. אפשר לומר – מעגל החיים, נכון? אפשר לומר 'מלחמת הישרדות של הטבע', כן או לא? אז, זהו שממש לא. זה בהחלט מה שמפריד אותנו מן הבהמה, או החיה.

מעגל הצייד חייב להשתנות. בראש שלנו, של כל אחד ואחד מאיתנו. בכל רמות ושכבות האוכלוסייה וכן גם ברמה המשפטית והשופטת. אנשים שצדים אנשים יושבים מאחורי סורג ובריח.

מתוך תערוכת עלמא - צילום-ליאת מייה לומברוזו

מתוך תערוכת עלמא - צילום-ליאת מייה לומברוזו

כמי שלא פעם, עשתה תערוכות צילום והנציחה רגעים של מגזרים בישראל המהווים את הבטן הרכה של החברה הישראלית (ילדי תסמונת דאון, קורבנות ניצול מיני, אסירים קשים בשיקום, דתות בישראל ועוד), ראיתי את הצלקות גם של נשים שנפגעו מינית. הן חוששות. זה המצב הבסיסי. כמו אדם שננשך פעם מכלב ומאותו רגע אינו שולט בפחד כשהוא רואה כלב. אותו דבר. מתי נבין את כאב "הנשיכה" והשלכותיה על נשים שעברו תקיפות מיניות? מתי?

הסיפור המצמרר של נערה בת 16 שהגיעה עם חברתה להרגיש את העיר הדרומית, לחוות חופש, הנאה, יציאה מהשגרה, רגעים ראשונים של בגרות, ותחושת מסוגלות, יצאה משם כואבת, שפופה, פגועה ושרוטה לכל ימי חייה.

מתוך תערוכת עלמא - צילום ליאת מייה לומברוזו

מתוך תערוכת עלמא - צילום ליאת מייה לומברוזו

הכאב הפרטי שלה, מהווה עוד מסמר בארון של החברה הישראלית, וכן, גם העולמית, על כך שמשום מה, קשה לחברה האנושית להפוך את האשה ליצור אנושי בלבד ולא יצור מיני חלש שצריך אולי, ומן הסתם אפשרי – לצוד אותו. המטפורה של להקת הזאבים מלמדת אותנו כל כך הרבה על התפישה הבסיסית – גברים צדים נשים. אשה היא ניצודה.

מה זה עושה לנו כחברה אנושית? בסופו של דבר, לא משנה אם עומדת מולנו אשה חזקה ברמה האקדמית, המקצועית, השכלית, המעמדית, בסופו של דבר, היא אשה. אפשר לצוד אותה, ומי יעשה זאת? גבר. למה? רק כי הוא גבר.

מכיוון ש'חוק הכלים השלובים' הוכיח שאין דבר כזה שמשהו אחד במשוואה ישתנה והצד השני לא ישתנה גם, הרי שאולי באמת מתחיל פה שינוי. וכל שינוי צריך להתחיל בבדק בית עמוק. כמו זה שקורה עכשיו שגורם לאנשים לקום מהכורסא, ולהבין שגם הקול הקטן שלהם בהפגנה כלשהי, הוא חלק מסך הכל גדול יותר שאומר – עד כאן. 

מתוך תערוכת עלמא - צילום-ליאת מייה לומברוזו

מתוך תערוכת עלמא - צילום-ליאת מייה לומברוזו

ישראל אוגוסט 2020 היא ישראל שמתחילה לא לשתוק. לא לשתוק להנהגה. לא לשתוק לעוולות, קבוצות עניין מבינות שהן חייבות להרים את עצמן באמצעות השמעת קולן וקולם. למדנו שיטה חדשה – לדבר. להגיד, להתריע, להגיד – מגיע לי.

בנימה אופטימית זהירה, אני אומרת, שאולי באמת מתחיל פה שינוי בו אנחנו כחברה מבינים שאנחנו לא חבורת זאבים. ושחיות עדיף שישארו בסוואנה, או מאחורי סורג ובריח, ואז, באמת אולי תהיה פה חברה אנושית טובה יותר. אמן.