עכשיו, דמיינו לכם, שאילולא השכנים, פרצו לבית והחלו להתערב, הסיפור היה נשאר עוד חלון קטן בעיתון, עוד מצבה, עוד משפחה שנהרסה, עוד יתומים.

השכנים כאן, הם אני ואתם. השכנים כאן הם עם ישראל היושב בציון. עם סגולה. עם שפעם, כשרצו להבדיל ביננו לבין ארה"ב של אמריקה, היו אומרים – בישראל זה לא היה יכול לקרות, למשל אם מרביצים למישהו ברחוב, או רואים מקרה לא נעים שמתרחש ברחוב. שם ממשיכים, לא עוזרים, נמנעים ואצלנו עוזרים.

השכנים במצפה רמון הם גיבורים. הם פרצו את הגבול דק שנע בין שמירה על הפרטיות לבין שמירה על הזולת. הם התוו קוד חדש של התנהגות אנושית.  מתערבים למען הסובלים. לא שותקים יותר.

בעיני יש כאן גם מעשה שמהדהד לא פחות מאשר המעשה האלים. פתאום שוב הייתי גאה להיות ישראלית. כן, אנחנו לא רק עוזרים לעניים, או לעניים חדשים, או לקשישים, אנחנו גם מפשילים שרוולים, עוזרים אומץ, ונכנסים לסיטואציה מסוכנת, בעייתית, אלימה ופורצים את הגבולות של הנוחות והביטחון של עצמינו, למען הזולת. שכן, חבר משפחה, או סתם עובר אורח שנמצא בצרה.

המודעות כאן דופקת גם היא על הדלת. מאבקה של משפחת סלה, שלא זכתה ל"הפרעה" באמצע הרצח של מיכל סלה ז"ל, או כל העוסקים בתחום, משפיענים ומשפיעיניות, עמותות, וכל מי שהסכימה לחשוף את הרגעים הקשים שלה למען יפלו על אוזניים כרויות כדי להעביר את המסר, הביטחון שלנו הוא בידיים שלכם.

 

כחברה, קורה לנו משהו. אני לא נכנסת בכלל לצד פוליטי כזה או אחר, אבל ההפגנות בבלפור, בקיסריה, בגשרים הם צעד נוסף של יציאה מפאסיביות לאקטיביות.  ישראל כחברה,  מתקדמת ומשכללת את הכלים שלה ב"ארגז הכלים" המדינתי שלה.  שומרים פה מאד, על הזכות להפגנה, למימוש דמוקרטי, ובעידן של כאוס אפרופו נגיף עולמי, הרי שכמעט מה שנשאר פה זה להרים דגל, להביע את הקול ולהצטרף לאיזשהי הפגנה.

השכן שדפק על הדלת באמצע הרצח הנץתעב במצפה רמון, הרים דגל. השכנים לא רק הצילו את האישה ואת משפחתה, הם גם הצילו אותנו החברה הישראלית מניתוק מהרגשות שלנו ומאי איכפתיות לסביבה שלנו. אני עומדת בתמיכה מלאה, וגאה בשכנים במצפה רמון, וקוראת לכולנו, בואו נהיה חברה טובה יותר, לעצמינו, למדינה ולסביבה.