"עוד פחות מחודש אני אמא בת שנתיים. היום אחרי כמעט שנתיים אני מאובחנת עם דיכאון. למרות שידעתי את זה  לאורך כל הדרך, משהו בלשבת מול איש מקצוע שאומר לי "את בדיכאון" הופך את זה לקל יותר. הופך את זה לנוכח וקיים. ולא רק אצלי בראש. אצל רוב האנשים דיכאון נתפס כמו שרואים בסרטים. זה כמעט תמיד אחרי אובדן גדול, או פרידה קשה ושוברת לבבות. לפעמים בגלל מצב חברתי או אפילו מצב פיזי. מה שאנחנו רואים בסרט ועוזר לנו לתפוס את הדיכאון בצורה מוחשית הוא המצב הנפשי של אותה דמות שחיה את החוויה הזו. לרוב היא תבכה המון. תכעס על כולם ובעיקר על עצמה. בטח תבלה את רוב זמנה במיטה בלי יכולת ורצון לקום. ספונה בכרית ושמיכת פוך, או אולי יושבת על הספה בסלון בתנוחה שמבהירה שלא השתנתה זמן רב. כנראה עם כמה בקבוקי בירה או ספלי קפה פזורים על השולחן, מאפרה עמוסת בדלי סיגריות ושלט טלוויזיה שכפתוריו כבר נשחקו מהשימוש הרב בהם. 

אז זהו, שזה לא ככה. לא רק ככה.

דיכאון היא מחלה מבלבלת. זו מעין התנגשות יומיומית בין שני קולות אצלי בראש. תחושת חוסר הערך העצמי והמיותרות בעולם היא משתקת. היא גורמת לי לשמוע קול שאומר שאני מפונקת ועצלנית. שאני אדם ללא עמוד שדרה, ללא דעות ורגשות. ללא זכויות. שאני צריכה לקבל אישור על כל דבר שאני רוצה לעשות או אפילו להרגיש. אני מרגישה במלכוד תמידי. וזה כבד עליי. כבד מאוד. אין שום יכולת ורצון לעשות שום דבר, פשוט כלום. אפילו לא דברים הכרחיים לקיום כמו לאכול - כי מה הטעם? בשביל מה?

ואם זה לא מספיק אז תמיד מהצד השני מצטרף הקול הגוער שבי- "מה זו העצלנות הזו? מה זו הבכיינות והפינוק הזה? קומי ותתאפסי על עצמך. תתחילי לעשות משהו. לכי לים, תעשי ספורט, תעשי קצת סדר בבית, תחפשי עבודה, תפגשי חברה. תעשי משהו!!!"

רוני קוזלובסקי מנהלת קבוצת הפייסבוק 'לא רק אמא'

רוני קוזלובסקי מנהלת קבוצת הפייסבוק 'לא רק אמא'

אני בדיכאון. מאובחנת עם דיכאון תפקודי. אני לא שוכבת ספונה במיטתי בוכה מבוקר עד ערב על מר גורלי. אני קמה כמעט כל בוקר מאוד מוקדם. עם הילד שלי. הוא לא מרגיש כמה קשה לי. אני מקווה. כל בוקר אנחנו יורדים לפארק. מאכילים יונים, ועורבים, משפחות של ברווזים,  ולפעמים גם איזו מיינה. אנחנו שמים מוסיקה בקולי קולות בבית ורוקדים את עצמנו לדעת. הילד שלי ואני. וגם החצי השני שלי. אנחנו מכינים ארוחות ויוצאים לטיולים. נפגשים עם חברים בחצר, בגינה ובפארק. אבל בפנים, עמוק עמוק בפנים. אני לא שמחה. אני לא צוחקת. כואב לי נורא. אני כל הזמן עצובה. כבר שנתיים שלא חייכתי חיוך אמיתי. שבא מהבפנוכו. שהוא שלם ומלא ומסופק ושמח. 

כבר שנתיים לא הרגשתי שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. כן גם לא בשביל הילד שלי. לפעמים אפילו נדמה לי שיוטב לו שלא אהיה. שאני מיותרת. שאני מזיקה. שיש לו אבא כזה מדהים ונפלא ואולי בלעדיי לשניהם יהיה קל וטוב יותר. הוא ילד מדהים, חכם ומפותח. הוא חייכן בלתי נדלה, עם חיוך כזה שגורם ללב להתרחב עוד קצת בכל פעם. הוא נדיב, ואוהב, הוא שובב וערמומי. הוא מצחיק ויפה כמו השמש. וגם בשביל זה אני לא מרגישה ששווה לקום בבוקר. והתחושה הזו אוכלת אותי מבפנים. 

החצי שלי. העוגן שלי. המקום הבטוח שלי. צומח ומתפתח. אני מסתכלת עליו והוא כל כך התבגר. הוא האבא הכי מדהים שיכולתי לבקש לילד שלי. הוא הבן זוג הכי נפלא שיכולתי לבקש לעצמי. אז למה אני כל הזמן כועסת עליו? אין באמת סיבה. הוא עושה כמעט הכל נכון. אבל אני כועסת. כועסת שיש לו עבודה. כועסת שהוא מתקדם ומתפתח בעוד אני תקועה מאחור, שלא לומר כבר הולכת ברוורס. כועסת שיש לו את הרצון לבלות עם הקטקט כל רגע פנוי - בעוד אני מנסה להתחמק בכל דרך אפשרית מלהעביר זמן איתו ביחד. כועסת כי הוא מצליח לעשות כל כך הרבה דברים במקביל ואני אפילו דבר אחד לא מצליחה לסיים. כועסת כי הוא כל כך הרבה יותר טוב ממני, ואני לא מצליחה להגיע לרמתו. 

ואני לא באמת כועסת עליו. אני כועסת עליי. אני שונאת אותי. אני מרגישה שהוא כל הזמן משווה ובעצם אני כל הזמן משווה ומעמיקה את התסכול. ואני יודעת בראש שזה הדיכאון. אני יודעת בראש שאני יכולה אחרת. ופעם הייתי אחרת. אבל תחושת הבושה, חוסר המסוגלות והתקווה, תחושת הכישלון וה"אוף הלוואי ופשוט לא הייתי" – כל אלה לא נותנים להגיון להשתלט. זה נורא מבלבל. וזה נורא קשה. אני מרגישה שהחיים שלי כאילו נעצרו לפני שנתיים. והכל ממשיך כרגיל. אבל אני עכשיו אמא. אין רוני יותר. אני אמא. ושכחתי את רוני. מה רוני אוהבת. מה רוני רוצה. מה רוני יודעת ויכולה. ממה רוני נהנית. 

אני אפילו לא יודעת את התשובות לכל השאלות האלו. וזה כמו להיות DEAD MAN WALKING. להיות בגוף אבל לא להיות בנפש. כאילו הכל עובר לידי. החיים  ממשיכים. אנשים מתפתחים. ואני עומדת במקום וכלום לא נוגע בי. פתאום אני אמא. ושכחתי אותי. בתוך כל העולם החדש הזה שבראתי - שכחתי את העולם שלי. איבדתי את עצמי."

הטקסט הזה נכתב לפני 4 חודשים כאשר אובחן אצלי הדיכאון באופן רשמי

עד לפני ארבעה חודשים לא הצלחתי לשמוח. לא הצלחתי להרגיש כלום כמעט. בהעדר מילה טובה בעברית אשתמש במילה הלועזית NUMB - אם תחפשו פירוש לעברית כנראה שתקבלו תוצאות כמו 'חסר תחושה', 'אדיש', 'חסר רגש', 'רדום'. אבל אף אחת מהמילים הללו לא פוגעות ביכולת להסביר את התחושה כמו NUMB. אפילו הצליל שבה המילה מתגלגלת על הלשון כשאומרים אותה תואם את מה שהיא מבטאת. מין תחושה שאני הולכת בעולם בתוך ענן ערפל אביך ושום דבר לא נוגע בי. לא מכאיב, לא משמח, לא מעניין, פשוט כלום.

מהמקום הזה יצאתי למסע למצוא או להיזכר בעצמי מחדש. בדרך הבנתי שהמילים שלי נוגעות בהמון נשים שמרגישות כמוני – ולפעמים אפילו לא יודעות לדבר את זה. החשיפה והקשרים שנוצרו לי בעקבות הטקסטים שלי גרמו לי להבין שיש צורך במרחב כזה שייתן לנו מקום מפלט שבו מותר להגיד הכל. גם את הדברים הלא פופולריים או הפחות יפים באימהות אז הקמתי בית. בית לנשים שהן גם אמהות. קראתי לו 'לא רק אמא'

הקהילה קמה ממש לפני כחודש והיא בצמיחה. המטרות מעבר למרחב סגור לפרוק ולשתף אחת את השנייה, הן להנכיח ולהנגיש את השיח בנושא של דכאון וכל הקשיים אחרי לידה, ולגרום לנשים שאולי מתביישות או לא מבינות מה הן מרגישות לדעת שיש להן לאן לפנות ובעיקר שהן לא לבד. לנסות לייצר מקום שבו כל אחת יכולה להרגיש שהיא עוד המון דברים והיא לא רק אמא.