אם היו אומרים לכם שכדי לעצור את מגפת הקורונה אתם צריכים לאשפז את בת ה-3 שלכם בבית חולים לבד, כמעט  בלי אפשרות לבקר אותה, הייתם מסכימים? ובכן, זה בדיוק מה שקורה לאלפי משפחות בישראל, רק שבמקום פעוטות מדובר בסבתות וסבים.

זקנים. כן, זקנים. קשישים. לא אזרחים ותיקים ולא גמלאים או כל מילה מכובסת אחרת. זקנים שחלקם הגדול סובלים מדמנציה או אלצהיימר. אנשים שהתודעה שלהם משטה בהם ומאמללת אותם והדבר היציב היחיד בחייהם הוא המשפחה והעובדת הזרה. הקשישים הללו חסרי אונים בדיוק כמו פעוטות וזקוקים לנוכחות של אדם מוכר לא פחות מלחמצן ותרופות.

סבתא שלי הייתה בין הראשונים בארץ שנכנסו לבידוד. אי אז בפורים כשעוד לא היה לנו רבע מושג מה מצפה לנו היא נכלאה בדירתה הקטנה עם העובדת הזרה (המדהימה) שלה, ואז לא היה לנו מושג שבעצם נגזרו עליה ייסורים ובדידות איומה.

אביבה ליאון ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

אביבה ליאון ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

הסבתא שיצאה מהבידוד ההוא הייתה חלשה יותר, מבולבלת יותר, חולה יותר. בכאב עצום צפינו בהתדרדרות המהירה שלה. מדרון חלקלק שלקח אותה למחוזות אפלים של סיוטים ופחדים ובלבול קיומי. זה לא שלפני הקורונה הכל היה תותים, בכל זאת אישה בת 92 עם התחלה של דמנציה. אבל ברור לכולנו שההתדרדרות המהירה שלה עד הסוף המר קשורה קשר הדוק להנחיות שבודדו אותה מכולנו. שעשו הכל כדי לשמור עליה בחיים, אבל הפכו את החיים האלה לבודדים, עצובים, סיוטיים.

בשבוע האחרון לחייה קרה הנורא מכל והיא חלתה בקורונה. היישר מבית החולים היא נלקחה למחלקת קורונה לתשושי נפש שמוקמה בחניון תת קרקעי, וטופלה על ידי אנשי צוות שהיו מדהימים ומסורים, אבל הם לא המשפחה שלה.

אנחנו זכינו לבקר אותה פעם אחת, יום לפני שנפטרה שם בודדה. ביום הפטירה ביקשתי להגיע לביקור. כמחלימה מקורונה חשבתי שיהיה לי קל יותר לקבל אישור אבל העובדת הסוציאלית (המקסימה) הסבירה לי בצער שהיא לא יכולה לאפשר את זה, מדיניות הביקורים מאוד קפדנית וכשיגיע התור שלנו שוב יעדכנו אותנו. היא אפילו לא ידעה לומר לי כמה זמן נצטרך לחכות. כעבור שעתיים קיבלתי את ההודעה על מותה.

רבקה ליאון זדה, יחד עם סבתה אביבה ז"ל

רבקה ליאון זדה, יחד עם סבתה אביבה ז"ל

הקורונה היא מחלה איומה, גילוי נאות - הכותבת חלתה בקורונה וסובלת עד היום מתופעות לוואי. אני בהחלט חושבת שכולנו צריכים להקריב הרבה כדי לעצור את ההתפשטות שלה, אבל אי אפשר להמשיך ולשפוך את התינוק עם המים באופן כל כך עיוור.

 מקבלי ההחלטות מנחיתים עלינו שוב ושוב ושוב הנחיות שבאות לשמור על הבריאות הגופנית אבל מזיקות באופן אקוטי לבריאות הנפשית של מתבגרים שנשארים ימים ארוכים לבד מול מסך, של מפוטרים שנזרקו לתהום של אבטלה ועוני, של נכים שנשארים בלי מערכת תמיכה, של הורים שנחנקים מהג'ינגול הבלתי אפשרי בין העבודה לילדים, ושל קשישים שנגזר עליהם לבלות את ימיהם האחרונים על האדמה הזו בבדידות קשה מנשוא.

חשוב לי לציין שאין לי מילה של טענה כלפי אנשי הצוות המדהימים שעושים עבודה בלתי אפשרית בבתי האבות, בדיור המוגן, בבתי החולים ובמחלקות הקורונה. הם עושים את כל מה שהם יכולים ומעבר לכך וגם הם משלמים מחיר נפשי כבד. הטענה היחידה שלי היא כלפי חברי הכנסת שלנו, כולם, שמאפשרים לסאגה הזו להימשך.

רבקה ליאון זדה, יחד עם סבתה אביבה ז"ל ובני משפחתן. צילום באדיבות המשפחה

רבקה ליאון זדה, יחד עם סבתה אביבה ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

שואלים אותי מה אפשר לעשות אחרת?  ובכן, הרבה. זה דורש קצת חשיבה מחוץ לקופסא, ותקציבים. ובעיקר שיהיה אכפת למקבלי ההחלטות, שיתנו לאנשי המקצוע את האפשרות לייצר פתרונות. או לפחות יטרחו להתייעץ איתם.

רוצים רעיונות? הנה כמה על קצה המזלג: צריך לייצר מדיניות ביקורים גמישה ולעודד בני משפחות להגיע לבקר את הקשישים בבתי האבות באופן קבוע, להמליץ להם לצאת יחד לסיבוב בחוץ שם הסיכוי להדבקה נמוך בהרבה. כשיש צורך יש לאפשר לבני המשפחה לעשות בדיקות קורונה קבועות לפני ואחרי הביקורים באופן נגיש ונוח. לקשישים עריריים חייבים להצמיד מבקרים קבועים אחרים - בהתנדבות או בשכר.

מרגע שהקשישים נדבקים צריך להכניס לתוכנית הטיפולים שלהם במחלקות שיחה קבועה ביום עם איש צוות קבוע המוכשר לכך, פעילויות מוזיקה וספורט בהתאם למצבם, להוציא אותם ככל האפשר לטיולים באוויר הפתוח והחשוב מכל - לאפשר ולהפציר בבני משפחה ובמטפלות לבקר גם במחלקות באופן יום יומי - או על ידי חליפות מיגון או דרך מחיצות זכוכית הרמטיות.

סבתא שלי הייתה בת 92, כך או אחרת לא נשארו לה הרבה ימים לחיות. כמוה יש עוד מאות אלפים. אז אולי מדינת ישראל מצליחה להאריך קצת את החיים שלהם, אבל היא הופכת אותם לסיוט.

**אביבה ליאון ז"ל הייתה עו״ס וממקימי השירות למען הילדה, ונפטרה לפני מספר ימים בגיל 92.