בשנת 1942, כשהיה בן  16 בלבד, נתלש דוד בלכטובסקי יחד עם הוריו ואחיו מביתו שבפולין. הם עברו אקציה אכזרית במהלכה דחף האב את ילדיו לברוח. דוד היה היחיד שהצליח להימלט, הוריו וששת אחיו ואחיותיו נשלחו למשרפות. הנער הצעיר נאלץ לשרוד לבדו, עבר סלקציות, עונה, הורעב, הוכה עד זוב דם והיה על סף מוות. הדבר היחיד שהניע אותו היה צוואת אביו שביקש מילדיו לעשות הכל כדי להישאר בחיים. לקראת סוף מלחמת העולם השניה, בדרך לא דרך, הוא אף הצליח להתחמק ברגע האחרון מצעדת המוות וניצל ברגע האחרון על ידי האמריקאים. מאז הוא נשא איתו את הזכרונות הכואבים, מבטיח לעצמו שלא ייתן לאף אחד לשכוח את מה שקרה באותם ימים. בשנת 1976, אחרי שנישא והביא ילדים בישראל, הוא החליט להעלות את כל מה שעבר על הדף וכתב יומן המתאר את התקופה הקשה בחייו, הוא נתן לו את השם "מן הגיהנום לחיים". עדות מפורטת המתארת בדיוק מצמרר את החיים בתוך המחנות. הבאנו לכם קטעים מתוך אותו יומן שמעולם לא פורסם.

"מן הגהנום לחיים" קטעים מיומנו של דוד בלכטובסקי ז"ל:

1939:

"אנוכי דוד בלכטובסקי בן קלמן, אימי שרה בלה. נולדתי ב-2.5.1926  בסלבקוב פולין. העבר זכור לי די טוב, כמו חלום שעבר ואינו כבר. ילדות שלא הייתה קיימת בכלל בזמנים ההם. זוכר אני היטב איך עדיין לא מלאו לי שש שנים וכבר ידעתי היטב את כל התפילות שיהודי צריך לדעת. רואה אני כחלום את אבי עליו השלום. שומע אני את קולו, יושב עם ספר התלמוד ולומד שעות על גבי שעות, יושב עד שמפציע האור. 

כשגמרתי גיל שלוש עשרה נכנסנו לזמנים קשים ביותר. השנה הייתה 1939, המלחמה העולמית התקרבה והגרמנים דרשו מפולין שטחים גדולים. אלו היו זמנים נוראיים והייתה התמרמרות גדולה נגדנו. הפולנים שנאו את היהודים, זרקו אבנים על אבי ועל יתר היהודים שיצאו לרחובות לבתי הכנסת להתפלל. תוהו ובוהו התחיל ושנאת הגויים ליהודים התעצמה מיום ליום וזמנים גרועים נהיו. בספטמבר 1939 המלחמה נגד פולין התחילה, הגרמנים כבשו כל מקום שנכנסו אליו והרגו כמה שיכלו. הגרמנים הנאצים הפשיסטים התחילו להזיק, להרוג ולהשמיד כל דבר שמצאו בבית יהודי".

דוד בלכטובסקי ז"ל. צילום מתוך אלבום פרטי

דוד בלכטובסקי ז"ל. צילום מתוך אלבום משפחתי

1942:

"בביתנו היו ארבעה אחים ושלוש אחיות: שלום, מנדל, אברהם, ואני חנן-דוד, ויהודית, רבקלה  ופרידה-רייזל. את הסבל הגדול והנורא ראיתי כשהגיע הזמן להעביר אותנו למחנות ריכוז. זה התחיל בשנת 1942, הגרמנים התנפלו, הרביצו, הרגו וקיבצו את כל יהודי העיר במקום אחד. נשים, גברים וטף. כשאבא שלי זכרונו לברכה, ראה אותנו בסבל גדול מאוד והבין שאין הוא יכול להושיע, הוא קיבץ את כולנו ואמר: 'ילדינו היקרים הולכים אנחנו לקידוש השם, מי ייתן ויישאר מאיתנו זכר. תעשו כל מה שבאפשרותכם להציל את עצמכם, שיישאר זכר ממשפחתנו ושהשורש שהתחלתי בו, ימשיך לנצח'. בסוף דבריו בכיתי בלי סוף וללא הפסקה. הכאב היה נורא, לראות את כל משפחתי ואת כל היהודים של העיר במקום הנורא הזה ובסבל רב כל כך. ישבתי עם חבריי בנקודת ההמתנה אליה הובאנו על מנת להישלח לאושוויץ או לטרבלינקה או בוכנוולד בגרמניה. מכל צד ומכל פינה נשמע בכי של ילדים, נשים וגברים. הנאצים יימח שמם הרביצו לכל אחד שהם רק תפסו. הייתי בן שש עשרה שנים ובלי הפסקה עברה בראשי המחשבה לברוח מן הגיהינום הנוראי הזה כשקולו של אבי מהדהד בראשי להינצל, שיישאר מישהו ממשפחתי. שני חברי כיתתי ואני ישבנו ותכננו בריחה".

סלקציה בבירקנאו אושוויץ. צילום מתוך shutterstock

סלקציה בבירקנאו אושוויץ. צילום מתוך shutterstock

יולי 1942:

"השעה שתיים לפנות בוקר. ההחלטה סופית, לברוח אפילו אם נקבל כדור בראש, בין כך או כך לוקחים אותנו למוות. החלטנו לערוך הגרלה בין שלושתנו מי יהיה הראשון שיברח. שמי היה בפתק שנבחר. ישבנו בקומה השנייה, היה זה מפעל של בירה, אולם ענקי. יותר מאלפיים איש, אישה וילד בתוכו. ובכן, כך הוחלט ומיד תכננתי את תוכנית הבריחה. השומרים למטה מסתובבים הלוך וחזור, אוחזים נשק ותיכף יורים. קפצתי מיד, אני הראשון ואחרי שני חבריי, שני ושלישי. חושך בחוץ, החלו יריות. בגלל שהייתי ראשון הצלחתי לברוח, רצתי ללא הפוגה, צעיר ברוחי, חזק בנפשי - לרוץ לחירות.

רצתי יותר משעתיים, לא ראיתי נפש אדם בדרכי עד שהגעתי לבית הקברות של הגויים בעיר שלי ושם התחבאתי. לא זוכר אני כמה זמן וכמה ימים שהיתי במקום הזה. כל חלומותיי, כל רגשותיי, כל מחשבותיי היו מדוע עשיתי זאת, למה לא נשארתי יחד עם הוריי למות איתם יחד. ושוב שומע אני את קולו של אבי 'תצילו את עצמכם ילדים יקרים שלי, תעשו הכל כדי שיישאר זכר ממשפחתנו הגדולה', וזה נתן לי עוז ורוח חזקה להילחם עד טיפת דמי האחרונה".

דוד, אשתו שושנה ושני בניו (לאחר המלחמה) צילום מתוך אלבום פרטי

דוד, אשתו שושנה ושני בניו (שנים לאחר המלחמה) צילום מתוך אלבום משפחתי.

"לילות שלמים לא יכולתי להירדם. התחבאתי בין המתים בבית הקברות והיה נכנס בי פחד שהנני גם בין האלה, אלא שהנשמה שבי עוד חיה ומחשבתי עוד צלולה ויודע לחשוב. בוקר, בוקר הייתי קם ממשכבי, כולי רועד, רואה מולי מצבות של מתים ואני היחידי החי בתוכם, אכלתי כל דבר שמצאתי בשדות. החלטתי להמשיך בדרכי ולברוח מבית הקברות, בלתי אפשרי היה להישאר בודד במקום הנורא הזה ובמקום בו נולדתי לא הייתה נפש חיה יותר. יצאתי לדרכי דרך יערות, הלכתי שעות על גבי שעות עד שהגעתי למקום שבו עדיין היו יהודים, העיר בנזין. חיפשתי שם כתובת מסוימת, שכן שמעתי מהוריי שאח של אבי גר שם עם משפחתו. הצלחתי למצוא את המקום. חייתי באותו מקום שלושה חודשים של חיים תת הכרתיים, לא יכולתי לשכוח לרגע שנשארתי ללא הורים. ואני רק בן שש עשרה שנים".

"חג הפסח התקרב והייאוש והבהלה שתוקפים את העם היהודי גוברים. דממה שוררת בליל הסדר, יושב אנוכי עם קרובי משפחתי מתחילים את פסח, ולפתע שומעים אנו צעקות בחוץ, בהלות ובכי רב. מסתכלים אנו החוצה ורואים את המפלצות הגרמניות טורפים בכוח רב את שארית היהודים שנשארו בעיר הזו. המונים נאספים ונהרגים במקום כי מנועים לברוח. כמות ההרוגים הייתה כל כך גדולה שאי אפשר לספור ולהכיל את כמותם. מסביב קריאות 'ה' אלוהי ישראל תציל את ילדיך', אנשים מביטים איש למשנהו ואף מילה לא יוצאת מפיהם".

השער לבירקנאו. צילום: shutterstock

השער לבירקנאו. צילום: shutterstock

בירקנאו

"הביאו אותנו למחנה שקראו הגרמנים 'מחנה ההשמדה בירקנאו'. כשהגענו, הורידו אותנו מקרונות הבהמות למטה למקום חשוך. מכל עבר נשמע בכי קורע לב של ילדינו הקדושים והטהורים ואימהות שנגד רצונן גוזלים להן את ילדיהן ובעיניהן רואות את הסבל של ילדיהן שנקרעים מהן. צעקות איומות של הגרמנים עם כלביהם, איש איש הם עוברים. פתאום נשמעת צעקה גדולה: 'להסתדר בשורות, נשים לחוד, גברים לחוד'. ילדים לא קיימים יותר, כי כבר לקחו את כולם. רוב האימהות, בכוחן ובגבורתן לא רצו בשום אופן להיפרד מילדיהן וללא ברירה גם אותן הגרמנים הפאשיסטיים הנאצים לקחו למקום שנקרא קרמטוריום, המקום שאליו הכניסו את הוריי ומשפחתי ורוב ששת מיליון היהודים שהשמידו בגז ובמשרפה".

"הסבל הנורא המשיך. הגברים עמדו בתור, בראשו היה אחד בשם מנגלה, האצבע שלו הייתה רק מצביעה ימין ושמאל. בכל פעם שהגיע מולו גבר יהודי האצבע של יימח שמו מראה לאן יילך וכבר הגסטאפו תופסים אותו. מסתכל אני מסביבי וחושב מה יהיה גורלי, ובאוזניי מצלצלות מילותיו של אבא שלי עליו השלום שביקש שנציל את עצמנו, ואני עושה כל מאמץ בכדי להישאר בחיים.

דוד בלכטובסקי ואשתו שושנה ז"ל. צילום מתוך אלבום פרטי

דוד בלכטובסקי ואשתו שושנה ז"ל. צילום מתוך אלבום משפחתי.

וכך אני עומד ומגיע תורי. מסתכל המנגלה הזה אליי ואני עומד דום. שואל הוא אותי 'בן כמה אתה?', ואני עונה לו 'בן תשע עשרה שנים'. שואל הוא אותי בגרמנית, 'איזה מקצוע יש לך?', עונה אני מיד בלי לחשוב, 'מכונאי'. והאצבע שלו בלי מילים מראה לי ללכת לימין. מיד תופסים אותי הגסטאפו וזורקים אותי ליתר חברי הקבוצה שכבר שם עומדים ומחכים לגורלם. ואני רק גמרתי שש עשרה שנים".

ינואר 1944:

"בוקר אחד, כאשר אנו עמדנו במסדר לפני יציאתנו לעבודות השונות, מופיע אס אס אחד בבלוק שלנו ומתחיל לצעוק בקול רועם: 'מי שמקצועו חייט שיצא החוצה, צריכים חמישים כלבים', כך הם כינו אותנו. אני חושב ומחליט במהירות - או חיים או מוות. נעמד אני דום מול הגסטאפו הזה והוא רושם אותי בתור חייט. והוא עוד מזהיר שמי שיתפסו אותו בשקר ולא יידע היטב את המקצוע, ייענש. אינני מבין מאומה במקצוע הזה ואני כולי רועד מפחד אבל משלים עם הגזירה רק כדי לצאת מהגיהינום הזה. כעבור שלושה ימים קוראים לכל חמישים האנשים שנרשמו, כל אחד לפי מספרו האישי, ומסדרים אותנו בחמישיות בעשר שורות. יוצאים מהמחנה שנקרא בירקנאו- ריסקו, מתחילים ללכת ברגל וכעבור שעה בערך מגיעים למחנה שנקרא אושוויץ. בשער של הכניסה מוזיקה ללא הפסקה, ואנחנו הולכים כמו חיילים, מי שלא יכול ללכת בפסיעות כאלה, מקבל מכות רצח. מגיעים לבלוק מספר 1, בלוק של מקצועניים, רק חייטים ואני בתוכם. השעה לפני צהריים, מתחילים לטפל בנו ואני רואה גן עדן. מורידים לנו את כל הבגדים, מכניסים אותנו להתרחץ, שופכים על גופינו סוג של חומר נגד כינים ונותנים לנו בגדים חדשים ונקיים. וכל אחד מקבל מיטה עם שמיכה ומזרון. לא הבנתי לאיזה גן עדן הגעתי אבל ידעתי שצריך להיזהר.

דוד בלכטובסקי ואשתו שושנה ז"ל. צילום מתוך אלבום פרטי

דוד בלכטובסקי ואשתו שושנה ז"ל אחרי שעלו לישראל. צילום מתוך אלבום פרטי

כשהערב הגיע היינו צריכים להתייצב במסדר. בראשו עמד הרפורט פירר הכל יכול, קאדוק שמו, חיה מטורפת שהולכת על שתי רגליים. הודיעו לנו שהעונשים של מספר אנשים שחזרו מעבודות שונות עומדים להתחיל וכולם צריכים לראות זאת. אינני יכול לפרט את הזעזוע הקשה שנאלצו אותם אנשים לעבור. קראו לזה חצי תנור, חצי גוף של בן אדם נכנס בתוכו, הראש עם הכתפיים, וחצי הגוף השני, התחתון, נשאר חופשי. וכך ניתנו העונשים, לאחד חמישים מלקות, אחד שלושים מלקות, באכזריות הנוראה ביותר, ואחרי גמר הגזירה לא היה כבר על מי להסתכל ועם מי לדבר כי הנשימה הופסקה אצל האומללים, ומי שנשאר אחרי זה בחיים גם כן לא היה יכול לחיות הרבה. ואני חשבתי שהגעתי ל'גן עדן' כשנכנסתי לכאן בפעם הראשונה".

אמצע 1944:

"נתפסתי על ידי האס.אס קאדוק בזמן שעבדתי בבניית בניין לאפיית לחם עבור הגרמנים. על יד הבניין הייתה מאפייה ועבדו שם אנשים שהיו ישנים יחד איתי באותו הבלוק - בלוק מספר 6, הם הגניבו החוצה מספר לחמים ואני קיבלתי אותם, בערך 8 לחמים. כל לחם שקל בערך יותר מקילוגרם אחד ואת זה היינו מחלקים לכל החברים שבבלוק. לצערי נתפסתי על ידי המשמיד הזה, שהיה הרוצח הסדיסט ביותר באושוויץ, ונלקחתי לבלוק מספר 11, בלוק העונשים, שם היו ממיתים אלפים של נשים וגברים. בערך בשעה 14:00 שלחו אותי לבלוק, קיבל אותי שם הקאפו. אמרתי לו את גילי ושהפשע שלי היה שגנבתי לחם. לא מסרתי שום שמות ולא אמרתי מי נתן לי את הלחם ואיך יכולתי לגנוב מהמאפייה הזו. מיד נסגרתי בתא קטן, לא זוכר כמה שעות ישבתי שם. לא היה מקום לעמוד ולא לשבת, כל כך קטן היה המקום ורטוב, אולי חצי מטר על חצי מטר היה שם. לפתע דלת הפלדה נפתחת והקאפו הזה מופיע, הגיבור הענק שקראו לו התליין מבלוק מס' 11. לא אשכח לעולם את המילים שאמר לי: 'מיין זינדעל'ה - בני שלי, אתה עוד ילד, אתה תחיה. תקבל ממני 25 מלקות בזמן שהמסדר במחנה יסתיים. אל תפחד, זה לא יכאב. תבכה חזק חזק מתי שתקבל את המלקות ובאמצע המלקות תפסיק לבכות ותתעלף כאילו אתה גמור, את היתר אני כבר אסדר. אני אשאיר אותך חי'. נישקתי אותו בידיים, בפנים ועל הלחי ובכיתי ומיד התחיל לצעוק עליי, כנראה שהרגיש שמישהו נכנס ועומד תחתינו. יצאנו. כבר ראיתי המון אנשים עומדים מסביבנו כי היה עוד מספר קצטניקים (אסירי מחנות) שקיבלו כל מיני עונשים שונים. ואני הייתי הראשון והוא התחיל להכות אותי. התחלתי לבכות ולצעוק חזק ועוד יותר והמשכתי עוד ועוד, פתאום הרגשתי צורך להפסיק כי נזכרתי מה שאמר לי הקאפו. לפי הספירה שלי כבר עברו 15 מלקות ומעט מאוד כאבים היו לי. נזכרתי שאני צריך לעשות כאילו שאני מתעלף וכך עשיתי. נפלתי כשק תפוחי אדמה והוא המשיך להרביץ אבל כמעט לא היו לי כאבים. כעבור רגע  אולי פחות, אולי יותר מדקה, הרגשתי שלוקחים אותי שני אנשים על הגב שלהם וסוחבים אותי אבל את עיניי לא פתחתי. הקאפו הזה הציל את חיי. הוא אמנם היה אכזרי אבל כנראה, כפי שחשבתי אז, הייתה לו גם נשמה של יהודי אמיתי. בעל שתי נשמות - רעה וטובה, ובוודאי אי אפשר היה לדון אותו לרעה כי הציל עוד יהודים מהמוות כפי ששמענו במחנה של אושוויץ".