"מאמי קום, אני חושבת שקורה לי משהו."
גלעד הסתובב אלי ומשך אותי אליו. "בואי בואי שימי ראש, את מתרגשת מהמסיבה, הכל טוב."
"לא הכול טוב," אמרתי לו, "אני מזיעה נורא, אולי זה התקף לב?"
"זה חרדה."
"אני מזמינה אמבולנס."
"טוב".
"מה טוב? השתגעת? אשתך חוטפת התקף לב ואתה ממשיך לישון"?
"לא. אשתי מזיעה ואני ממשיך לישון."
הוא קם. "אני הולך להביא לך מים."

סיגל אביטן צילום גולי כהן

הוא התקרב אלי והניח את כף היד שלו על המצח שלי. "את באמת מזיעה נורא, אני אביא מדחום."
"ומים." אמרתי, היה ברור לי שאת זה כבר הספיק לשכוח.
גלעד ישן שבע שעות פונקט בכל לילה, לא פחות ולא יותר, ואם חלילה התעורר באמצע הלילה בגללי, בגלל הילדים או בגלל טיסה, יתלונן על זה במשך שבועיים שלמים. זאת הסיבה שאני נמנעת מלגזול ממנו שעות שינה, אבל היום, בעצם הלילה, רגע, שלוש בלילה זה לפנות בוקר או עדיין לילה? לא משנה, מה שחשוב זה שהתעוררתי רטובה לגמרי ולא, אנחנו לא באוגוסט, אנחנו בעשרים ושמונה בפברואר עשרים עשרים ומחר אני חוגגת חמישים במסיבה על אחד הגגות היפים של יפו. כל החברים הטובים שלנו יבואו וגם ג'רי, הוא אמור לנחות בכל רגע.
"פתחי את הפה." פתחתי. הוא תקע לי את המדחום מתחת ללשון.
"איי, למה ככה"?
"סליחה בייבי, סליחה, את יודעת כמה קשה לי לתפקד בלילה."
לא, הוא לא מתחיל עם התלונות מעכשיו, אין מצב, שיחכה למחר בבוקר.
אחרי שלושים שניות הוא משך את המדחום מתוך הפה שלי ואמר, "אין לך חום, זה בטח חרדה."
"מה אתה מקשקש? אני לא סובלת מחרדות." חרדה? אני? מה פתאום. לא נחרדתי לקראת החתונה שלנו, לא לקראת הלידות ולא בבר מצוות של הילדים. התרגשתי, כן, אבל ישנתי כמו מתה.
"כולם יסבלו משני דברים במהלך החיים שלהם, חרדות וגב."
"אוקי, רשמתי." הפסקתי להתלונן רק כדי לא לשמוע את התאוריות שהוא זוכר עוד מהימים הראשונים שלו בפקולטה."טוב, כבר קמנו, אולי נעשה משהו מועיל??"
"נסדר ארונות?" הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון.
"מצחיק."
"אני עומדת למות,, מה סקס עכשיו?"
"אין לך חום, יש לך אנרגיה לריב איתי, את לא הולכת למות ואני כבר ער, נראה לי כמו פתרון לא רע."
"אני מסכימה בתנאי אחד: אתה לא מתלונן שלא ישנת הלילה. אפילו לא פעם אחת."
הוא הסכים.
היה תכליתי. הוא נרדם ואני המשכתי להתהפך במיטה עד שהתייאשתי וקמתי לגוגל. הכנסתי את צמדי המילים 'הזעת לילה' ו'קושי בהירדמות' וכמו כל החיפושים בענייני 'אני לא מרגישה טוב', תוצאות החיפוש מתחילות בכולסטרול ונגמרות בסרטן.

אני ממעטת לערב את גוגל בעניינים האלה כי הוא כמו חמותי, זוכר הכול ומהרגע שביקשתי ממנו עזרה במשהו, איך להרגיע עקיצה של יתוש או איך להעלים כתם של יין מחולצת משי לבנה, הוא ירדוף אחריי עם תשובות והצעות למשך שבועות ארוכים, וגם כשאכנס לחפש מתכון לפשטידת בטטה הוא ישליך לעברי כתבות ופרסומות על המוצרים שיפתרו לי את הבעיה שכבר שכחתי מה הייתה. זיכרון טוב אגב, של גוגל או של חמותי הוא חדירה גסה לפרטיות שלי. שניהם זללנים של אינפורמציה שבמקרה נחשפו אליה והם צוברים אותה, מעבדים אותה, מסיקים מסקנות ואז עושים בה שימוש לטובתם האישית.
סגרתי את המחשב ושוב הרגשתי שחם לי נורא, הכול הסתובב סביבי ומרוב שנבהלתי הדופק עלה. קמתי לחפש את הנייד שלי כדי להזמין אמבולנס.
מצאתי אותו, אפס סוללה. כרגיל.
לקחתי את הנייד של גלעד, הוא תמיד עם מאה אחוז סוללה ואף פעם לא נעול. אצלי הכול נעול בקוד, המחשב, הטלפון, תיק המסמכים, אפילו ארון הנעליים שלי קיבל מנעול כשגיליתי שהחברה של הבן שלי גם במידה שלי וגם מעריכה את הטעם שלי .
גלעד עושה דברים הרבה יותר חשובים ממני ולא נועל כלום.
"הלו מד"א, אני חושבת שיש לי התקף לב."
"אוקי, שבי בבקשה ותנשמי."
"אני יושבת ונושמת."
"מה הכתובת שלך?"
"טשרניחובסקי שבע עשרה."
"תל אביב"?
"תל אביב".
"אוקי, אמבולנס בדרך אלייך. יש מישהו בבית?"
"כן, למה?"
"שיהיה מי שיפתח את הדלת."
"אם נחכה להם אני אמות כאן." קמתי ופתחתי את הדלת. "הדלת פתוחה."
"יופי, יש לי עוד כמה שאלות." אני יודעת שאין לה שאלות, היא פשוט פוחדת שאאבד את ההכרה אז היא מושכת את הזמן עד שהאמבולנס יגיע.
"בת כמה את?"
"היום חמישים."
"איזה יופי, מזל טוב."
"תודה." היא נחמדה זאת.
"את לוקחת תרופות באופן קבוע?"
"לא."
"כלום?"
"כלום כלום, למה את מופתעת"?
"לא לא גבירתי, אני לא מופתעת."
ברור שהיא מופתעת.

סיגל אביטן צילום זוהר רון

סיגל אביטן צילום זוהר רון

סירנה של אמבולנס העירה את כל השכונה ובסוף גם את גלעד.
"מאמי, דופקים בדלת, הילדים חזרו"?
"לא, הזמנתי אמבולנס."
עכשיו הוא גם קם וגם התעורר וניגש לפתוח לפרמדיקים את הדלת, "אתם משוחררים, יש לה גלי חום, אני לא מספר לה את זה כי היא תתבאס לאללה ויש לה מסיבה היום, אני אספר לה מחר".
"אנחנו חייבים לקחת אותה."
"אתם לא, אני רופא."
הם הלכו.
"אני שמעתי אותך, אתה יודע."
"נו, אז אולי הגיע הזמן שתדעי מה עובר עלייך."
"אתה רומז שאני זקנה"?
"לא, אבל את בהתחלה של זה."

(הספר יגיע לחנויות הספרים בחגי תשרי) 

סיגל אביטן, הסופרת, תחתום על ספרה 'חשומה' הערב בדוכן מודן בשבוע הספר בשרונה.