נולדתי בקיבוץ, אל תוך מציאות רחוקה וכמעט מנותקת מדרך החיים על פי היהדות.

שרידים מאוד סמליים מן העולם הדתי נותרו כעיטור נחמד לאורח החיים הקיבוצי, כגון לבוש לבן בחג השבועות, אפיית חלות בגנים בימי שישי בצהריים, וקריאת קטעים נבחרים מתוך ההגדה של פסח בסדר הקיבוצי.

בשלב מאוחר יותר גם אלו הלכו ודעכו.

בשנים בהן התבגרתי, החלו האידיאלים שאותם תפשתי כאבן היסוד של החברה הקיבוצית להתפרק. הקיבוץ החל לעבור הפרטה והמבנה הכלכלי השפיע על המבנה החברתי.

תחושתי הייתה שעולם הערכים והאידיאלים המקודשים עליהם חונכתי מותיר אחריו חלל חסר שהתקשה להתמלא.

בגיל 20 לקראת סוף השירות הצבאי, החל אצלי תהליך של חיפוש אחר מערכת חיים ערכית, כזו השואפת לשלמות, לתיקון. מיותר לומר שהחברה הדתית בכלל והחרדית בפרט הייתה המקום האחרון בו חשבתי לבדוק…

אבל דווקא שם כנגד כל הסיכויים, הרתיעה הגדולה והדעות הקדומות מצאתי את שאהבה נפשי.

אחי הבכור נותר לבדו במערכה, שלושת אחיו נהיו דתיים והוא נשאר להגן על שארית הפליטה.

אנחנו מכינים ביחד ארוחת ערב, אני חותכת סלט והוא עומד לידי ומתקיף:

"מה כבר ראית שהחלטת כל כך מהר? טיילת בעולם? חקרת איזה משהו? מי אמר לך שזה הדבר הנכון?"

אני חותכת את הסלט בהתמדה ותוך כדי מחפשת תשובה "אני לא צריכה לעשות ארבעה טרקים בהודו, שניים בפרו, לזרוק ארסנל חברים ולהוציא שלושה תארים כדי בסוף להבין שהתורה אמת"

הוא מעביר לי את הכרוב, "מה את בכלל יודעת על התורה??"

"האמת, שלא הרבה… חוץ מזה שהיא שלי, ואני רוצה לקיים אותה כיהודייה

"מה כבר עברת בחיים שהחלטת? את כולה בת 20!"

"תביא לי עוד שני גזרים, וזה לא מרחק המסעות בקילומטרים שאנחנו עושים בעולם, זה מרחק המסעות שאנחנו עושים בנפש"

"איפה קראת את זה באיזה ספר לרוחני המתחיל?"

"האמת שזה שלי…" אני צוחקת "אבל זה באמת מזכיר משהו מאחד הספרים של לואיז היי"

הוא לא צוחק

"אז בגלל שקראת איזה כמה ספרים נראה לך שכבר הבנת הכל?!"

וככה זה ממשיך וממשיך…

לפני השינה אני הולכת לספר סיפור לבת שלו, אחייניתי בת החמש,

הוא צועק אחרי "דיר באלק שלא תעזי שום דבר דתי!,

את תנסי להחזיר לי אותה בתשובה אני אחזיר לך את כל ה17 ילדים שיהיו לך בשאלה!"

(מתוך הספר "כמו שהייתי אז")

המעבר היה חד ומהיר, תוך מספר חודשים מצאתי עצמי בתוך לב הקהילה הליטאית חרדית בירושלים, לומדת תורה מהבוקר עד הערב.

לאחר מכן המסלול הרגיל הכולל חתונה, ילדים...

גליה הנוקד וילדיה

לאחר 10 שנים בתשובה הגיע זמן החלום ושברו.

לא רק שהעולם החרדי התגלה כרחוק מהשלמות הרוחנית והערכית הנכספת, חוסר ההתאמה בנפש היה כבד מנשוא.

" מכבה את האור במרפסת

מתכופפת בין ארון השירות למכונת כביסה ומדליקה סיגריה,

רבקי מהקומה הראשונה יוצאת לזרוק את הזבל, אני נצמדת לארון, מורידה את הסיגריה שלא תראה את הגחלילית הבוערת בקצה. רק זה חסר לי עכשיו, שהיא תרים את הראש למעלה, הבנות שלנו ביחד בגן החרדי והיא בטוח תלשין...

מספיק היא ראתה לפני יומיים את הבת שלי משחקת בחצר שמתחת לבניין בלי גרביונים, זה עלול לעלות לנו בסילוק מהגן היוקרתי והמיוחס. וגם ככה בקושי קיבלו אותנו ונראה לי נכנסנו רק כי הרב של המוסדות מחבב את בעלי ומחזיק ממנו תלמיד חכם.

פעם איזו חרדית הסבירה לי שאצלם אם אישה מעשנת היא לא 100. כשלא כל כך הבנתי היא הבהירה לי ש'נו, לא בסדר בראש'. צחקתי ואמרתי לה אבל מי היום 100% בסדר בראש?

היא לא צחקה."

גליה הנוקד

יצאנו למסע נוסף…

כמו רבים מהחוזרים בתשובה הרגשנו אבודים….

אנחנו שהלכנו אחרי הקב"ה "לארץ לא זרועה"

מה לנו ולחרדים?

מה לנו ולדתי לאומי?

נעים ונדים בעולם

בלי שורשים

בלי שייכות

אפילו לחילונים יש את המקום שלהם בעולם.

ואנחנו?

אנה אנו באים?

אנחנו  בליל של השקפות, בליל של צורות לבוש,

בצבעים, בכיפות, במחשבות.

אנחנו זן נדיר.

ואת הסיפור של הזן הנדיר הזה כתבתי בספרי "כמו שהייתי אז". על כל המקומות המצחיקים כל כך, האבסורדים, המרגשים, המייאשים והמרוממים. ספר על מסע רוחני שעדיין לא הגיע לסופו אבל אתם תוכלו לעזור לו לצאת אל האור כי המסע הזה הוא לא המסע רק שלי. כמעט לכל אדם יש מכר, חברה, או קרוב משפחה, שעשה את השינוי בחייו וחזר.ה בתשובה. לא ניתן להתעלם מרבים ומגוונים העושים את המעבר החד כל כך מהעולם החילוני לזה הדתי, וכנגד כל הציפיות משנים את אורח חייהם מהמסד ועד הטפחות ומצד שני נשארים עם לא מעט שאלות פתוחות ובעיקר – ממשיכים לחפש בית אמיתי להשתייך אליו. 

לתמיכה בהוצאת הספר לחצו על הלינק הבא