גזלייטינג במקומות עבודה, היא המגפה השקטה שצריך להכיר בקיומה

דמייני את הסיטואציה הבאה: את יושבת במקום העבודה שלך, מתעסקת בעניינך ופתאום הבוס שלך נכנס בזעם וצועק "איפה המייל שאמרת שתשלחי? את לא שלחת את המייל וזה דחוף ללקוח!".  את נדרכת, חושבת פעמיים שלוש אם באמת שלחת את המייל הזה ואומרת לו בשיא הביטחון "שלחתי אותו אתמול בשעה 15:30", הוא משיב שלא ודורש ממך לשלוח אותו שוב, כשבאותו הזמן הוא קורא לך "שקרנית" מול כל המשרד וגורם לך להרגיש לא בסדר עם עצמך, למרות ששוב, את די בטוחה ששלחת את המייל הזה ללקוח. כשאת תוהה למה הוא קרא לך שקרנית מול המשרד, את מפשפשת במיילים שנשלחו והנה- מצאת את המייל שנשלח ללקוח בזמן. מייל שאליו גם הבוס מכותב.  את מעבירה את המייל שוב לבוס שלך וכדי לוודא את הפעולה את נכנסת למשרד שלו ואומרת לו את השעה הנקובה שבה שלחת את המייל. הוא מסתכל על המחשב ואומר "קיבלתי אותו, תודה רבה. אל תשקרי לי שוב". אבל את לא שיקרת, מה שגורם לך לתהות ולהרהר במחשבה שמשהו לא בסדר איתך.

עדות אנונימית מתוך "ביחד נגד התעמרות בעבודה"

באינסטגרם שלנו ביקרת? בואי לכאן 

ומכן מגיע המונח האלגנטי והמתוחכם לתופעה - "גזלייטינג" או בעברית "עמעום הדעת".
לפי אתר "כל זכות" התעמרות במקום העבודה, היא התנהגות מטרידה ומשפילה שאינה פיזית. אותה התנהגות מופנית כלפי עובדים ועובדות באופן חוזר ונשנה.

עד כאן הכל טוב ויפה, אך כשמדובר בגזלייטינג, אותה דמות מתעללת בעלת הסמכות, גורמת לקורבן שלה לערער במציאות שלה, בהשקפת הדעת שלה ובשפיות דעה באופן שיטתי שחוזר על עצמו לא פעם ולא פעמיים.
הכינוי למונח עצמו מגיע מ"אורות הגז" מחזה שהפך לסרט קולנועי, בעל אותו שם, המספר על גבר שמנסה ואף מצליח לשכנע את אישתו שהיא מטורפת וגורם לה לפקפק בשפיותה על ידי כך שהוא משנה כל מיני דברים קטנים בביתם. גם כשהאישה מצביעה על השינויים הללו, הוא אומר לה שהיא מדמיינת ושהיא צריכה להתאשפז בבית חולים לחולי נפש. 
אנחנו שומעות לא מעט סיפורים על התעללות נפשית במערכות יחסים, חלקן נגמרו בטוב וחלקן נגמרו למרבה הצער ברצח, או בפגיעה פיזית של אחד מהצדדים. 
אבל את הצד של גזלייטינג במקומות העבודה אנחנו כמעט ולא שומעים. בשנה האחרונה הקולות החלו לצוף - החל מהתלונות נגד עורכת עיתון גלריה ואלו כנגד עורכת מאקו צליל הופמן אבל ברור שכאן כלי התקשורת מצאו סיפורים מתחת לפנס בתחום שלהם, בעוד שבמקומות עבודה רבים אחרים התופעה קיימת אך מושתקת. 

בפרויקט מיוחד שערכנו, העלנו את המודעות לתופעה הנרחבת וביקשנו מהגולשות לספר על חוויות דומות שעברו. מהסיפורים ששמענו, נדמה שעובדים ועובדות רבים סובלים מהתופעה, אך פשוט מתביישים לספר:
"התקבלתי לעבודה במשרד גדול בלב העיר, מספרת אדווה (שם בדוי) והבוסית נראתה לי כמו אדם נחמד מאוד. היא תמיד הייתה דואגת לשלומי, בודקת אם לא חסר לי שום דבר." סיפרה למערכת און לייף. עד שביום אחד היחס לעובדת השתנה "אמרתי משהו שכנראה לא מצא חן בעיניה בזמן ישיבה בעבודה. מאותו הרגע היא סימנה אותי. היא התקשרה אליי בשעות מוזרות, ממש ירדה לחיי. בכל פעם שהיא נכנסה למשרד הייתי צריכה לנחש באיזה מצב רוח היא נמצאת. ברוב הפעמים היא פשוט נכנסה למשרד, צעקה עליי והשפילה אותי מול כולם בלי כל סיבה נראית לעין. זה הוביל למצב שאני מגיעה להתקף חרדה ורוצה לצאת מהמשרד והיא פשוט לא נותנת לי לצאת. בכיתי בשירותים."
פעמים רבות היא ניסתה לדבר עם הבוסית על התחושות שלה, היא התנצלה אבל כמה דקות אחר כך אותה התנהגות חזרה על עצמה.

ניצן (שם בדוי), שעובדת בתחום ההייטק סיפרה לנו שעברה התעמרות מצד המנהל שלה בתחילת תקופת הקורונה עם כניסת הסגר הראשון לתוקף. "עבדנו בזום וחלקינו יצאנו לחופשה ללא תשלום כנהוג לאותה התקופה. בישיבה המקדימה להודעות על החל"ת אותו מנהל אמר שאם לא נעבוד בזמן החל"ת, כלומר נצא לחל"ת ונמשיך לעבוד באופן מלא, יכול להיות שבסוף החל"ת לא יהיה לנו לאן לחזור. יום אחד הייתה מריבה ענקית ביני לבין המנהל שבה נאמרו דברים מאוד מעליבים שהופנו כלפיי בפן האישי ולא המקצועי. הוא אמר לי שאני חסרת ערך. שאני כלום, שהוא לא מבין איך אני עדיין עובדת בחברה. לאחר זמן מה שהעלתי בפניו את הנושא ואת הדברים שנאמרו במריבה הוא אמר שאני מדמיינת, שהוא אף פעם לא אמר לי דברים כאלה. לא ידעתי מה לחשוב מאותו רגע. בשלושת החודשים לחל"ת הדברים האלה המשיכו. חייתי בתחושה מתמדת של פקפוק בעצמי. הטלתי ספק בכל מה שהכרתי במקום העבודה. הרגשתי כלואה בבית שלי. זה הטריף אותי עד כדי כך, שזה גרם לי להאמין שאם אני אשבר ואגיד משהו אני אמצא את עצמי בלי עבודה."
היא סיפרה לנו שזה היה כמו מערכת יחסים מתעללת: יום אחד הוא מרים אותה, מחמיא לה ומשבח אותה ולמחרת הוא מקטין אותה עד עפר, משפיל אותה ודואג שהיא תעבוד עד שעות מאוחרות. 

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Onlife (@onlifeil)

באינסטגרם שלנו ביקרת? בואי לכאן 

בשנת 2015, עברה בקריאה טרומית הצעת החוק האוסרת על התעמרות בעבודה ואתן כבר יכולות לנחש מה קרה איתה. נכון - כלום ושום דבר.
גם אדווה וגם ניצן פנו להנהלה ושתיהן קיבלו את אותה התשובה "ככה זה. תתרגלו או שתעזבו". שתיהן עזבו את מקומות העבודה שלהם והמשיכו הלאה בחייהן, אך האירועים שעברו במקומות העבודה שלהם עדיין רודפים אותן.
"הלכתי לראיון עבודה", מספרת אדווה. "הראיון זורם והכל סבבה ופתאום אחד הטלפונים מצלצל. אותו צלצול שהיה לבוסית שלי. באותו הרגע חטפתי התקף חרדה כל כך גדול שקפאתי במקום. חזרתי הביתה ולא יצאתי מהמיטה שלושה ימים."

אז למה אנשים לא מתלוננים? משיחה עם עו"ד הדס ארנון-שרעבי, עו"ד עדי נעמת ועו"ס שירה בליי מנהלות עמוד הפייסבוק "ביחד נגד התעמרות בעבודה" עלו כמה וכמה סיבות שמצביעות על ההתעמרות.
הסיבה הראשונה היא שלאדם שנמצא בסיטואציה, קשה לזהות שמתעמרים בו ולעיתים הוא מפרש אותן כנורמטיביות לחלוטין, כי או שמייחס זאת לתפיסה ניהולית ומניח שצריך לקבל זאת במסגרת החובות שלו כעובד, או לחלופין כי ההתעמרות נעשית בגזלייטינג ובאופן פסיכולוגי ולא דרך צעקות, וקללות.
הסיבה השנייה היא הפחד והבושה. הפחד הוא זה שמניע אותנו, שולט בנו "מי יאמין לי?" וזו הסיבה העיקרית שבגללה עובדים לא הולכים להתלונן על מעסיקים שפגעו בהם. הפחד הוא גם מהכפשת שמו של העובד בעתיד על ידי הגורם המתעמר בחיפוש עבודה עתידי. פחד שיקשה על מציאת עבודה או הצלחה בה בהמשך הדרך.
הסיבה השלישית לכך שאנשים לא מתלוננים היא שהגורמים שאליהם הם אמורים לפנות, לדוגמא משאבי אנוש, מכווננים לאינטרס הניהולי ולרוב יגבו את המנהל כדי לשמור על 'שקט תעשייתי'.
כלומר: גם אם הצד הנפגע מגיע למשאבי אנוש ומתלונן על הסיטואציה שבה הוא נמצא, נציג/ת משאבי האנוש של אותה החברה, עשויים להתעלם מהפניה במקרה הרע ובמקרה היותר רע לגבות את המנהל והשאר כבר היסטוריה.

אם לפני כמעט עשור עלתה המודעות להטרדות מיניות ומערכות יחסים מתעללות, הגיע הזמן להעלות את המודעות לגזלייטינג והתעמרות במקומות עבודה. "המגיפה השקטה" משאירה רשמים עמוקים על האדם שעובר אותה. החל מפוסט טראומה ועד אובדן כושר עבודה לצמיתות. הפגיעה הנפשית כל כך אמיתית ומוחשית, עד שהיא משאירה את העובד עם תחושה שהוא לא יכול לסמוך על אף אחד. גם לאחר שהוא עובר למקומות עבודה אחרים ויש לכך השלכות ענקיות לאחר שהעובד מסיים את עבודתו באותה סביבת עבודה רעילה. וגם לאחר שהוא מתקדם בתפקידו, הסימנים תמיד שם והוא תמיד ישאל את עצמו "זאת התעמרות? זה גזלייטינג? או שהוא פשוט ביום רע?".

בממוצע, אחד מתוך ארבעה עובדים בחברה נפגע מהתנהגות פוגענית  - החל מהמזכירה שיושבת בדסק שסופגת צעקות ממנהל בכיר, מנהל החשבונות שהבוס מציק לו בלי הפסקה ועד למנהלת בכירה שהמנכ"לית מתנכלת לה וממררת את חייה. הגבולות בין גזלייטינג והתעמרות כל כך מטושטשים, שאנשים לא יודעים לזהות שהם אכן נמצאים בסיטואציה. לכן, אם אתם מזהות שאתן בסיטואציה כזו או אחרת שימו לב להבדלים בין גזלייטינג במקום העבודה לבין התעמרות במקום העבודה.

אלו הסימנים להתעמרות 

• • צעקות וקללות כלפי העובד.
  • התעלמות מופגנת מהעובד וגרימה לבידודו או החרמתו במקום העבודה.
  • איסורים משפילים ופוגעניים על העובד או משימות משפילות.
  • ביקורת מוגזמת על העובד והבעת חוסר שביעות רצון מתמדת.
  • האשמות שווא והפצת שמועות מזיקות על העובד.
  • פגיעה ביכולתו של העובד להצליח בתפקידו.
  • הפקעת סמכויות מהעובד.
  • חדירת יתר לפרטיות העובד.

אלו הסימנים לגזלייטינג 

• שקרים - ביום אחד הם אומרים משהו אחד ולמחרת בדיוק ההפך, מה שגורם לתחושת בלבול אצל הקורבן.
• הכחשה - הם מבטיחים משהו ומבטלים אותו. גם כשיש הוכחה מוצדקת לאותה הבטחה, המתעלל יכחיש את קיומה. 
• הקטנה - הם משתמשים בהערות ובעקיצות פוגעניות במסווה של הומור. 
• התפרצות - במידה והקורבן מטיח בהם האשמות, המתעלל אומר להם שהם לא הגיוניים ומבטל את הרגשות שלהם.
• אשמה - המתעלל גורם לקורבן להרגיש שהוא אשם בכל הדברים הרעים שקורים.
• חיזוקים - הם מחמיאים ולך ואז מבקרים אותך

הדף השקט של "ביחד נגד התעמרות בעבודה" מחכה לעדות שלך - הכנסי לכאן