8 חודשים עברו מאז יצאתי לאור. אחרי לבטים עמוקים, ו33 שנים מלאות בכאב, החלטתי שאני לא יכולה לשתוק יותר אל מול העוולות שהמדינה, ובתי הדין הרבניים בפרט, מעבירה אותי. שנים שאני מגישה תביעות לגט ממי שנחשב "בעלי", כאילו אני רכוש שלו, ובתכלס זה המצב- אני רכוש שלו, הוא זה שמחליט. בכל בקשה שכזו הוא מבקש מבית הדין "שלום בית", למרות שמשנת 1988 איננו חיים ביחד. "שלום בית" זה התרגיל הכי ישן בספר למריחת הגט. 33 שנים. הילדות שלנו התחתנו, יש לנו נכדים משותפים. זה הדבר היחיד שיש לנו במשותף, הנכדים והביקורים בבית הדין הרבני.

קורינה בר, מסורבת גט 33 שנה

יצאתי לאור מתוך מטרה שישמעו את הסיפור שלי ויבינו כמה מגוחך שאישה צריכה לחיות כל חייה בצל של אדם אחר. גם זוגיות חדשה לא מתאפשרת במצב הזה - לי אסור להינשא בשנית וגם איזה גבר ירצה לחיות עם כזה "תיק" על הגב?

הייתה לי אהבה. אהבה גדולה. הייתי סוכנת נסיעות ופגשתי אדם מדהים שגר מעבר לים - בארצות הברית. בכל פעם שרציתי לנסוע אליו - הוצא לי צו עיכוב יציאה מהארץ. "בעלי" לא נתן. כל פעם נתן סיבה מגוחכת אחרת (פעם אפילו סיפר שהוא מפחד שאני לא אתן לו את הגט ואברח. בית הדין קיבל את הטענה הזו). הוא נעל אותי במדינה. בית הדין נעתר, פעם אחר פעם, לבקשתו. הוא הבעלים- הוא קובע. רק לימים הבנתי שמעשיהם לא היו כחוק. רק התובע, במקרה הזה אני התובעת, יכול להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ. אבל יש חוק ויש בתי הדין.

אני שופכת בתקשורת הכל. גם על האהבה שהייתה לי. לא חוסכת בכלום. מסבירה איך כל השנים שילמתי הון לעורכי דין שיסייעו לי, והוא - היה מגיע לבד. בלי סיוע משפטי כלל. למה הוא צריך? הייתה לדיינים אמפטיה בלתי מוסברת אליו. אני, כאישה, הייתי עומדת מולם שקופה, שופכת את הקרביים שלי, מתחננת, והם? מתעלמים ממני. סיטואציה הזויה כאילו לקוחה מסרט רוחות רפאים פארודי.

עם הזמן נוצר חוב שהם יצרו אותו בבית הדין הרבני, חוב שלא היה קיים במערכת היחסים בינינו וכך הוא נוצר - בן הזוג שהיה לי הציע לשלם 100 אלף דולר כדי לשחרר אותי מהנישואים. הוא באמת אהב אותי ורצה לממש את הזוגיות איתי. "בעלי" הסכים. אחר כך חזר בו. זה שבר את גב הגמל ובן זוגי נסע לארצות הברית ואיתו ההצעה הנדיבה אבל ההצעה הזו לימים הפכה בעיניי בית הדין לחוב. חוב שכלא אותי עוד יותר והותיר אותי בלי כלום.

בבית הדין התנהל משא ומתן- שלמי לו ותקבלי את הגט. גם כן משא ומתן. הדיינים הציעו שאלווה את הכסף מהמשפחה או שהם יפרסו לתשלומים שיקטינו את הסכום. כששאלתי אותם אם על פי ההלכה מותר לקחת שוחד, הם לא הגיבו. 33 שנים עד שנשברתי ובגיל 70 פניתי לתקשורת.

זה עבד. למראית עין זה עבד. הלחץ התקשורתי הוביל את הנהלת בתי הדין להתקשר ולומר שיש פתרון. אפשר רק לשער את התקווה שזה נסך בי.פניתי ל"מבוי סתום" ושם עו"ד בתיה כהן הגישה בשמי בקשה לדיון נוסף לחיוב גט. עוברים עוד כמה חודשים מאז ופתאום בית הדין מחליט לשלוח אותי ואת "בעלי" לגישור. אין לי מושג לאיזה גישור הם חותרים אחרי 33 שנים של התעללות – אין מילה אחרת לתאר את זה- גם ממנו וגם מצד בית הדין. גם בקשת ביטול להליך הזה לא התקבלה. אטימות.

בשל סרבנות גט: מאות ילדים בישראל מוגדרים ממזרים. מתוך כתבתה של ורד פלמן, כאן 11

שנות ההשפלה והדחייה שחוויתי בבית הדין האזורי, ואחר כך ברבני הגדול בירושלים, הן צלקת כואבת בלב שלדעתי לעולם לא תשכח, גם אם אקבל את הגט. זו התעללות חד משמעית בנשים. הגיע הזמן שמדינת ישראל לא תאפשר התנהלות של עולם שלישי כזה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תפריד דת ומדינה ותשחרר את כל אותן נשים הגונות שחיות ״במדינה דמוקרטית מערבית״, אבל למעשה כלואות בנישואים שהן לא רוצות בהם. טהרן זה כאן.

**

הכותבת מלווה על ידי ארגון "מבוי סתום" המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות

 

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Onlife (@onlifeil)