שירלי יובל יאיר, פסיכולוגית, מרצה, זמרת, סופרת ילדים ומגישת הפודקאסט 'להנות מהדרך' השתתפה במפגש מיוחד 'הגוף מרגיש בהבדל' של און לייף בשיתוף אלטמן בריאות כדי לתת שלל עצות פרקטיות איך לחזק את הנפש, מה עושים כשהדיכאון מחלחל ומה יעזור לנו לעגן את השליטה במצב בתנאים של חוסר וודאות.

תיכף נדבר על הקורונה אבל מה שקורה כרגע באירופה, התחילה מלחמה אמיתית עם טנקים והפגזות שלא ראינו עשרות שנים. זה מעורר חרדה גם פה בישראל

"רוחות המלחמה שנושבות באוויר זה מפחיד את כולם. כולנו צאצאים של מלחמות העולם. ורק המחשבה על מלחמת עולם זה דבר מדאיג. כמו שצונאמי או הוריקן מייצר לפעמים חרדה או לפחות דאגה . אנחנו עוברים בחיים בתוך כל כך הרבה מעגלים קרובים ורחוקים שיכולים להשפיע עלינו, מהבית ועד מה שקורה בעולם. כל רוח כזו יכולה ממש להיכנס לחלק מהאנשים לתוך העור. וגם זה מכניס שאלות של 'מה אם', 'מה אם זה יימשך', 'מה אם עוד מנהיגים ישתגעו'. רמות המתח והמצב רוח שלנו עולים למרות שאין פעולה קונקרטית שאני צריכה לעשות. לנו בישראל זה כמו לחצן מצוקה, אנחנו מכירים את התרחיש הזה שבבת אחת החיים מתהפכים עליך, אנחנו מכירים את חווית הפליטות, זו כמו פוסט טראומה שמתעוררת."

כשמסתכלים על האוכלוסייה אז לא מעט אנשים סובלים מחרדה, בכלל בלי קשר למלחמה או לקורונה, והיום זה איזושהי תוספת חרדה, אקסטרה חרדה. איזה כלים יש לך לתת למי שחרד?

"חרדה היא בעיניי המגפה הגדולה, היא האפידמיה שמתרחשת בעולם. הרבה פעמים חרדה מתדרדרת לדיכאון, זה מופעים של טו מאץ' סטרס, ואנשים חייבים שיהיו להם כלים ויש כלים טובים. אני רוצה לסדר את ההבדל בין פחד לחרדה, חשוב להבדיל ביניהם. יש הבדל בין הפחד הבריא וחרדה הרסנית".

מה זאת אומרת?

"יש לנו מנגנון הישרדותי מאוד חשוב וקוראים לו 'פחד', זה מנגנון שכבעל חיים הוא נועד לשמור עלינו. זו מערכת אזעקה ממש חשובה, ובעניין הזה אנחנו ממש דומים לאחרון בעלי החיים שמסתובבים פה. מה שקורה בעת פחד זה שהמוח שלנו מפעיל תגובה של מערכת העצבים המרכזית, תגובה לסטרס. זו ממש תגובה כלל מערכתית, דופק מואץ, יובש בפה, הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול שמוזרמים מאוד חזק לדם, הדם זורם נורא נורא מהר לקצות הגפיים. בעצם מערכת הסטרס שמופעלת היא מערכת הגנה, היא נוצרה כדי שבעל החיים המפוחד יוכל לעבור מ- 0 ל- 100 לשמור על עצמו, תגובת "הילחם או ברח", באמצעות fight או באמצעות flight. הגוף מכבה מיד את כל המערכות האחרות שלא חשובות כרגע ונותר רק עם המערכת הזאת בגוף, ולכן הגוף כולו מגויס למשימה, זה מה שקורה לנו בעת פחד וזה מאוד חשוב. פחד היא תגובה אוטומטית לגירוי חיצוני".

וחרדה?

"חרדה מפעילה את אותה תגובה פיזיולוגית, אותה מערכת עצבים סימפתטית מופעלת, אדרנלין, קצב לב, אבל מה שמפעיל אותה המתג הוא לא גירוי או איום חיצוני אלא איום פנימי. חרדה מופעלת כתוצאה מהמחשבה שלנו על הרגע הבא, על המה יהיה, ובמובן הזה בעלי חיים הן רק פחדניות ולא חרדתית, אין בעלי מקצוע כמוני אצל החיות. חיה אחרי שראתה אריה וברחה, היא חוזרת אחרי דקה לאכול עשב בנונשלנט, היא לא מגלגלת את המחשבות מה יהיה אם האח של האריה יגיע, מה יהיה אם יגיעו בפעם הבאה כמה אריות, ולכן בעלי חיים, מאוד מהר אחרי שהמערכת האדרנלינית מופעלת, מופעלת בגוף שלהם מערכת שנקראת עצור, הירגע, היא מחזירה את הדם לאט לאט, היא מורידה את קצב הלב, היא מפרישה חומרים הורמונליים מרגיעים ובעצם זו המערכת הנוגדת".

ויש לנו דרך להפעיל אותה אצלנו?

"בוודאי, ותיכף אתן כמה כלים. אני רק אוסיף שבתקופות משבריות מבחינה מנטלית כשאנחנו עסוקים הרבה מאוד בתסריטי 'מה יהיה', אנחנו בעצם מפעילים את המערכת שלנו על סטרס כל הזמן, כאילו מישהו לחץ על המתג וזהו, הוא לא חוזר חזרה. וזה ההבדל, הפחד הוא חשוב ובריא, הוא תפקודי, אבל חרדה היא הצרה של בני האדם. יש לנו הרבה דברים לעשות כדי להרגיע את החרדה שלנו ולהפעיל את המערכת הפאראסימפתטית. קודם כל, התעסקות עם מה יהיה עדיף פחות, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה, מי בכלל ניחש שמהקורונה הזו תגיע הצרה ושבכלל תהיה קורונה.מחקרים מאוד מעניינים בפסיכולוגיה מראים שבני אדם חושבים קדימה על תקופה קשה, לרוב לא מביאים בחשבון את הדברים שיבואו לעזרתם. זאת אומרת, הניבויים שלנו קדימה לגבי תקופה קשה עתידית תמיד יותר חריפים מהדבר עצמו. כשאנחנו חושבים מה יהיה אם אני אהיה חולה, מה יהיה אם אני אחטוף את הקורונה אז קופץ לנו סיפור אימים שקראנו היום בעיתון על הבחור הצעיר שהיה מחוסן וחלה ומת בלי שום מחלת רקע".

אנחנו לא לוקחים בחשבון את הטוב.

"אנחנו לא מביאים בחשבון מה יקרה לנו בחיים אם נחלה ואולי באותה תקופה בדיוק בן או בת הזוג יהיו כאלה שנורא יעזרו, ואולי דווקא בימים האלה אני אקשיב לעצמי והגוף יהיה יותר רגוע ואני אשן המון, והגוף שלי יקבל איזו הזנה של הרגלים אחרים בניגוד לימים בהם אני עובדת מצאת החמה. אנחנו לא מביאים את כל טווח האפשרויות של מה יקרה ברגע המשבר, אלא רק את הסיפור הקשה, ולכן אנשים שמנבאים קדימה את הדבר שהם מפחדים ממנו, הניבויים הרבה יותר שחורים ממה שקרה באמת. אני תמיד אומרת שחרדה אפשר לגדל ואפשר לגדר. כמו שאומרים שאם את רוצה לרדת במשקל אז לא לשבת עם שולחן מלא בעוגות, אותו דבר גם כאן. כשהמחשבה הולכת לשם, לקרוא לה הביתה ולמלא את הראש במחשבות אחרות ולא להתעסק כל כך הרבה במה יהיה".

יש לרובנו נטייה כזאת, להריץ שוב ושוב מחשבות שליליות בראש למרות שאנחנו יודעים שההתעסקות הזאת לא טובה לנו, למה זה קורה?

"אנשים חושבים שכשהם מתעסקים במה יהיה הם בעצם מגנים על עצמם, התחושה שהחרדות שלי ישמרו עליי או נהיה יותר זהירים, אבל זו תפיסה לא נכונה. חרדה לא מגנה עלינו, היא רק מדרדרת את הכוחות שלנו. צריך להתנהל בשיקול דעת ולהחליט מה אני עושה כדי לשמור על עצמי, אבל מעבר לזה להתעסק בניבויים זה  גרוע מאוד. צריך ללמוד להפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפתטית, והרבה דברים מפעילים אותה. למשל ללמוד טכניקה של נשימות עמוקות.כשאנחנו נושמים לאט נשימות סרעפת עמוקות ושואפים פנימה בספירה, והאינטרנט מלא בטכניקות, זה ממש וסת של מצבי סטרס בגוף".

איך יודעים שאני נושמת נכון?

"מדובר על זה שהנשימה הנכונה, זה 6 נשימות בדקה, אני מתכוונת שאיפה ונשיפה. אצל רוב האנשים הממוצע הוא 12-14. אם אתם רוצים להפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפתטית תעשו לכם תרגיל של 3 דקות לפני השינה בערב או כשקמים. שימו ידיים על הבטן, קחו אוויר בשאיפה איטית ותספרו עד 6, רצוי מהאף, ותוציאו על 6. ככה כשאתם עושים ספירה כזאת של 6 פנימה ו- 6 החוצה אתם על 6 נשימות בדקה. לעשות את זה כמה פעמים, זה דבר שנורא נורא קל להתרגל אליו. באמת זה אחד ההרגלים הקלים. הרבה פעמים למשל אם אני נוסעת בפקקים ושומעת פודקאסט אז תוך כדי ההקשבה אני מתרגלת נשימות. מישהי אמרה לי שהיא לימדה את עצמה לנשום באדום, כל פעם שאתם עומדים באדום אז לנשום, הנה זה הזמן ופשוט להכניס את זה".

עכשיו בואי נדבר ספציפית על הקורונה. אנחנו עדיין בתוך הגל הזה, והגל הספציפי הזה של האומיקרון נמשך כבר 3 חודשים. הוא נורא ארוך ונורא מעייף והגוף שלנו ממש מרגיש את זה, מרגיש בהבדל, גם פיזית וגם נפשית.

"נכון. אני חושבת שבאומיקרון זה לא כל כך הגוף כמו הנפש. יש משהו שכבר סחבנו קילומטרז', זה משבר למרחקים ארוכים. לאורך הדרך הייתה לנו את האשליה הזאת שמתישהו נחזור לבסס שליטה על האירוע, ובכלל אשליה שיש לנו שליטה פה על הביזנס. אבל זאת אשליה, יש לנו שליטה אבל היא חלקית. הקורונה היא באמת שיעור מתמשך בדבר הזה, לרגע אנחנו מבססים תחושת שליטה, 'הנה יש חיסונים' ואז גם זה מתקלקל, ועכשיו אנחנו מבססים שליטה באמצעות 'טוב, זה זן קל יותר', וגם כאן אנחנו מתערערים. זה שיעור מתמיד לשריר שאנחנו מוכרחים כל הזמן ללמוד להפעיל אותו שזה הגמישות מול מצבים משתנים. אז כן, אנחנו עדיין בסיבוב הזה, למרות שבתחושתי אנשים קצת פחות מפחדים עכשיו מהגרסה של הקורונה הנוכחית, כי זה עובר, אבל יש עם זה כל מיני אשליות חדשות, למשל שאנחנו נצליח למפות כל וירוס שיש לנו וזה הרי לא עובד ככה לגמרי. אני מחכה בסקרנות לראות את הגלגול הבא של הדבר הזה".

תני לנו כלים להתחזק, מה יעזור לנו להתגבר? , יכול להיות שהם יעזרו לנו לשולי הגל הנוכחי, אבל סביר להניח שהם יעזרו לנו גם לגל הבא ולזה שלאחריו.

"קודם כל אנחנו צריכים את הכלים האלה תמיד. ימי משבר פשוט מאלצים אותנו מבחינה נפשית להפעיל מיומנויות של התמודדות שאנחנו לא מפעילים בד"כ, לכן בתקופות משבריות גם נבנית המערכת החיסונית הנפשית שלנו. יש מערכת כזו, לא מושג שאני המצאתי. בדיוק כמו שמערכת פיזיולוגית נבנית כשהגוף פוגש את המחלה בקטן ומפתח נוגדנים, אותו דבר קורה מבחינה נפשית.כשאנחנו פוגשים את המשבר אנחנו צריכים לגדל כל מיני מנגנונים חדשים ומה שקורה הרבה פעמים זה שהקושי מאלץ אותנו לעשות שינוי שחשבנו שכדאי וצריך לעשות אותו אבל עכשיו אין לנו ברירה".

תני דוגמה לשינוי.

"במשך שנים מערכות החינוך רצו לעבור לעבוד גם באונליין ולהרחיב את אפשרויות הלמידה.

במשך שנים במקומות עבודה אנשים דיברו על זה שזה לא הגיוני לנסוע 5 פעמים בשבוע ולעבוד מהבוקר עד הלילה ולעמוד בפקקים ולעשות אולי עבודה מרחוק, אבל פחדו ואף אחד לא רצה ליישם את זה. כשיש משבר כל הקוביות מתפרקות וצריך בחזרה לבנות אותם, וכשבונים אותם מחדש יש הזדמנות להכניס שינויים. אני חושבת שלמשל אחד הדברים שהרבה אנשים למדו במשבר הזה, כולל אני וילדיי, זה שאי אפשר להיצמד לשום תוכנית. אני כבר שנתיים מנגנת פה בבית שאת התוכניות כותבים בעיפרון כי אלף פעם קמנו ויזמנו חופשות והזמנו מקומות וכל הזמן היו שינויים כאלה. אני חושבת שהרבה אנשים נעשו קצת יותר גמישים בדבר הזה, אלה המתכננים בע"מ והמתכוננים בע"מ טיפה פחות מתכניים ומתכוננים. אנחנו לומדים את זה תוך כדי".

אמרת לי שיש לך מנטרה "גם זה יעבור". הסבירי.

"בכלל אני חושבת שהפרספקטיבה "גם זה יעבור" היא ממש מתנה. כשהתחיל הגל החמישי אמרתי 'הנה מגישים לנו שוב את טופס המבחן ורוצים לראות מה למדנו'. הייתי שנייה לפני נסיעת יום הולדת 50 של בעלי, נפתחו השערים והזמנו לנו ברוחב יד נסיעה של שבועיים לתאילנד, הכי שנות ה- 80 שיש, ופתאום עוד פעם היינו צריכים לבטל. הדבר הזה שאנחנו כבר יודעים - גם בסגר הראשון חשבנו שזה לא ייגמר וזה כן נגמר ועבר - שאנחנו  רק מסובבים את הראש אחורה ואנחנו נזכרים שהיו רגעים נורא קשים ממש ושהם עברו, וזאת פרספקטיבה נורא משמעותית לחיים. 'גם זה יעבור' היא מנטרה חשובה ממש ברמה היומיומית, כי הדברים הקשים עוברים וגם הדברים הטובים הם לפעמים קצרי מועד.אז בעיקר בימים כאלה שזה 'נאחס', להזכיר לעצמנו שזה יעבור. כשאנחנו חולים זה מאוד חשוב להגיד את זה, ההרגשה הרעה הזאת עכשיו, החום, הכאבים, הבהלה, זה יעבור. ולחזק את עצמנו. כשיש לנו את השריר התודעתי הזה, אז אנחנו מסוגלים להפעיל אותו בתקופות קשות". באחד הפרקים בפודקאסט שלי דיברתי עם ליאור כלפון והוא אמן ושחקן ואיש נורא מיוחד, ואחד הדברים הכי מיוחדים שליאור יודע לעשות מגיל מאוד צעיר זה עבודה עם התת מודע שלו, הוא ממש מדבר לעצמו, הוא יודע מה שאנחנו יודעים כחוקרי נפש וגוף שכוחות הנפש מאוד משפיעים על הגוף. כשהוא התחיל את הקורונה, בגל הראשון הוא חלה ממש  ושכב 6 שבועות בבידוד נוראי ובקוצר נשימה ובימים שזה היה הוא היה הכי מצורע שיש, והוא סיפר לי שזה ממש הציל אותו המנטרות האלה "גם זה יעבור" והדיבור עם הגוף שלו "כל יום הייתי מדבר אל הגוף ברבים. אנחנו חזקים, אנחנו מתגברים, אנחנו נעבור את זה", וממש עשה המון עבודה של דמיון מודרך ברמה הפיזיולוגית איך הגוף שלו נלחם במחלה הזאת ואיך הוא מתאושש."

אם אני מתאמנת לקראת האתגר, מתחזקת נפשית, האם זה יעזור לי להתגבר על זה פיזית? מאפשר לי לעבור למשל את הקורונה יותר טוב, את המחלה עצמה?

"תראי, אני אדבר מהכיוון של הנפש, כי אני מלווה אנשים, אני לא רופאה, אבל אני בטוחה שהגישה משנה מאוד בכלל את חווית המחלה, כמו שהיא משנה את חווית החיים.

האם זה אומר שלא יכאב לי או שאני יכולה להבטיח שזה מקצר את זמן המחלה מ- 5 ימים ל- 3.5? לא, אנחנו לא אלוהים ואנחנו לא יודעים וגם אנשים שיש להם הרבה כוחות עוברים לפעמים חבטות רציניות. אבל אין לי ספק שכוחות הנפש הם גדולים מהגוף והעובדה שגם כשאני במצוקה פיזית, אני יכולה לגייס דיבור פנימי מרגיע שרואה מה יעזור לי ורואה את המשאבים הפנימיים שלי ורואה גם מי יעזור לי בסביבה, כל זה עוזר לי להחלים. באמת הגישה היא סופר חשובה, איך אני צולח את המשבר הזה, איך אני עובר בתוך הקושי".

את כל הזמן מדברת על שרירים, איך מפעילים למשל את השריר של ההנאה?

"היינו בעולמות של חרדה, אז כל מיני פעולות שאנחנו עושים וגורמות לנו להנאה טובות לנו גם בשביל מערכת העצבים הפאראסימפתטית, זאת שמורידה סטרס ומפרקת את תוצרי הסטרס. בעיניי, הנאה היא ערך בחיים, ויש לנו מלא סוגים של הנאה. השם הרע שיצא להנאה כאילו זה הדוניסטי כזה 'אכול ושתו', הוא לא נכון. הייצור האנושי יודע ליהנות ממיליון דברים, יש לנו הנאות חושיות, אנחנו ממש מחווטים ככה שהחושים שלנו מספקים לנו המון הנאה, אבל יש לנו גם הנאות אינטלקטואליות וגם הנאות של למידה. יש לנו הנאות רגשיות והנאות רוחניות והנאות של קשר, מלא סוגים של הנאה. אני אגיד גם את הדבר ההפוך, אחד הצבעים של הדכדוך שהוא לא קליני, זה שאנחנו הרבה פחות נהנים. אחד הצבעים של דיכאון ממש שאנחנו מאבחנים אותו, זה שבן אדם איבד את היכולת ליהנות. הוא יכול להיות מאוד תפקודי ולהתייצב לכל משימות חייו ויכול להיות שהגוף עובד ושום דבר לא כואב ולא משדר מצוקה, אבל ההנאה אבדה. ואם מישהו מרגיש ששום דבר לא מהנה אותו והוא לא כרגע באבל, אז זה סימן, איתות אזהרה. לכן שריר ההנאה חשוב ואפשר לטפח אותו".

די איבדנו את היכולת הזאת בתקופת הקורונה, לא?

"אני חושבת שבתקופה הזו אחד הדברים שרובנו מרגישים זה שנהיה יותר קשה לשמוח. למי מתחשק לצאת אחרי שהתרגלנו להיות בבגדי התעמלות? למי מתחשק לצאת חזרה לעולם ולהוציא את הראש מהמחילה? נעמי שמר כתבה בשירה הנפלא "השמחה שלי היא המחאה שלי" אז דווקא. בתקופות משבריות צריך ממש לייצר לעצמנו סיטואציות שאנחנו יודעות שהן מהנות עבורנו. אני ממש עושה עם אנשים רשימות של הדברים שמהנים אותם ושולחת אותם עם שיעורי בית, השבוע את עושה את זה, הפגישה עם חברה משמחת אותך אז את פוגשת אותה השבוע. לצאת לסרט או לראות או לאכול, להכין לך את הסלט שאת נורא אוהבת, או לפגוש ולהזמין חברים. את עושה את זה, את מתעקשת ומכניסה את זה ליומן".

אני רוצה לדבר על עוד שרירים שיש לנו, כי מהשיחות המקדימות שלי איתך אני יודעת שיש לך רשימה של שרירי נפש. אני רוצה שנדבר גם על שריר העזרה, כי נדמה לי שאנחנו הנשים הרבה פעמים לא יודעות לבקש עזרה.

"אחד הדברים שמשבר עושה לנו זה שאין לנו ברירה הרבה פעמים אלא להיעזר. אנחנו חיים בעידן שהמיתוס הזה של לבד, 'אני חזקה', 'אני לא תלויה', הוא מאוד ברור, עידן האינדיבידואליזם. זה נכון וזה חשוב להרגיש עצמאית, מסוגלת, אבל כולנו מחווטים לקשר. אנחנו לא יכולים בלי הזולת, לא יכולות.יש אנשים שממש חיים תחת האקסיומה הזאת ולימדו אותם לחשוב ככה, 'אל תהיה תלוי', 'אל תבקש'. אבל אנשים מבלבלים בין תלות לבין צורך בעזרה. אני חושבת שאחד השרירים שהכי חשוב ללמד אנשים זה לבקש לעצמם עזרה, לעצמנו ממש. אנחנו מקשרים בקשת עזרה להמון דברים לא נכונים, לרחמים, זה סימן שאני חלשה. אבל להיפך, בעיניי לבקש עזרה כשאני זקוקה לה זה סימן של כוח ולא של חולשה.אנחנו כבר לא חיים בכפרים וכבר לא נמצאים עם אנשים שממש יכולים לראות כל הזמן שאנחנו זקוקים לעזרה ולכן ממש חשוב לבקש. אני מעודדת אתכן, כמו את עצמי, להיעזר באחרים, ולא צריך להתרסק בשביל זה. הגוף מרגיש בהבדל, ואני מאוד מאמינה שכשהנפש לא נשמעת, אז הגוף צריך כאילו להשמיע. הגוף נהיה לוח מודעות, את עובדת קשה מי, את שוחקת את עצמך, את יותר מדי לבד, אז הגוף יביא איזה מצוקה כדי שלא תהיה לך ברירה, ולכן כדאי לטפל בעצמנו יפה עוד קודם ולבקש".

אם יש חברה שהיא בדיכאון, איך עוזרים? מה עושים?

ת- "קודם כל זה מאוד חשוב לדעת שדיכאון כשהוא כבר ברמה הקלינית שלו אז זה מובחן על ידי כל מיני סימפטומים ויש לזה גם חותם ביו כימי. כשמזהות מישהו בסביבה שלנו עם הצבע הזה של התקליט השבור של הייאוש, של עצב מתמשך, אז צריך לקחת את הבן אדם הזה לעזרה, לשיחות, לפסיכולוג, לרופא המשפחה, לרופאת המשפחה, לפסיכולוגית.מה שחשוב להגיד זה שזה עובר ויש כלים טובים, אבל שבן אדם כבר בתוך זה הוא צריך עזרה גם ייעוצית וגם טיפול. יש המון דברים שאפשר לעשות, תנועתיות וספורט, להכניס תנועה לחיים שלנו. גם שיחת נפש עם חברה טובה מעלה סרוטונין, כשבן אדם מרגיש שמישהו רואה אותו, בכלל מבט עיניים מאדם אוהב, אדם שהוא בעדי, זה מפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפתטית ומרגיע אותנו.חיבוק ומגע הוא גם כלי מאוד חשוב, אם יש לכם את מי לחבק, נכדים למשל או חברות, מי שיש לו ילד קטן בבית, מגע הוא דבר נורא טוב. עוד דבר שעוזר זה מוזיקה, תשימי את השיר שעושה לך שמח ופשוט תרקדי ותראי שמשהו טוב קורה בגוף. בכלל, הגוף שלנו הוא בית מרקחת שמייצר חומרים, ואנחנו יכולים לייצר חומרים נפלאים כמו אוקסיטוצין, הורמון החיבה והאהבה, שיעשו לנו טוב".

את אומרת לא אחת שהשריר הכי חשוב כדי להתמודד עם המצב שלנו היום זה שריר הגמישות, אז בואי תתני כמה עצות שקשורות לגמישות.

"גמישות מחשבתית ורגשית בעיניי היא באמת הדבר הכי חשוב להסתגלות. יש משל בתלמוד שאומר 'אל תהיה כמו הארז, קשה וחזק כמו הארז, תהיה כמו הקנה'. אני גם כתבתי על זה עכשיו ספר ילדים. הארז הוא עץ מאוד חזק, מאוד גבוה, הוא מהעצים החזקים ביותר שיש ועושים ממנו חומר לבנייה, והקנה הוא חלושס כזה, מה שיש על גדות הנחל. עיקר העניין הוא שארז עומד כמעט בכול, אבל שמגיעה רוח דרומית חזקה היא מפילה אותו ושוברת אותו, וכשהארז נשבר הגזע שלו לא מתחדש, זה אבוד. הקנה, כשיש רוח דרומית חזקה עובר לפזצט"א ואחר כך מזדקף בחזרה. אם יש בתוכנו את אסטרטגיית הקנה זה מעולה. זה לא שלא כואב לקנה להוריד ראש, אבל יש לו יכולת לחזור אחר כך בחזרה. ועל גמישות אפשר לעבוד בכל מיני צורות".

עוד לא עוקבת אחרינו באינסטגרם? היכנסי לכאן 

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Onlife (@onlifeil)