אסתי סגל: "הפרוטזה שלי סקסית רצח, תסתכלו כמה שאתם רוצים"
במסגרת פרויקט מיוחד של און לייף בשיתוף דלתא לקחנו את כוכבת הרשת אסתי סגל להגשים חלום: להשתתף באימון נינג'ה ולטפס על קיר טיפוס. עכשיו היא משתפת איך היא מצליחה לשמור על אופטימיות למרות הדרך הלא פשוטה שעברה
רובנו מכירים אותה מהאינסטגרם, ככוכבת הרשת שמטיילת ביעדים אקזוטיים ולא נותנת לפרוטזה שלה לעצור אותה, אבל הסיפור של אסתי סגל התחיל הרבה לפני. זה לא סיפור של סוף טוב, זה סיפור של חיים. של מישהי שהצליחה ומצליחה להרים את עצמה שוב ושוב עם קשיים, עם מוגבלות ובעיקר עם הרבה אמת חשופה שלא דופקת חשבון.
סגל נולדה נולדה למשפחה חרדית בבני ברק, והיא השלישית מבין תשעה אחים ואחיות. בגיל 16 היא התבשרה שחלתה בסרטן ואחרי תקופה של ניתוחים וכאבי תופת בלתי פוסקים הרופאים המליצו לה לקטוע את הרגל. היא עברה תהליך ארוך וכואב במהלכו איבדה את רגלה, התמכרה למשככי כאבים, נגמלה והתרגלה מחדש למציאות עם פרוטזה. את הכל היא תיעדה בסדרת סרטונים לכאן תאגיד השידור. היום שנים ספורות אחרי, היא כאמור מטיילת בעולם, מעבירה הרצאות ובעיקר מגשימה חלומות.
נתחיל מהסוף. צפיתי בסרטונים שלך, בדרך שלך. אמרת שם שהתקווה שלך היא שיהיו לך חיים נטולי כאב ושתתחילי לחיות. הצליח לך?
"כן. עדיין יש לפעמים כאבים אבל היום אני מקבלת את זה ממש באהבה ולא הייתי מוותרת על זה. זה לא אותו סוג של כאב שאני לא יכולה לחיות איתו".
לאורך כל הדרך שלך חזרת על המוטו "יש לנו שליטה על איך שאנחנו מגיבים לדברים, לא על מה שקורה", איך הצלחת להגיע להלך הרוח הזה?
"אני בן אדם קצת 'שליימזל' כזה, בן אדם קצת מגושם שנופלים לו דברים. אני חושבת שהתובנה הזאת התפתחה אצלי פשוט כי הייתי מטיילת, עוד לפני הקטיעה, והייתי מגיעה למלא מצבים שאני ממש תקועה - שנשבר לי הגלגל של המזוודה ואני לא מצליחה לקחת אותה, שביטלו לי את כרטיסי האשראי כי קניתי כרטיס טיסה וחשבו שזאת לא אני, שביטלו לי כרטיסי טיסה באותו יום שטסתי. הגעתי למלא מצבים בהם הייתה לי אפשרות או לוותר ולא לטייל או לנסוע ומה שיקרה יקרה, ומה שאין לי שליטה אין לי שליטה אבל אני אחליט איך אני מגיבה לזה. ואז הייתי פשוט משננת את זה כמו מנטרה. 'לא על הכל יש לי שליטה ואני אבחר איך להגיב'".
לא קל לעשות את זה
"היו לי עוד כמה משפטים שהייתי אומרת לעצמי כמו דברים נוטים להסתדר ושהכל זמני, כי עובדה שתמיד הייתי חוזרת הביתה. פשוט מנסה לשכנע את עצמי. לא תמיד זה עובד אבל כן להגיד לעצמי בתקופות קשות דברים שאולי יגרמו לי להסתכל על הסיטואציה אחרת ולקבל את זה אחרת".
בסרטונים של 'כאן' שיתפת בפחדים שלך יום לפני הניתוח. כולם אמרו לך אז "את סופרוומן" ו"אל תפחדי" אבל היה חשוב לך להראות שיש גם כאב ופחד בתהליך הזה. יש אנשים עם מוגבלות שחשוב להם להתמקד בהתעלות מעל הקושי, למה היה כל כך משמעותי עבורך לגעת גם בכאב ולחדד שזה לא קטן כמו שהרבה זרקו לך?
"כי אנחנו אנושיים. לנסות לצאת סופרוומן על החשבון שלי ולא לתת מקום לכאב ופחד זה לא נכון. צריך לתת מקום לכל רגש. עד היום כשבא לי להיות בבאסה אני אתן לזה מקום, כי אחרת אם אני רק אדחיק זה יידחף עמוק בפנים וזה ייצא בסוף בצורת הר געש ובצורה שלא אצליח לשלוט על זה. אז אם בא לי לבכות אני אבכה, אני שמה זין על איך שזה ייראה, ואני נותנת את הזמן להרגיש. גם בזמן הקטיעה זה היה לי חשוב, ובמיוחד שעשיתי הכל נורא ציבורי ומול כולם. כולם מפחדים וזה מנרמל את זה".
איך קיבלת את ההחלטה לקטוע את הרגל?
"הציעו לי את זה כמה פעמים לפני אבל הייתה לי קצת רתיעה מאנשים קטועים, בכללי חוסר הסימטריה הפריעה לי נורא בראש, כמו או סי די. הייתי מאוד נגד ואז יצא לי להיות הרבה במחלקת שיקום ולראות אנשים קטועים שמצליחים ועושים דברים. באותה תקופה אמא שלי, שהיא בן אדם נורא אופטימי בקטע מעצבן, אמרה פתאום 'נראה לי שזה הדבר הנכון'. אז אמרתי לעצמי שאם אמא שלי חושבת שאין פה תקווה לרגל אז אלוהים כבר התייאש כי אמא שלי יותר אופטימית ממני. זה שהיא הייתה מאוד שלמה עם זה היה מאוד הזוי אבל זה עזר לי לקחת את ההחלטה. זה פשוט היה פלונטר קשה שלא ראיתי דרך יציאה ממנו כבר. הקטיעה הייתה משהו שונה שעוד לא ניסיתי".
בכלל לראות את ההורים שלך בתהליך, את אמא שלך, זאת גם השראה. מה את חושבת על איך שהם תמכו בך?
"ההורים שלי באמת נתנו לי כל כך הרבה כוחות נפש והקפידו להיות חזקים לידי. זו הייתה תקופה שהייתי מכורה אז היה לי הרבה... אני לא אגיד שאני מתחרטת, כי כל מה שקרה היה צריך לקרות, אבל התנהגתי בצורה שהיא לא טובה והרבה מהכאב והתסכול שלי היה על מי שסביבי וגם על עצמי. הרבה מזה נפל על מי שתמך בי ולמרות הכל ההורים שלי נשארו סבלניים אליי ועזרו לי. היום אני רק מנסה להראות להם כמה אני מעריכה את כל מה שהם נתנו לי ועשו בשבילי. הם באמת נדירים, תחשבי שעוד היו להם מלא ילדים בבית וזה לתמרן בין כולם ולדאוג שהילדים לא ירגישו מוזנחים ויחפשו יחס בחוץ בצורה שהיא לא טובה. וזה אומר שהם בעיקר ויתרו על עצמם בתקופה הזאת".
חלית בסרטן בגיל 16,עברת 15 ניתוחים, קטיעה, גמילה ממשככי כאבים, כאבי פנטום, הכאבים שלא פסקו עם הפרוטזה בהתחלה. והדגשת כל הזמן שאת לא מרגישה גיבורה – את עדיין מרגישה ככה? את לא חושבת שאת גיבורה?
"זה שעברתי את הקטיעה ושפשוט ניסיתי לחיות זו בעיניי לא גבורה אלא הישרדות. אנשים היו רואים אותי הולכת בפארק והיו אומרים לי איזה השראה. למה? כי אני חיה חיים רגילים ומנסה לחיות למרות הכל? זה מאוד עצבן אותי. היום אני כן עושה דברים שהם יוצאי דופן, לא חיים רגילים, אז אני יותר מבינה את זה אבל אני בסך הכל, לפני כל הקשיים והנראות, בת אדם שמשוגעת על טיולים. גבורה בעיניי זה לקפוץ מול מכונית נוסעת ולהציל מישהו אחר. אני בסך הכל מנסה לחיות את החיים שאני רוצה".
זה אולי נראה לך קטן אבל עבור אנשים אחרים לעשות צעד כזה זה עצום.
"זה לא קטן בעיניי, אני מבינה שאני עושה משהו שאף אחד לא עשה לפניי. כן היו אנשים קטועים שטיילו לבד אבל הם היו קטועים מתחת לברך שזה סוג קטיעה אחר לגמרי, וכולם גברים. חקרתי ובדקתי ולא ראיתי שום אישה וגם קטוע מעל הברך שעושה את מה שאני עושה ואני מבינה שזה יוצא דופן. אני מבינה את הזווית של העולם עליי אבל מהנקודה שלי הזווית היא שאני רוצה חיים כיפיים".
מה השליחות שלך? הדגשת שיש לך מטרה בחיים לעזור לאחרים.
"בגלל שהייתי במקומות כל כך נמוכים בחיים - ניסיתי להתאבד והייתי במחלקות פסיכיאטריות והצלחתי להוציא את עצמי משם, אני מרגישה שהשליחות שלי בעולם היא לעזור לכמה שיותר אנשים להיות מאוהבים בעצמם. זה לדעתי הפתרון להכל כי בן אדם שאוהב את עצמו באמת זו השפה היחידה שהוא מדבר והדבר היחיד שהוא רואה. בעתיד, ציפור נפשי שאני רוצה להשקיע בה זה העניין של בריאות הנפש, בישראל בעיקר. בתור אחת שהייתה בבית חולים פסיכיאטרי, ובאמת עברתי דברים קשים בחיים, זו באמת אחת החוויות היותר רעות וקשות שעברתי".
מה השינוי שאת רוצה לעשות בתחום בריאות הנפש?
"אני חושבת שהמחלקות הפסיכיאטריות הסגורות נשארו ממש מאחור. הייתי בהמון מחלקות - במחלקות של סרטן, ששם התייחסו אליי בכל כך הרבה אהבה וקבלה וכל מה שלא היה לי נוח עזרו לי, ובמחלקות אורתופדיות – בכלל בכל תחום בריאות הגוף, הטיפול היה מיטבי. אבל בתחום בריאות הנפש הרגשתי כל כך מושפלת. גם עובדי הניקיון, לא שאני מזלזלת, הסתכלו עליי מלמעלה כאילו אני בתחתית שרשרת המזון. לא היה עם מי לדבר, מה לעשות. בן אדם צריך שיהיה לו מה לעשות. שם בעיניי חייב להיות שינוי בדרך של הממסד".
טיילת עכשיו במקסיקו וגואטמלה. מהתמונות זה נראה שקל לך לטייל בעולם, לטפס על מפלים. זה באמת קל?
"זה ממש לא קל. בגדול התחלתי לטייל בפורטוגל. הייתי נורא בלחץ מהרעיון שאני במדינה זרה לבד ולוקחת רכב לבד, ואז עשיתי את זה. ההתחלה הייתה קלה, היו אתרי קמפינג מסודרים פתחתי אוהל, במקום בו ישנתי היו מקלחת ושירותים. ואז כשהייתי צריכה לוותר על הרכב שם התחיל הקושי. בגוואטמלה לא לקחתי רכב בכלל, הרגשתי פחות בטיחותי לנהוג פה כאישה לבד וגם נתקעתי חודש באותו מקום – רציתי לא להיות בתנועה ולעשות עם עצמי תהליך. וזו מדינת עולם שלישית ומלא מדרגות, ודרכים לא נגישות וללכת כאן ברחוב זה קשה. באחד הלילות הייתי כל כך רעבה ולא הייתה לי טיפת כוח לשים פרוטזה. אז ירדתי למטה כדי לצאת לאכול עם הקביים ואמרתי לעצמי שאלך כמה שאני יכולה וכמה שאני רואה מהפתח של ההוסטל אבל לא הייתה שום חנות של אוכל ולא הייתי מסוגלת ללכת. בסוף סוג של התחננתי למישהו שיצא שיביא לי משהו לאכול. האתגרים זה לא משהו שנגמר וזה לא קל לי בכלל, זה לא קל לאף אחד שמטייל".
תמיד יש התמודדות.
כן. גם כשהיה לי רכב והיה לי הרבה יותר קל היו אתגרים אחרים: לפתוח אוהל כל ערב זה לא קל, להרים את עצמי מהאדמה באמצע לילה גשום לפיפי, בכלל ללכת על קביים בגשם זה לא קל. אבל כן זה שווה לי את זה, אני מגיעה למקומות מטורפים. אני מאוד מקשיבה לגוף שלי ואף פעם לא אעשה משהו מעבר ליכולות שלו אבל אני כן נהנית שאני מאתגרת אותו ומגלה על היכולות שלי. לא תמיד כיף לי אבל כן טוב לי לדעת שאני יכולה".
מה הדבר הכי קשה שהיה לך בטיול ואיך הסתדרת?
"וואו, בכיתי הרבה בטיול. לא יודעת להצביע על נקודה ספציפית. היו לי ימים כאלה שפשוט הייתי באפיסת כוחות וכל פסיעה שעשיתי הייתה קשה".
איך היחס של אנשים אלייך כשהם מגלים כשהרגל שלך קטועה?
"על ההתחלה מגלים שהרגל שלי קטועה. לפני שרואים אותי רואים שאין לי רגל. לפני הקטיעה הייתי מטיילת מלא ואז היו פונים אליי הרבה אנשים, סתם לדבר, לפתח איתי שיחה, ודווקא עם פרוטזה אני מרגישה שפחות נוח לאנשים לפנות אליי".
מסיטים מבט.
"כן. אני יכולה פתאום להסתכל הצידה ואז לקלוט מישהו שמזיז מהר את המבט ממני כדי שאני לא אראה חס וחלילה שהוא הסתכל. בואנ'ה יש לי פרוטזה סקסית רצח תסתכל כמה שאתה רוצה. אבל אנשים לא יודעים את זה. הם מפחדים מכל הפוליטיקלי קורקט ואני מרגישה שפחות פונים אליי. אני קצת בן אדם ביישן ואני יודעת שזה לא נראה, אבל קצת קשה לי לפתוח שיחה, אז כן הייתי רוצה שיפנו אליי יותר. כשהייתי מטיילת לפני הקטיעה היו מתחילים איתי מלא והיום לא מתחילים איתי בכלל פיזית. ברשתות מתחילים איתי אבל זה לא אותו דבר, אז אני כן מרגישה שאנשים קצת נרתעים. אבל בסדר אני לא שופטת...".
איך בישראל מתייחסים לנושא הזה? את מרגישה שיש אפליה?
"כן, ברור שיש אפליה. זה מתחיל במקומות לא נגישים שאי אפשר להגיע אליהם, אם העולם הזה היה נגיש סביר להניח שחצי מהזמן הייתי על כיסא גלגלים. מאוד קשה לי עם הפרוטזה היא לא מתאימה לי, עם הקביים כיף לי אבל אני מאוד מתעייפת, כיסא הגלגלים היה יכול להיות הפתרון שלי וזה היה מדהים אבל המקומות לא נגישים. יש כל כך הרבה בעיות ביחס לנכים, במקומות עבודה, קניונים, הכל. יש לי כל כך הרבה חברים עם נכויות שלא מצליחים למצוא עבודה או שלא מוצאים התאמות. רק לאנשים ששוברים רגל או דברים כאלה יש הצצה לכמה העולם הזה מסובך וזה מתחיל בדברים הכי קטנים, את יודעת שכשנמצאים על קביים אי אפשר לפתוח מטרייה?"
את מדברת על כל הקשיים האלה גם בהרצאה שלך
"בהרצאה אני מדברת על סיפור החיים שלי. על הבית החרדי, היציאה בשאלה, חייתי ברחוב קצת, על הסרטן, על ההתמכרות. אולי זה נשמע שהדבר הכי קשה שעברתי בחיים היה לאבד את הרגל אבל בתכלס הדבר הכי קשה שעברתי זה לוותר על המורפיום ולעבור גמילה. אני מדברת גם על ניסיונות ההתאבדות שלי ומספרת איך מהמקום הנמוך הצלחתי להרים את עצמי. תוך כדי הסיפורים אני מכניסה תובנות".
כאלו שאפשר להשליך בעצם על כל תחום בחיים
"הרבה פעמים נשים מגיעות אליי ואומרות 'אני עם שתי רגליים ולא עושה את מה שאת עושה' ואז אני אומרת 'אבל את אמא, מה את משווה בכלל? את יכולה להיות גמורה מעייפות ואת עדיין צריכה להשכיב ילדים'. כל אחד מתמודד עם דברים. אנשים יוצאים מההרצאה עם כל מיני כללים של לעמוד בפני אתגרים. דברים שיכולים לעזור גם בקטע פרקטי וגם בקטע של אהבה עצמית והוקרת תודה ולחיות את הכאן ועכשיו. זה מה שאני מנסה להעביר".
איך מלמדים אנשים לאהוב את עצמם?
"זה באמת משהו שלקחתי על עצמי. זה מתחיל בהמון קלישאות, לדבר לעצמנו במילים חיוביות. אם עשיתי משהו שהוא לא לעניין אז במקום להגיד 'איזה מטומטמת יצאתי' להגיד 'איזה מצחיקולה אני', לדבר עם עצמי לא בקטע שיפוטי. עדיף לדבר לעצמנו באהבה, להקשיב לגוף, לפנק את עצמנו. לי למשל יש קטע שאני תמיד משאירה לעצמי הפתעות לעתיד".
מה זה אומר?
"אני מכינה לי לעתיד סרטונים שאני מראה את הנוף ומדברת לעצמי, הקלטות בהן אני מרגיעה את עצמי עבור תקופות של חרדה. מתנה לעתיד כשאצטרך. אני גם מאוד בעד "לשכוח" שטרות של 20 שקלים במעיל נניח, כדי שבחורף הבא כשנלבש אותו פתאום נמצא אותם. לעשות לעצמנו שמחות קטנות. ככה אנחנו מתחילים יותר ויותר לאהוב ולהעריך את עצמנו ובסוף גם להיות מאוהבים בעצמנו".
את מרגישה שליחה בנושא של אנשים עם מוגבלויות?
אני לא מרגישה פרזנטורית. לא של יוצאים בשאלה, לא של אנשים עם מוגבלויות ולא בנושא של בריאות הנפש. אני פשוט אני. אני יודעת שאני מייצגת בעצם זה שאני כל הדברים האלו אבל אני לא מתיימרת לייצג את הקהילה. אני לא אומרת 'בואנ'ה אם אתם קטועים תדעו שאתן יכולים', אני לא חושבת ככה. כל אחד בקצב שלו. המטרה שלי היא באמת לגרום לאנשים לעשות מה שהם רוצים בין אם הם מוגבלים ובין אם הם לא וזה שאני באה בתור נכה זה עוד יותר מוכיח את זה".
מה היית אומרת לילד או ילדה שמתמודדת עכשיו עם דברים כאלה?
"שהכל זמני. יש תקופות קשות, זה לא משהו שצריך להתכחש אליו, צריך לתת לזה מקום אבל לדעת גם שאם אנחנו נרצה ונהיה מוכנים לעבוד על זה יהיו לנו חיים מדהימים. בלי קשר לגוף המתפקד, לכסף, למשפחה ולשום דבר. כמו שאמרתי, יש דברים שאנחנו לא יכולים לשלוט עליהם אבל יש לנו את הבחירה איך להגיב לדברים שקורים. הייתי אומרת גם לילדים האלה עופו על עצמכם. אתם פתית שלג מיוחד, אל תשוו את עצמכם לאף אחד כי אין עוד אף אחד כמוכם בעולם. ותילחמו על החלומות והשאיפות שלכם בחיים".
אסתי אינסטגרם: https://www.instagram.com/estysegal/