שיגעון הניקיונות לפסח הוא חלק מהדי אן איי הישראלי. יש כאלה שמתחילים אותו אפילו מפורים, ולרובנו יש זיכרונות ילדות במקלחת עם חלקי מקרר או מאכילה במדרגות הבניין כשהבית כבר כשר. הילדות שלי בדימונה רצופה בחגי פסח שכאלו, אני מדברת על זה ומריחה את אדי חומרי הניקוי באפי. השנים עברו, ובמעוני שלי הבטחתי לעצמי- את הטרפת הזאת אני משאירה מחוץ לבית.

אף פעם לא באמת הבנתי מה הצורך בקרצוף האובססיבי של כל פינה בבית. הרי ברור וידוע לכל שאין שום חמץ בארון כלי העבודה, בארגז המצעים, או בוויטרינה עם כלי החרס שלעולם לא נפתחת. ההיסטריה סביב ניקיון הבית לפסח היא כבר מזמן לא עניין של כשרות. אם בעבר הייתי מבחינה בתחרות סמויה בין השכנות בבניין של 'מי מתחילה לנקות מוקדם יותר ומסיימת מאוחר יותר' כאות למי עקרת בית טובה יותר, הרי שהיום חוץ מכוח ההרגל אני באמת לא מוצאת שום סיבה טובה מספיק להישאב לזה.

מעבדות לחירות, ליטרלי.

יותר מהכל מפליאה אותי העובדה שכיום נשים רבות כלל לא שומרות כשרות, ועדיין נשאבות ללופ הזה. במקום ממנו אני באה זו בכלל לא אופציה. בסביבה שלי רוב האנשים מחזיקים בדעה שרק כך מכשירים את הבית, ולמנהג הזה חונכתי מגיל אפס. אך אפילו בעולם הדתי יותר ויותר רבנים מסבירים לפני החג כי הכשרת הבית לפסח וניקוי החמץ רלוונטיים בעיקר במטבח. אז למה אנחנו מחזיקים בהרגל השוחק הזה? אולי כי הניקוי החיוני משפיע גם על תחושת הניקיון הפנימי? אולי. אך מרתון הניקיון שאנחנו רצים בו לא באמת מנקה אותנו, זו אשליה.

פסח הוא חג של התחדשות, פריחה וכל השיט הזה, אך במקום לתת לרוח החג לשטוף אותנו אנחנו שופכים עליה אקונומיקה. מרתון הניקיון מכניס מתח רב הביתה, מייצר תחושה של מרדף ושוחק אותנו פיזית. במקום שנתרגש ונצפה לבואו של החג, אנחנו מייצרות עצבים מיותרים סביבו. תחשבו כמה תסכול ועצבים יש לאימא שמנקה את חדרי הבית במשך יום שלם רק כדי לגלות שבלילה הילד אכל פיתה בחדר. במקום שבחג הזה נרגיש את החירות הנפשית, אנחנו נכנסות לעבדות פיזית ומגיעות לערב החג עם הלשון בחוץ. לחג הפסח יש משמעות רוחנית ואווירת אביב מהממת, ואם לא ניכנע להכנות החג המטורפות אליהן התרגלנו, אנחנו רק נרוויח. אל ערב החג הקרוב בבקשה תגיעו בשמחה, בחירות, ולא בהתשה. מגיע לכם ובעיקר לכן את זה.