רינה כתב, בת 80, נולדה בשם גטל'ה גיטלמן, לא גיטה אלא גטה, על שם גטו וילנה (כיום בליטא) בו נולדה. היא הייתה התינוקת הראשונה שנולדה בגטו והאחרונה לשרוד ממנו. זה סיפורה המופלא על איך נולדה שלוש פעמים במלחמה הזו, אבל בין השורות תגלו עוד ועוד ניסים, כל אחד מהם בעיתוי אחר שיכל לסיים את חייה וחיי הוריה האמיצים שעשו הכל, אבל הכל, כדי להציל את הילדה שלהם.

רינה כתב, התינוקת הראשונה שנולדה בגטו וילנה והאחרונה ששרדה ממנו

רינה כתב, התינוקת הראשונה שנולדה בגטו וילנה והאחרונה ששרדה ממנו

גטו וילנה הוקם ב06.09.1941, ואליו גורשו כל יהודי העיר. ביניהם דוד ולאה גיטלמן - הוא מהנדס העיר והיא תופרת, אישה בחודש הרביעי להריונה, ויחד עם כל בני משפחתם הם עושים את דרכם לשם. ב-07.01.1942 נולדה גטל'ה בבית החולים בגטו. הגרמנים בשלב הזה כבר הורו להרוג כל תינוק שנולד בבית החולים אולם הרופאים והאחיות היהודים שעוד נותרו בו העלימו עין מהפקודה. הם לא הנפיקו לה תעודת לידה ושלחו את לאה והתינוקת הביתה זמן קצר אחרי הלידה.

בגטו אסור לגדל תינוקות, וללאה לא היה חלב כדי להניק אותה. "היה רופא חבר של ההורים, ד"ר מישה פייגנברג שעלה איתנו אחר כך לארץ." מתחילה רינה כתב את סיפורה. "הוא עבד בבית החולים וההורים פנו אליו. 'התינוקת בוכה מה עושים?'. בעצה אחת עם ההורים שלי הוא נתן לאמא שלי סמי שינה לתת לי ואבקת חלב. אבא היה יוצא לעבודה, אמא הייתה תופרת. רוב הזמן היא הייתה איתי אבל בבוקר כשהייתי אוכלת שמו לי סמי שינה כדי שלא אבכה. בלילה היו יוצאים איתי כדי שאנשום קצת אוויר."

דוד ולאה גיטלמן, בימים שלפני השואה. 'היו אלופי סקי'. הנחישות של בני הזוג הזה להציל את הבת שלהם מעוררת השתאות.

"לקראת סוף השנה 1942 כל הזמן עשו אקציות בגטו כדי לדלל את תושבי הגטו. גרנו שלוש משפחות בדירה אחת. אבא לא הספיק לצאת לעבודה, כשעברו הגרמנים ברחובות וקראו לכולם לרדת למטה. ההורים שלי הבינו מה עומד מאחורי הקריאות. הם ראו שבבלוק שלנו היו כאלה שעלו למעלה לגג במקום למטה ועלו בעקבותיהם."  במרומי המדרגות היה חדר ובו מראה גדולה ומאחוריו יציאה לגג. שם התחבאו במעין מחסן עשרות אנשים.

"כשראו אותנו האנשים שהיו שם, שאנו עם תינוקת (שהייתה אז בת שנה בערך) הם התנגדו מיד," סיפרה לאה גיטלמן, אמא של רינה, לנכדותיה, בעדות נדירה בשנת 1989. "כשראו שהילדה ישנה, הם הסכימו להשאיר אותנו. התינוקת הייתה בהרדמה. (מי שסיפק את סמי ההרדמה היה ד"ר גירשוביץ, רופא מהגטו ה.ר) הגרמנים לא הצליחו לגלות אותנו. במחבוא היו כמה עשרות אנשים, הגג היה גדול והיה שם מקום לתליית כביסה." המשיכה גיטלמן בתיאורה. "באותו זמן הגרמנים עברו מבית לבית ובדקו אם נשארו אנשים בבתים. הם נכנסו לאחר זמן מה גם אל החדר הקרוב לכניסה למחבוא, וצעקו דרך החלון לחיילים שהיו בחצר שאין בבית הזה אף אחד." מהצעקות והדפיקות על הקירות התעוררה התינוקת גטל'ה והתחילה לבכות. אמא שלה כיסתה אותה בכרית כדי להסות את בכייה. עד היום ברור לה, לתינוקת שגדלה להיות בעצמה אם וסבתא, שיכלה למות בשלב הזה ואין לה שום טענות כלפי אמא שלה.  "אמא אומרת שזה לקח נצח" אומרת כתב. 'היינו בטוחים שנחנקה. למזלנו לא קרה כלום לילדה,' כתבה גיטלמן האם בעדות ההיא. "המשכתי לחיות. זו הלידה השנייה שלי" ממשיכה רינה כתב. "הייתי בת פחות משנה וידעתי מאותו הרגע שאסור לבכות ואסור לצחוק. אמא אומרת שלא הכירה את הצחוק שלי."

גטה גיטלמן במהלך השהות במחנה. האב נהג להסתובב עם מצלמה גם אחרי שהחלה המלחמה. צילום באדיבות המצולמת

"בשנת 1943 התחילו שמועות שהגרמנים מתחילים להקים מחנה עבודה מחוץ לגטו. הם היו צריכים טכנאים וחשמלאים לתקן טנקים, מכוניות ופנצ'רים ואבא ידע שאין סיכוי שיתקבל למחנה אבל כיוון שהיה מהנדס העיר והמחנה היה בשולי העיר במקום הכי עלוב עם בעיות ביוב ותשתית, אז דווקא היה לו מה לתרום. באוגוסט 150 משפחות עברו למחנה עבודה שנקרא ה.ק.פ. אבא הסכים לעבור אם נעבור כל המשפחה. חודש לאחר מכן חוסל גטו וילנה וכל תושביו הוצאו להורג בפונאר ובהם כל בני משפחת אימי."

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר. (מילים:  נוח וולקוביסקישמריהו (שמר'קה) קצ'רגינסקי)

"בכל בלוק היה מרתף וכל המשפחות, למקרה שיחפשו, החלו להכין בונקרים שם. המחנה היה מגודר עם חומה, אין יוצא ואין בא," ממשיכה רינה כתב לספר, תוך שהיא מעיינת במסמכי העדויות של אימה, אבל גם שלה, משנים קודמות, מנסה לעשות סדר בסיפור ובזיכרונות. "אבא היה בין היחידים שיצאו החוצה כי היה בקשר עם העירייה. היו לו קשרים טובים והוא הכיר פולניה שגרה לא רחוק מהמחנה והתיידד איתה. שמה היה ויקטוריה בולינגיס. היא תציל אותי בהמשך. יום אחד הגיעו אנשי הגסטפו והביאו איתם זוג יהודים שברחו מהמחנה. הם קראו לכל הגברים למגרש ושם הכריחו אותם לצפות בתלייה של הזוג הזה. ואז קראו לכל הנשים וכל הילדים עד גיל 12 לרדת למטה, לחצר. אמא ידעה שתהיה סלקציה. בבלוק שגרנו בו, בקומה ראשונה היה בית מלאכה שבו עבדו גברים וגם נשים בשיפוץ מכונות. כשקראו לנשים וילדים לרדת, היא לבשה מעיל ארוך, העמידה אותי לפניה, אני הייתי בת שנה ועשרה חודשים ולא זזתי, לא בכיתי, לא כלום והיא המשיכה לנקות את אחד המנועים בשעה שהסתובב שם אחד הרוצחים הידועים שם, וייס. חצי שעה הוא היה שם ולא גילה אותי. זו הלידה השלישית שלי. באותו יום רצחו את כל הילדים עד גיל 12."

לבני הזוג היה ברור שהסלקציות רק יגברו. האב דוד, הסב אברהם ואחרים פעלו להקמת מקומות מסתור נוספים במחנה. "אברהם היה קם כל בוקר מוקדם מאוד כדי לבדוק אם היו גרמנים מחוץ למחנה. בוקר אחד הוא גילה גרמנים רבים פרוסים סביב המחנה ואז ידענו שתהיה שוב סלקציה, התחבאנו בבונקר שהיה במרתף," תיארה גיטלמן האם באותה עדות. "הכניסה לבונקר הייתה דרך התקרה, את הפתח הסתירו עם שטיח ועליו העמידו שולחן. היו שם משפחות, גם ילדים. כל הזמן נתנו לגט'לה סמי הרדמה, בכדי שהיא לא תרעיש ותבכה. אחרי שלושה ימים שמענו שאפשר לצאת מהבונקר. הפעם הגרמנים לקחו את הילדים עד גיל 15. היה ברור כי הילדים לא יכולים יותר להישאר במחנה העבודה וכל אחד יחפש מקום מחבוא מחוץ למחנה העבודה בשביל ילדיו."

"אבא סיפר לויקטוריה שהצליח להציל את הבת שלו," מספרת רינה כתב. "הייתי בלונדינית עם תלתלים, והיא אמרה 'אם אתה יכול להבריח אותה מהמחנה עבודה, אני אשמור עליה אצלי'. בנים אי אפשר להחביא אבל בנות כן. מה שהיא לא ידעה זה שאני מדברת רק יידיש. לילה אחד הרופא הגיע, הרדימו אותי, שמו אותי בשק על הגב עם הרבה בגדים ישנים. אבא לקח גם את אמא שלי. הם שיחדו את השומר הליטאי, עברו את השער הראשון, הגיעו לגדר תיל ואז התחלתי להיחנק ולהשתעל. אבא ואמא היו בטוחים שהשומר שמע אבל הוא לא אמר כלום, נתן דחיפה והוציא אותם מהמחנה."

תמונה אחרונה ממחנה העבודה. במרכז גטה גיטלמן במהלך חגיגת פורים. גורלן של שתי הילדות האחרות בתמונה אינו ידוע.

ימים ספורים נשארות האם ובתה בבית של ויקטוריה באחד החדרים האחוריים בשקט. "זה היה קצת אחרי פורים. ויקטוריה נהגה לארח פולנים וגרמנים ויום אחד בשעה שהבית היה מלא אנשים, התחלתי לשיר פתאום 'אני מלכת אסתר' ביידיש. ויקטוריה ובעלה באו מיד בריצה ואמרו שאף אחד לא שמע, אבל לא אוכל להישאר. אמא בכתה. ויקטוריה הייתה מאוד מיודדת עם אבא. היא אמרה 'תשאירו אותה, אני אמצא לה מקום אחר, פה היא לא יכולה להישאר'. ההורים נפרדו ממני ולא ידעו אם אשאר בחיים. למחרת היא אמרה שמצאה לי מקום מסתור אבל מבחינת ההורים הם לא ידעו יותר איפה אני".

לימים יגלו שויקטוריה מסרה את הילדה לנזירה פולנייה בשם אלכסנדרה דז'וויצקה, שהחביאה במנזר יתומים נוצרים ויהודים. לפני כמה שנים קיבלה רינה טלפון מארצות הברית- מצדו השני של הקו היה הילד הבלונדיני שמצולם איתה בתמונה מהמנזר. גם הוא ניצל.

הנזירה אלכסנדרה וילדים שהצילה. גטל'ה גיטלמן יושבת קצוצת שיער על ברכיה.

אחרי חודש לערך גטל'ה חלתה בחצבת. מהבלוק היה אפשר לראות את ביתה של ויקטוריה וההורים המודאגים סיכמו איתה: "אם הילדה חיה, היא תשאיר את הווילון על החלון שלה סגור. אם הילדה נפטרה, היא תרים את הווילון. כל ערב רצנו לראות את מצב הווילון. אחרי כמה זמן המצב של גט'לה הוטב."  

"יום אחד אבא אמר לויקטוריה, אני רוצה לראות אותה. והיא מצליחה לדאוג שהמפגש אכן יקרה," מספרת כתב. "הוא מחכה בבית של הפולנייה, נכנסת זקנה עם עגלה ותינוקת עם שיער קצוץ. הוא ניגש אליי ונתן לי ביסקוויט. הפולנייה שואלת, 'מי זה'? ואני עונה בפולנית 'מוי טאטוש'. אבא שלי. במשך שנתיים וחצי הייתי במנזר עד האיחוד עם ההורים. דיברתי רק פולנית. לא היו גברים במנזר ולא הבינו איך בכלל ידעתי להגיד 'מוי טאטוש'."

"הזיכרונות הראשונים שלי זה שאני כמעט בת 3 עם שמלה ארוכה חומה וצלב גדול על הצוואר. את מה שקרה לפני כן הכרתי רק מהסיפורים של אמא שלי," נאנחת כתב.

בסוף 1944, כשבמחנה שמעו שהרוסים מתקרבים לוילנה וידעו שהגרמנים לא משאירים עקבות, החליטו בני הזוג גיטלמן לברוח. "יום אחד בשש בבוקר סבא שלי יצא וראה שכל המחנה מוקף בטנקים גרמניים והבין שהם הולכים לחסל את המחנה. כל מי שיכל ירד למרתף וסגרו את הדלת מלמעלה. הגרמנים ירו בכל מי שזז. הם נשארו שם מספר ימים עד ששמעו שקט במחנה ואת המטוסים הרוסיים מפציצים את וילנה ורק אז החליטו לצאת. הם התחילו לברוח לכיוון הגדרות שהיו סגורות. הם הצליחו לעבור את גדר התיל, עברו גדר עץ גבוהה ורצו לבית של ויקטוריה. הגרמנים שעוד נותרו מאחור ירו לעברם.  ברחובות של וילנה היה קרב מאסף בין הגרמנים לרוסים, קרב רציני, אבל הם לא ויתרו." לאחר מכן ויקטוריה לקחה אותם למנזר. "כבר היינו על המשאיות," משחזרת כתב מהזיכרונות שלה ושל הוריה. "הנזירה הבינה שכיוון שהסתירה ילדים היא צריכה לנסות להוציא אותם מהאזור. בני הזוג עצרו את המשאית והנזירה נתנה להם לקחת אותי. אני לא זכרתי אותם אבל הלכתי איתם ונשארנו אצל ויקטוריה מספר ימים. כשהרוסים כבשו את העיר וגרשו את הגרמנים, נשארנו בעיר עוד כשנה."

הסבתא שלה חנה, ששרדה את הגטו והמחנה, נפטרה בוילנה, כשהרוסים מסרו את וילנה לליטא, הסתובבו בעיר נציגי הסוכנות היהודית ולקחו את המשפחה למחנה עקורים על אדמת גרמניה בדרך לישראל. שם הם נשארו עוד שלוש שנים. "היינו ילדים ביער ולימדו אותי שלא משאירים פירור בצלחת. כל ההורים וכל הילדים שם חוו רעב. אני נראיתי כמו ילדה קטנטנה, חיוורת, בלי ויטמין סי. נסעו איתי ברכבת כדי שאוכל ביצה. ב47 נולדה אחותי, חנה קמניץ ז"ל, ועלינו לארץ בשנת 49, למעברה לזמן קצר. הייתי כבר בת 7.5 וביקשו ממני לבחור שם בעברית - בחרתי רינה. לאבא הייתה אחות אסתר פינקלשטיין שעלתה לארץ בשנת 1939 וברגע שעלינו היא מצאה אותנו וגרנו אצלה ומשם עברנו לתל אביב. נראיתי מאוד קטנה וחיוורת, שאלו 'בת כמה את', אמרו שאני נראית בת חמש." שנים אחר כך היא תסבול מחרדות, מהטראומה והפחד ותקיא בלילות.

משפחת גיטלמן בישראל: האב דוד, האם לאה, הבת שנולדה בגרמניה חנה קמניץ' ז"ל וגטל'ה גיטלמן, לימים רינה כתב

"הגרמנים לא רצו רק להרוג את הדור הקיים אלא את הדור הבא. הנקמה שלנו זה לא רק ששרדנו אלא גם הקמנו את המשפחה." היא אומרת בגאווה. "בשנת 61 התחתנתי עם אלי בעלי, יש לי שלושה ילדים, 8 נכדים וזו הנקמה שלי," אומרת כתב ועינייה נוצצות. השנה ציינו רינה ואלי 60 שנות נישואין.

שנים רבות עבדה רינה כתב כסמנכ"לית אגודת בית ההנדסאי והטכנאי. לפני כן שימשה כלבורנטית בבית ספר עירוני א' ולימדה פיזיקה וכימיה. את הסיפור שלה ושל המשפחה איש לא שמע שנים ארוכות וגם היא לא הכירה את הפרטים. "אבא לא הסכים לספר את הסיפור כי לאף אחד מהחברים שלהם לא נשארו ילדים. יש קהילה של יוצאי וילנה אבל את הסיפור, ואת כל השתלשלות האירועים, הוא לא הסכים לספר. בשנת 1987 אבא נפטר ואמא אמרה 'אם אני לא אספר, אף אחד לא יידע את הסיפור'. אז היא קראה לבת שלי הגדולה ולבת של אחותי, והחלה לספר להן את הסיפור. היא ביקשה שיעלו את הדברים על הכתב".

הסיפור מגיע ליד ושם ובשנת 1990 מוזמנת רינה כתב להדליק משואה לזכר מיליון וחצי הילדים שלא שרדו. "ההורים שלי עוד בזמנו ניסו כל הזמן למצוא קשר עם ויקטוריה ואלכסנדרה.  שתיהן נאלצו לעזוב את וילנה בגלל שסייעו ליהודים וברחו לפולין אבל לא היו יחסים אז עם פולין. עד היום לא מצאו בני המשפחה את ויקטוריה אבל את הנזירה אלכסנדרה הם מצאו בוורשה. התכתבו איתה שנים, ושלחו לה כסף, תרופות ותפוזים. היא ביקשה תמונות שלי כי לא האמינה שהייתי בחיים," מספרת כתב. משפחתה של רינה תמכה באלכנסדרה דז'ווצקה עד יומה האחרון.  בעקבות בקשת בני המשפחה, הוכרו ויקטוריה ואלכסנדרה כחסידות אומות העולם וניטעו עצים לזיכרן.

רינה כתב כאשת עדות מלווה משלחות של בני נוער מישראל לפולין

מאז אותה הדלקת משואה, רינה כתב גאה להיות אשת עדות. בין השנים 1992-1996 היא הצטרפה לשמונה משלחות של בני נוער לפולין. באחת מאותן נסיעות היא סיפרה איך "הרופא לא הבין איך לא יצאתי עם עמוד שדרה עקום - לא שתיתי חלב אם, לא קיבלתי ויטמין D, לא שמש, לא ויטמין C."  אחת המורות מבית הספר בויאר בירושלים השיבה לה "מלמעלה ירדה אצבע אלוהים - היא תשרוד כדי לספר."

"אתם שגדלתם במשפחה, עם הורים, ודודים ואחים ואחיות, תזכרו את הילדים שלא היה להם אף אחד. אני גדלתי בלי אף אחד. אל תשכחו לעולם," נהגה לומר לתלמידים. "אתם יכולים להגיד שאתם לא קראתם בספרים או ראיתם בסרט, אתם שמעתם עדות מאנשים שעברו את זה אישית ובזה תתגאו. ששמעתם בגוף ראשון. תשמרו על המדינה שלנו כי רק אנחנו נשמור עלינו".