המסתערבת הראשונה בצה"ל: "אחוות הלוחמות עזרה לי להתגבר על הפוסט טראומה"

"שעת צהריים, כפר ערבי בשטחים. רחוב מרכזי הומה אדם. הצוות שלי ואני פרוסים בשטח, כל אחד בעמדה שלו בדרך למעצר חמושים. הוראות הפתיחה באש ברורות: עם חמושים לא לוקחים סיכון, אם יש ספק יורים. המשימה הייתה לעצור חוליה של חמושים. המעצר מתבצע כמעט ללא תקלות, עד שאחד החמושים מתחיל לרוץ לכיוון שלי עם אקדח שלוף ביד, אני יחד עם עוד לוחם, מאחורינו אין עוד כוחות.

 "אני רואה את סכנת החיים רצה אליי, המולה מסביב, יש לי מאית שניה לקבל החלטה, ואני מחליטה לעשות את מה שאומנתי לעשות, מה שכל לוחם ביחידה היה עושה כשנשקפת סכנת חיים מוחשית. אני שולפת את האקדח. שנינו אחד מול השני עם אקדחים שלופים מטווח אפס. המשימה הושלמה כולם עצורים ללא נפגעים."

זו לא סצנה מסדרה וגם לא מסרט אקשן, קוראים לי שיר פלד וזה הסיפור שלי. הייתי המסתערבת הראשונה ביחידת המסתערבים של משמר הגבול, בין השנים 2002-2006 בזמן האינתיפאדה השנייה. אחת מתוך שלוש. במשך 4 שנות השירות שלי נלחמתי בקרב כפול - האחד בשטח בו פעלתי תחת כיסוי בתנאי קיצון ואי וודאות, בקרב יום יומי, והשני בקרב פנימי אל מול התפיסה החברתית והקיום שלי כאישה בתוך היחידה.

המסתערבת הראשונה בצה"ל. (צילום: באדיבות המצולמת)

הייתי ילדה ירושלמית עם חלומות גדולים, ילדה של שמלות ועקבים בתיכון לאומניות בירושלים. בפסח של כיתה י"ב עליתי על אוטובוס מבית ספר הביתה ובזמן שצעדתי לכיוון הספסל האחורי מחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס שבו הייתי. לרגע חשבתי שאני מתה, אבל מבעד לעשן השחור שמעתי את זעקות הפצועים והמהומה והבנתי ששרדתי. שאני חיה. האירוע הזה חיבר אותי לערכים עליהם גדלתי בבית, אהבה והגנת המולדת: נכדה לניצולי שואה, סבא צנח במטלה, סבא שני סגן אלוף בחיל ההנדסה, סבתי היקרה נמנתה מבין השוטרות הראשונות במשטרת ישראל, ואבי הקדיש את חייו ללוחמה בטרור. ולמרות שאף פעם לא דחפו אותי ללכת בכיוון הזה, גדלתי לתוך המורשת הזו, ובין הלוחמים המובחרים ביותר כל חיי. וכך רגע לפני התחנה הבאה שלי, השירות הצבאי, התהוותה דרכי החדשה בחיים.

חיפשתי תפקיד קרבי, אבל ב 2002 לא היו אופציות כאלו. לא ויתרתי עד שהגעתי למשמר הגבול, החיל הראשון שפתח את שעריו לנשים, והתנדבתי לתפקיד לוחמת. לקראת סוף הטירונות אותרתי כמתאימה לפיילוט ראשון מסוגו: נשים מסתערבות. עברתי גיבוש ומיונים, ובסוף הטירונות התחלתי את ההכשרה ליחידת העילית של החיל. ברגע זה הפכתי להיות סוד, מנותקת משאר העולם. עברתי חיווט מחדש, פיזית ומנטלית, למדתי לפעול במציאות שבה אי הוודאות זה שם המשחק. כשנגמרה ההכשרה, הבנתי שאני עושה את צעדיי למקום בו רגל אישה לא דרכה מעולם. אני זוכרת את היום הראשון שלי ביחידה. כמו אישה שעולה על ספינת פיראטים, שתיקה רועמת ולא מרוצה, מבטים ספקניים שאומרים "את אף פעם לא תהיי כמונו". זה היה הלך הרוח לכל אורך השירות שלי, לא משנה כמה מקצועית הייתי, הייתי קודם כל אישה. לא חלק מ"אחוות הלוחמים".

בזמן השירות הצבאי. צילום: באדיבות המצולמת

כבר אז הבנתי שאישה זו מילת גנאי ושאני צריכה לעשות הכל כדי להתרחק ממנה. לאמץ את דפוסי ההתנהגות של הלוחמים, לבטל את הנשיות שלי לגמרי, להקטין את דעותיי ואת קולי ולבלוט כמה שפחות. כל צעד שלי היה בבחינה מתמדת, כי "השטח הוא לא משחק" ו"את צריכה להבין לאן את נכנסת". לא רציתי שיסתכלו עליי אחרת, שיגידו שאני חלשה או לא מתאימה לתפקיד. לצד כל אלו מציאות השטח מלאת אדרנלין, חסרת פשרות, ולא דומה לכלום. חוסר השייכות וחובת ההוכחה דחפו אותי לכפות על עצמי שתיקה, הדחקה, וניתוק רגשי, כי לא הייתה דרך אחרת. עטיתי על עצמי מסיכה של חזות בלתי שבירה, אבל מבפנים חוויתי כאוס, משבר זהות, הרס עצמי. גם אחרי השחרור שלי המשכתי לחשוב שאני הבעיה. חייתי בתוך חובת הוכחה כבדה שמגיעה עם הכותרות המחייבות לוחמת ומסתערבת. ועייפתי מהן.

מהרגע שהשתחררתי, מעולם לא עצרתי לחשוב או לעבד את חוויות השירות שלי, המשכתי הלאה. לא דיברתי על השירות שלי והכרחתי את עצמי לחשוב עליו כמה שפחות. לא הודיתי אפילו בפני עצמי שאופי השירות שלי השאיר בי חותם. 'אין טעם' אמרתי לעצמי, כי אף אחד ממילא לא יבין. הרי בתור אישה, לוחמת, מסתערבת, אני לא יכולה להצטייר חלשה, אין סיכוי. לא תראו דמעה, לא תשמעו על קושי. הכל נכנס פנימה ונחתם בחיוך שאומר 'הכל בסדר'. אבל הטראומה, כמו שהבנתי בהמשך, לא מבחינה במגדר. וכך מתנהלים גם חיי אחרי השירות. הונעתי על ידי אותם דפוסים בניתוק רגשי חריף, בבריחה מתמדת ובהסתרה מוחלטת, בכל רגע ביום. כל טריגר וכל פלאשבק הקולות בראש אומרים לי 'אם היית מספיק חזקה זה לא היה קורה לך'. הערך העצמי יורד והבחירות בחיים הופכות לפחות ופחות נכונות.

צילום- מרווה הרוש

כך חלפו להן 16 שנים, ואני כבר הפכתי אמא לילד. ערב אחד בסלון, מול מסך הטלוויזיה, הכל צף חזרה. ברגע אחד כבר לא הייתי בסלון, הייתי שם. הריחות, הקולות והתחושות התגברו, והדמות על המסך הייתה השתקפות של כל מה שהתחולל בתוכי שנים. הפנמה ובושה של מחסום השתיקה שגזרתי על עצמי. בנקודת האל חזור הזו דרך הדמות על המסך, דמות המסתערבת מ"פאודה". אמנם עברו 16 שנים, מספר הנשים בתפקידים מבצעיים עלה, אבל התפיסה נשארה כמעט זהה ויותר נשים מוצאות את עצמן במקום הזה. אז הבנתי שאני לא הבעיה, אלא התפיסה לגביי. וכך בפעם הראשונה מזה 16 שנים התחלתי לשתף את הסיפור שלי בהרצאות, ולעבד את חוויות השירות הצבאי וההשפעות שלה עליי. שנה לאחר שהתחלתי להיחשף פגשתי את אורן אור ביטון, בוגר יחידת המסתערבים, שמתמודד גם הוא עם פוסט טראומה, וקיבלתי ממנו את הספר שלו. כבר בפרק הראשון הכאב צף ועלה ללא שליטה, והבנתי שזה לא אירוע חולף, ואצטרך ללמוד להתנהל עם זה.

חיפשתי מענה ועזרה, אבל בכל מקום נדרשתי שוב לחובת ההוכחה. אנשי הטיפול לא הצליחו להבין מה זה יצור הכלאיים המוזר שעומד מולם ובחנו אותי במבט ספקני. בקבוצות התמיכה והטיפול הרגשתי שאני משחזרת את ימי השירות ביחידה. וממש כמו אז כשחיפשתי לי תפקיד קרבי, החלטתי לעשות הכל כדי למצוא לעצמי מענה הולם. תחילתו של הריפוי האמיתי הגיע עם שיחת טלפון מאישה ממש כמוני ואח"כ עוד אחת ועוד אחת. כאלו שמבינות אותי ואני אותן ולו במבט בעיינים. מבינות למה אני נועלת  נעלי ספורט (כי לרדוף אחרי מחבל עם עקבים קשה יותר, מנסיון), למה מבט ממושך מהנהג ברכב לידי גורם לי לצאת לעיכוב יזום, ולמה לימדתי הבן שלי ניווטים בשטח עירוני במידה וילך לאיבוד .

פלד באחת מההרצאות. "הריפוי החל כשפגשתי עוד נשים כמוני"

כך נולדה לה קהילת 'אחוות לוחמות'. היה לי חזון ברור: ליצור מרחבים מאפשרים לנשים כמוני, וליצור הווה ועתיד מכיל שיוויוני עבורנו ועבור נשים בכלל. לצד זה הצלחתי לשחרר את הקונפליקטים העמוקים, ויצאתי למסע ההכרה שלי מול משרד הביטחון. לא מזמן התחלתי את השיקום שלי ואת את לימודי התואר הראשון בתקשורת כחלק מהשיקום, ובימים אלו אני גאה להוביל יחד עם שותפותיי לאחוות לוחמות תכנית ייעודית לפצועות צה"ל אותה יצרנו מתוך הפצע האישי שלנו. אך החשוב מכל הוא שזכיתי לתחושת השייכות שהייתה כה חסרה לאורך השנים. היום מוקפת בסביבה תומכת ובעוצמה נשית.

אם את מתמודדת עם פוסט טראומה, את לא לבד. להצטרפות לקבוצה 'אחוות לוחמות- רשת הביטחון שלך' לחצי כאן