החיים בשבי כת: "היינו כמו חפצים בידי 'האכזר' שהחליט על הכול"

היינו כמו חפצים בידי 'האכזר' שהחליט על הכול: מה מותר או אסור לנו לאכול או ללבוש, במה כל אחד מאיתנו יעסוק בשעות היום ועם מי מותר או אסור לדבר. כשכבר הותר לי לצאת למקומות שהאכזר קבע, הוא החליט עם מי אני צריכה להיפגש ומה אני צריכה להגיד. הוא הכין לנו נאומים, שאותם היינו צריכים ללמוד בעל פה ולדקלם: לקרובי משפחה, לעמיתים במקום עבודה, בלימודים או לשכנים. הורחקנו מחברים שהיו לנו לפני השבי בכת, ו'האכזר' קבע האם מותר להיפגש עם בני משפחה שמחוץ לקהילה ובאיזו תדירות.

הייתה צנזורה על כל התקשורת שלנו עם העולם 'בחוץ'. אפילו גלוית ברכה ליום הולדת או חג לבני המשפחה נבדקה על ידי 'האכזר' או אשתו. 'האכזר' חייב אותי לשרוף באש ציורים שלי ולהשמיד שירים וקלטות של מוזיקה שכתבתי. למרבה המזל, חברה שלי הצילה ציורים ספורים שלי מהתקופה שלפני השבי בכת, ואת מחברות השירים של הילדות אמא שלי ז"ל החביאה בבית של ההורים ללא ידיעתי. למרות ש'האכזר' הבטיח שאחרי 'טיהור רוחני' אוכל לחזור לביטוי יצירתי, הוא שיקר לי ואסר עליי לצייר, לנגן בגיטרה ולהלחין מוזיקה. בשנים אלו הביטוי היצירתי היחיד שמצאתי לעצמי היה להמציא תפילות ולכתוב אותן. חיי היום יום שלנו נשלטו בידי 'האכזר' ואשתו. הוא שלט על העניינים ה'רוחניים', והיא על הנושאים המעשיים: כמו כסף, לבוש, אוכל או כל דבר אחר ברמה כזו של פרטים, שכשהייתי צריכה נעלי בית חדשות נאמר לי אילו לקנות ואפילו באיזה צבע.

רוחמה במייצג מחאה בתל אביב. צילום: michal B  

אל הכת הגעתי כאישה צעירה בת 21, בעקבות מי שהיה אז בעלי, שהחל ללמוד אצל 'האכזר' שיעורים פרטיים באסטרולוגיה וכו'. הייתי סטודנטית באונ' בר אילן, שהגיעה מרקע חילוני לאוניברסיטה דתית. חלק מלימודי החובה באוניברסיטת בר אילן הם שיעורי פילוסופיה יהודית אז באופן טבעי מתוך מה שלמדתי עלו שאלות כמו למה יש סבל בעולם ? למה יש רוע? למה הייתה השואה? בהן, הציע בעלי לשעבר, אוכל לדון עם המורה שלו. השבי הפיזי החל בשנת 1991. עברו 12 שנה עד היום בו השתחררתי ממנה. השחרור היה בתאריך 3/7/03 . עבורי זהו 'יום השחרור' ותמיד יהיה יום מיוחד בחיים שלי.

הדבר, שהכי מכאיב לי יותר מכל הפגיעות שעברתי בכת, הוא ה'רצח השקוף' של אומה ז"ל, שהחשבתי כאחות. היא הייתה חולת סרטן בשלב הכי התחלתי. אך 'האכזר' מנע ממנה לקבל טיפול ומשככי כאבים, כשבמקביל, הוא אפשר לאחד הגברים בכת שגם חלה בסרטן טיפול קונבנציונלי מלא וכמובן משככי כאב. למה? כי היא אישה. זה פצע בנפשי שנשאר פתוח וכואב עד היום. בשנת 2020 קיימתי אירוע ב'שדה' בתל אביב לזכרה של אומה, וכעת אני בשלבי סיום של כתיבת ספר אוטוביוגרפי, שיכלול את הסיפורים שלי ושל אומה, ומהדורה מורחבת של ספרון השירים שכתבתי לזכרה. עד כה הוצאתי לאור שני ספרים: בשנת 2007 את "הדג תמים" - ספר ילדים שכתבתי ואיירתי (בהוצאת "אוריון"), ובשנת 2020 את ספר השירים "האור שבלב", בו כתבתי שירים לזכר אומה ושירים המתעדים את מה שעברתי בכת.

רוחמה גמרמן עם אומה המנוחה בתקופת השבי בכת, צילום פרטי

הייתי ילדה יצירתית מאוד, שתמיד ציירה על הדפים שהייתי תולשת מאמצע המחברות. התחלתי לכתוב שירים כבר בגיל שמונה, ועד כיתה ח' הייתי חברה במקהלת בית הספר. בכיתה י' למדתי במגמה הומאנית ספרותית אמנות, שבה למדתי גם תיאטרון. את המחזה הראשון "'הגילוי" כתבתי בגיל 17. אמנות ושירה ליוו את חיי כמעט כל הזמן. בשנת 2019 כמה ציורים שלי הוצגו בתערוכה באוניברסיטת תל אביב, באירוע לציון יום המודעות לשבי בכתות, ובסוף חודש נובמבר השנה במכללת תל חי בתערוכה "קול הנרצחות", באירוע ליום המאבק באלימות נגד נשים. התחלתי לנגן בגיטרה בגיל 18, ומאוחר יותר למדתי לנגן גם על פסנתר. התחלתי להלחין שירים ולכתוב קטעי מוזיקה. עם תחילת השבי בכת אולצתי להשמיד את כל מה שיצרתי עד גיל 21, כולל הקלטות ודפי תווים. אחרי השחרור מהכת חזרתי לנגן ולהלחין, והקלטתי דיסק בשם "בזווית אחרת". ביימתי גם את ההצגה "להחביא את החיים" (2016-2014) - הצגה אוטוביוגרפית שכתבתי על השנים בשבי בכת, שבה השתתפו סטודנטים מהחוג ללימודי התיאטרון באוניברסיטה העברית ושחקנים מחוץ לאוניברסיטה - עם מוגבלויות וללא מוגבלויות. הצגת הבכורה נערכה בפסטיבל צמי"ד בירושלים בקיץ 2016, ולאחר ההקרנה התקיים דיון עם הקהל. הצגה נוספת שביימתי היא "בציפורני עצמי" (2018-2017), המבוססת על סיפור חייה של הדס נתן ועל טקסטים שהיא כתבה ואני ערכתי ביחד איתה.

מאז שנת 2014 אני מעבירה הרצאות על השנים שעברתי בשבי בכת, ועל ההחלמה מפוסט טראומה וההתמודדות עם השכול. עד כה נערכו בכנסת דיונים ספורים בלבד על כתות פוגעניות. באוגוסט 2020 יזמתי דיון על אלימות כלפי נשים בכתות בוועדה למעמד האישה בכנסת, וסייעתי לנסח יחד עם ג'סיקה נבו, סוציולוגית ומייסדת הטריבונל, נייר עמדה מפורט בנושא. מאז לא התקיים אף דיון ייעודי בנושא הכתות. הגיע הזמן שנושא הכתות הפוגעניות יעלה על סדר היום הציבורי בכל ההיבטים: בריאות, חינוך, מעמד האישה, זכויות הילד, עבודה ורווחה ועוד, ונפגעי כתות יפסיקו להיות שקופים! הם ובני משפחותיהם אוכלוסייה גדולה שמצריכה התייחסות רצינית אליה. מעגלי הפגיעה לא מסתכמים בא.נשים שבתוך הכת, אלא גם בבני משפחה שמחוץ לכת, חברים ועמיתים לעבודה.

טקסט שכתבה רוחמה גמרמן בתערוכה קול הנרצחות לזכרה של אומה, צילום פרטי

למרבה הצער, הנושא של כתות פוגעניות מושתק, ואין חוק המגדיר מהי כת פוגענית (הצעת החוק שהוגשה בנושא 'נתקעה' בוועדת חוקה בכנסת בשנת 2018), וההמלצות של הוועדות המקצועיות שהתקיימו בנושא אינן מיושמות. חשוב מאוד גם התיקון בחוק עבירות המתה, כי כיום אין מענה למקרי 'הרצח השקוף', כמו במקרים של אומה, שהיו גם בכתות של הרב אליעזר ברלנד, ושל ארקדי ויגמוק ועוד. זה לגמרי לא נתפס שמנהיג כת גורם למוות של בני אדם ומסתובב חופשי ללא כל ענישה וללא אחריות פלילית על מעשי זוועה אלו. לקראת יום המודעות לשבי בכתות שצוין ב-22.12 התקיימה סדרת אירועים ברחבי הארץ. בין האירועים שנערכו: מיצג מקורי בתל אביב שבו נערכה הפגנה, מיצג ראשון מסוגו במחאה לפגיעה בנשים בכתות ורציחתן, ואירוע מרכזי של יום המודעות לשבי בכתות בקולנוע אופקים, שבמהלכו הוקרן סרט וידיאו מצולם של ההצגה האוטוביוגרפית "להחביא את החיים" על שנות השבי שלי בכת.

כתות פוגעניות נחשבת לתופעה חברתית קשה ומושתקת. על פי הנתונים של המרכז לנפגעי כתות (מלפני שנתיים) קיימות יותר מ-150 כתות ידועות, כש-60 אחוז ממי שנפגעים בכתות הן נשים. קיימות בארץ גם כתות גדולות ממדים, כולל כאלה שבהן פועלים 30,000-10,000 בני אדם. כתות רבות הן בינלאומיות, ולפעמים כת 'מהגרת 'לארץ אחרת או שנפתח שם 'סניף' של הכת, דבר שמקשה מאוד על הטיפול בתופעה זו. פעמים רבות שבי בכת מסתיים באובדן חיי אדם - בין אם מדובר ברצח, המתה, התאבדות כפויה או אנשים שמתאבדים בעקבות מצוקה נפשית הנובעת ממניעת טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי. כיום אם לא מדובר ברצח לפי ההגדרה הקיימת כרגע בחוק עבירות המתה, אי אפשר להעמיד לדין מנהיג כת (או גורם סמכות אחר - במצבים שבהם היו החזקה בתנאי עבדות או ניצול לרעה של יחסי מרות) שגרם למוות של בני אדם. לכן תיקון בחוק עבירות המתה נחוץ מאוד. לא ייתכן שאנשים, שגרמו למוות בתכנון מראש ובכוונה להמית, לא ישאו באחריות פלילית. חייבים לתקן את העוול הזה. אני מנסה לקדם את התיקון בחוק, כולל סיוע של קליניקה משפטית במכללה למנהל בניהולה של עו"ד מרים זלקינד העוסקת בקידום נושא חשוב זה.

אני ממליצה להיות עירניים ולפנות במידת הצורך לקו החם של המרכז לנפגעי כתות. שבי בכת יכול לקרות לכל אדם, ללא קשר לגיל, למצב סוציו-אקונומי או לנסיבות חיים. כמובן שצעירים בגילי 25-16 ואנשים במצבי משבר בחיים הם בקבוצת סיכון. אם יש לכם בן או בת משפחה הפעילים בכת, חשוב ממש לא להתעצבן עליהם, להבין שהם בשבי ונאלצים למלא פקודות, אחרת יענישו אותם. חשוב מאוד להעביר להם מסר שהם רצויים, אהובים ושמקבלים אותם כפי שהם, עם שונותם. לפעמים עצם הידיעה של בן או בת המשפחה שהם רצויים ואהובים יעזור להם לברוח מהכת. אם מכירים את סימני האזהרה, ניתן להינצל מכתות פוגעניות ולפעמים ניתן להציל אדם יקר לנו כבר בשלב ההתחלתי. זו אחת הסיבות המרכזיות לקיומו של יום המודעות השנתי.

רוחמה בתערוכת 'קול הנרצחות'

מערכת און לייף מזמינה אותך לקבוצת הפייסבוק " סיסטרס - מקום בטוח לספר", אותה הקמנו יחד עם נעמת. מרחב בטוח לנשים בו תוכלו לייעץ ולהתייעץ בכל מה שחשוב לך או מציק, מעכב או מקשה עליך. כל אחת מאיתנו היא גם זו שאולי יש לה את הפתרון או העצה החכמה שיכולים להציל אישה אחרת.