מרכז הגמילה לנשים היחידי בארץ נמצא בסכנת סגירה: "המקום הזה הציל אותי כמו ששום מסגרת לא הצילה"

99% מהנשים המכורות לסמים והתרופות הן נפגעות תקיפה מינית, לרוב כתוצאה מפגיעה מתמשכת בילדות ובתוך המשפחה. עמותת "לצידך" היא בית לגמילה מחומרים ממכרים עבור נשים בלבד, היחידי בארץ, בו החוסות, המטפלות, הצוות הרפואי וההנהלה - כולן נשים. וכעת הוא נמצאה בסכנת סגירה. על פי העמותה היא מוכרת ע"י משרד הבריאות ועומדת בסטנדרטים המחמירים שלו. התמיכה של המדינה בעמותה היא מינימלית ואינה סדירה, תימחורים שנקבעו בתחילת הדרך, ולא עודכנו מאז, ותקציבים של מאות אלפי שקלים מהרשות למלחמה בסמים מעוכבים כבר יותר משנתיים. בנוסף, בעמותה מספרים כי לאחרונה דרישות משרד הבריאות הוחמרו - יש צורך בעוד צוות, עוד משכורות ובציוד נוסף. כעת עמותת "לצדך" יוצאת בקמפיין מימון המונים כדי למנוע את סגירה המקום.

"לרוב הנשים שמגיעות למרכז מרגישות בבית בפעם הראשונה בחייהן. הן מקבלות תחושה של בית עם כל האמור בזה - ארוחות חמות ומסודרות, ישיבה בצוותא עם נשים אחרות. הן לומדות לדבר, לשתף, להביע רגשות שלעולם לא נתנו להם ביטוי. הלגיטימציה שהן מקבלות להרגיש ולהביע מסייעת להן בתהליך ומחזקת אותן" מספרת יוליה שינפלד, מנכ"לית העמותה. עוד מסבירה יוליה כי "הנשים שמגיעות מהרחוב נכנסות למרכז חסרות כל. החל מתרופות קבועות שהן אמורות ליטול, ביגוד בסיסי ובמוצרי היגיינה. אלה הוצאות שאינן חלק מתמחור הסבסוד של משרד הבריאות".

א' (השם המלא נשמר במערכת מטעמי פרטיות המטופלת), מכורה בת 20 ודיירת במכרז הגמילה, מספרת שהמקום הציל אותה. בגיל 6 היא עברה תקיפה מינית על ידי קרוב משפחה, ובגיל 11 הוריה התגרשו. בגיל 13 א' כבר החלה להשתמש בסמים, ובגיל 14 היא עברה אונס בפיצרייה בה עבדה כדי לסייע כלכלית למשפחה. "הייתי נוער בסיכון, שמעשנים, שותים, מסניפים, אז בצו בית משפט נכנסתי לאשפוז פסיכיאטרי. ומשם כל הסיפור התחיל - צווי בית משפט, פנימיות מסגרות... הייתי בהמון. באיזשהו שלב גם הייתי מאושפזת ואז העבירו אותי עם צו בית משפט לפנימייה שלא הכילה אותי, לא החזיקה אותי. החזקתי שם 3 חודשים."

בגיל 17 א' נזרקה מהפנימייה. "פשוט אמרו לי 'קחי את הדברים שלך ותלכי', וזה פשוט שלח אותי לרחוב בגיל 17. הידרדרתי לסמים קשים ולזנות. מכרתי את הגוף שלי בשביל סמים. לא היה לי מה לאכול. הייתי צריכה רק את הסמים האלה לקום בבוקר בקריז ולרצות את הסם בעצם. שום מסגרת לא רצתה לקבל אותי - העיפו אותי מכל המסגרות" היא מספרת. ואז הגיע האשפוז הפסיכיאטרי שנקבע לה בצו בית משפט. "עברתי שם ממש התעללות נפשית וקיבלתי כדורים פסיכיאטריים ללא הגבלה. אפשר להגיד שעברתי את זה בשלום. אחרי שנה בגיל 18 וחצי יצאתי וקיבלו אותי למכינה קדם צבאית. השתמשתי גם בתוך המכינה ונוצרה תלות מאד כבדה בסם. כשגילו שהשתמשתי שלחו אותי למרכז גמילה הראשון. זה היה בגיל 18" היא משחזרת.

ההגעה של א' למכרז הגמילה של עמותת "לצדך" לא היה קל. בשלב הזה היא כבר מכורה להרואין, אחרי הרבה מסגרות שלא הצליחה להשתלב בהן ולא הצליחו להכיל אותה. "כשנכנסתי לכאן, אפשר להגיד שעוד לא חוויתי את הרחוב. הגעתי משומשת, וממש לא כנועה לטיפול, וטניה תמיד אמרה לי שמפה - זה רק להגיע לתחנה המרכזית ולשימוש כבד. ואני צחקתי לה בפנים ולא האמנתי שזה מה שיקרה. אחרי שבועיים לקחתי את המזוודה שלי, זרקתי אותה מעל הגדר וברחתי. הלכתי לתחנה המרכזית והשתמשתי בחומר. בחיים כאילו לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה שאנשים ינצלו את התמימות שלי, לעבור אונס יום אחרי יום בלי יכולת להגיב או יכולת להגיד משהו. מה שהיא אמרה – קרה" נזכרת א'.

לאחר מכן א' עבה 4 מכוני גמילה שונים וכמה מקלטי חירום. באף אחד מהם הגמילה לא צלחה, וכשנה שלמה היא חיה ברחוב. "הייתי ישנה במגלשות, הייתי ישנה מתחת לקרטונים, מאחורי פחי זבל. היו ימים שהרגשתי שאני לא יכולה לשרוד. רציתי למות. לא רציתי לחיות את החיים האלה. מה שהם רצו זה לדחוף כדורים, להשתיק את המצב שאני נמצאת בו ולא לטפל באיך שאני מרגישה" היא מספרת. "בשלב הזה נעדרתי למשך 3 ימים. הייתי בתחנה המרכזית אחרי מנת יתר ובלי יכולת לתקשר, בלי יכולת לדבר. ההורים שלי מצאו אותי מרוחה על הכביש, עם מזרק ביד אחרי שעברתי אונס מאחד האנשים שניצלו אותי שם בתחנה המרכזית. לקחו אותי לאשפוז פסיכיאטרי לראות את המצב - וכשראו שאני לא מגיבה ואני במנת יתר, לקחו אותי לבית חולים והבינו שהמצב לא טוב." היא נזכרת.

לאחר מכן שבה א' לעמותת "לצדך" ושם החל תהליך הריפוי. "הגעתי למצב שפשוט שום מסגרת לא קיבלה אותי, ואז אמא שלי העלתה פוסט בפייסבוק בו כתבה כמה שאין מספיק מקומות עבור בנות ונערות בסיכון אחרי גיל 18. טניה ראתה את הפוסט והגיבה לה שיש מקום בלצידך. שום מסגרת כזו לא ידעה להכיל אותי. לא קיבלתי שם מספיק יחס, אהבה או סבלנות כמו שקיבלתי ב"לצידך". באתי לפה כ"כ שבורה פיזית ונפשית. הייתי כ"כ בקריז, שדברים בסיסים לא יכולתי לעשות - לא לדבר, לא להתקלח, לא לשטוף פנים, הייתי מתכסה בשמיכה ככה, בלי שאף אחד יראה אותי ולקח לי זמן להתאפס על עצמי. האריכו לי טיפול, והמקום הזה הציל לי את החיים. הציל לי את החיים. מהמקום הכי שפל שלי למקום הכי גבוה שלי בחודשיים. אם זה לקום כל בוקר, לסדר את המיטה, להתאפר, להתלבש, להסתרק, לתקשר, לשאול את האנשים מה שלומם. להיות בנאדם נורמטיבי! אני חזרתי לחיים נורמליים בזכות המקום הזה. באמת. הוא הציל אותי כמו ששום מסגרת לא הצילה אותי" היא קובעת נחרצות.

היום א' נקיה כבר 72 יום. "זה הזמן הכי ארוך שלי שאני נקיה" היא מספרת. "ב'לצדך' הן אשכרה אוספות בנות מהרחוב בפינצטה, שמות אותן פה בטיפול ונותנות להן את כל מה שהן צריכות - ביגוד, אוכל חם, יחס אישי ואוהב. אם זה חמלה, אם זה לשאול אותך איך את מרגישה, מה עובר עלייך? - בואי תשבי תספרי, תדברי איתי. זה משהו שלא בכל מקום עושים. אני הייתי במלא מסגרות, ובחיים מדריכה לא התייחסה אליי כבנאדם. בחיים שום מסגרת לא החזיקה אותי כמו שפה החזיקו אותי" היא מתארת.

"יש לי חלום. כשבאתי לפה, לא היו לי חלומות, לא היו לי שאיפות. לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי חשבתי שלא יצא ממני כלום. טניה גרמה לי לחלום ולחשוב שפשוט אולי יצא ממני משהו. החלומות שלי לעתיד זה להיות עובדת סוציאלית, לעזור לנערות ונערים בסיכון, שהיו במצב שלי. להיות מדריכה בפנימייה ולתת להם את היחס והעזרה שאני קיבלתי, להתנהג אליכם כמו שהתנהגו אליי ובעצם - לתת להם את הכלים שאני קיבלתי. לתת להם ולהעביר את זה הלאה כמסר" היא מספרת, ומוסיפה "אתם יכולים להציל את חברות שלי. בתחנה המרכזית יש המון בנות בכל הגילאים - אם זה 30 או 60 או 20. יום אחד חברה באה ואמרה לנו בפנים "אני רוצה לסיים את החיים האלה" ופשוט באה עם מזרק, הכניסה לגרון וסיימה את החיים שלה. אפשר - גם אם זה לשאול את השאלה - איך את מרגישה? איך את? ולא להתעלם שיש איזה מכור ששוכב על הרצפה. לא להתעלם ממנו כאילו הוא כלום. אנחנו לא כלום. אנחנו גם בני אדם, ולכל בנאדם יש רגשות".

"אנחנו חייבות, ומבחינה מקצועית יש לנו את היכולת לעזור ליותר נשים" אומרת יוליה, ומוסיפה "אנחנו המקום עם אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בארץ. המקום הוא הרבה יותר ממרכז גמילה, הוא בית – לתמיד. הבית תמיד פתוח לאלה שחיות בו, לאלה שסיימו תהליך, לעובדות בו ולכל הצוות המטפל. הקשר הרציף מסייע בשמירה על קשר ומעקב אחרי הנגמלות . ברגעי חולשה הן יודעות שהן לא לבד ואנו מסייעות להן לעבור המשברים שבדרך. המקום הזה מצליח לעשות את מה שנועד לעשות – לתת הזדמנות לחיים."

לתרומה לעמותת "לצדך" לחצו כאן