"אני וטל באותה יחידת מילואים, יחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף. זאת היחידה הראשונה שיוצאת מטעם המדינה לכל אסון בעולם שקורה, וגויסנו באותו יום. מהרגע שהכול התחיל, מהר מאוד הבנתי שאנחנו הולכים פה לקראת משהו שהוא לא היה עד היום, ובעצם ניסינו להבין מה אנחנו הולכים לעשות עם 3 ילדים ואיפה שמים אותם כדי לצאת לדבר הזה." כך מספר טל דיאמנשטיין, אביהם של יובל בת ה-13, איתן בן ה-9 ותומי בן השנה, ובעלה של טל. "התפקיד של טל מחייב אותה להיות בשטח, אז ההחלטה שקיבלנו היא שאני אשאר עם הילדים וטל תצא למילואים, בידיעה שאנחנו לא יודעים כמה זמן זה הולך להיות. אמרתי לחבר'ה 'תסתדרו בלעדי, אני פה במילואים עם הילדים'" הוא מתאר את אותו הבוקר.

אמרתי לחבר'ה 'תסתדרו בלעדי, אני פה במילואים עם הילדים' - טל וטל דיאמנשטיין

מאז, כבר שלושה חודשים שטל האב וילדיו, חיים בשגרה ללא טל האם. "הייתי צריך לשמור על סוג של פאסון מול הילדים וזה לא היה לי קל." הוא מתאר. "בשבועיים הראשונים לא היו מסגרות, הטלוויזיה הייתה סגורה. לא היה משהו שיכולתי להראות לילדים, וגם אפילו לראות בעצמי, מה מתרחש בחוץ. רציתי להיות דמות שמשדרת ביטחון. בתקופה הזו נתתי להם לעשות את מה שהם רוצים בצורה חופשית. אם למשל פעם היינו מגבילים מחשב או פליסטיישן, אז התרתי הכול. העדפתי שהבן שלי ילך למקום של להיות כל היום בפלייסטיישן ולא להתמודד עם המציאות שמתרחשת בחוץ."

"ייאמר לזכות טל שהיא ממש סופר וומן. היא עשתה דברים שאני לא יודע איך אפשר לעשות ולהישאר אחריהם שפוי" מספר טל האב על האתגרים. "בהתחלה עשיתי סוג של ג'אגלינג בין העבודה לילדים ומי ישמור עליהם היום, זה לא היה קל. בבית היה אתגר מול המתבגרת בת ה-13 עוד מעט, שגם במצב של שגרה זה לא משהו שהוא פשוט. היא הרבה פעמים לא הקשיבה כל כך כשהייתי צריך עזרה. הייתי צריך את התמיכה של הילדים בדברים מסוימים בבית, קצת לנקות, קצת לפנות אחריהם, והתמודדות הייתה קצת יותר מורכבת עם הגדולה. אני חושב שמה שראיתי שקורה מחוץ לבית הכניס אותי לפרופורציות. אמרתי לעצמי שאני בר מזל." הוא מספר.

"החלק הקשה היה זה שלא היה לי זמן לעצמי להיות לבד. ניסיתי מידי פעם לתת לילדים משהו לעשות ופשוט להיכנס לחדר לסגור את הדלת ולעכל את מה שאנחנו עוברים ולא היה לי את הרגע הזה. אז ברגע שהיא הייתה מגיעה הייתי מרגיש איזושהי נפילת מתח" הוא ממשיך לספר, ומוסיף "לא יכולתי לזוז, פשוט שכבתי במיטה ובכיתי. מצאתי את עצמי מתפרק ואומר לעצמי: 'אוקי היא פה עכשיו, אני יכול קצת לשחרר ולצאת מהדמות הזאת שמנסה לשדר ביטחון לילדים ולעצמי'" הוא משתף בכנות. "בהתחלה טל הייתה חוזרת מכל הבלאגן ומוצאת בן אדם שפשוט לא מתפקד, אבל הזמן הוא הדבר הכי טוב. עם הזמן התחושה של סוף העולם השתפרה, הוודאות השתפרה, והיציאות של טל השתפרו בהתאם. לאט לאט ידענו יותר מתי היא תצא והוודאות הזאת נתנה לי משהו להיאחז בו." הוא אומר.

טל מסביר בכנות רגישה כי בכל הקשור לילדים, הוא הרגיש בעיקר כי הם צריכים תחושת ביטחון, תחושה שלו בעצמו לא הייתה. "לא נכנסתי איתם לפרטי פרטים. הם כן ידעו שיש מלחמה. אמא שלהם לא נמצאת אז צריך לתת להם את הסיבה לזה שאמא שלהם נעלמה פתאום בשבת בבוקר על מדים ומאז הם לא ראו אותה" הוא אומר. "מעבר לזה, אני לא דיברתי עם הילדים על אירועי ה-7 באוקטובר. אני לא ידעתי איך להסביר את זה לעצמי, אז לא חשבתי שזה נכון לשתף אותם בזה. העדפתי שהם ייכנסו לעולם משלהם, ומי שיסביר להם את זה זאת אולי מערכת החינוך כשהם יחזרו אליה."

"הרגשתי שהם צריכים ביטחון"- טל והילדים

"הרגשתי שהם צריכים ביטחון" הוא ממשיך לתאר. "הכול השתנה מבחינתם. הילדה שלי הייתה אמורה להתחיל חטיבה, ולהגיע לכיתה חדשה שהיא מאוד אוהבת, והיא רק חיכתה שהחופש ייגמר והיא תחזור לבית הספר. היא הייתה ממש מבואסת לא לחזור. אני ניסיתי לשדר כמה שיותר יציבות ובטחון ולהראות להם שנכון אמא שלהם הלכה, ויש מלחמה, אבל אנחנו פה בבית ופה נורא בטוח ואפשר לעשות מה שאנחנו רוצים. אמרתי לעצמי ממש לשדר להם "עסקים כרגיל", כמה שיותר יציבות ובטחון. בגלל זה העדפתי גם לשחרר את העבודה, ולהישאר איתם. שידעו שהם קמים כל בוקר בבית, ואבא שלהם נמצא פה לכל מה שהם צריכים."

גל שוורץ ממן, מפתחת תוכנה מהוד השרון, שבעלה שגיא הוא טייס שגויס גם כן ב-7/10, סיפרה לנו כי התחושה שמלווה אותה ביומיום היא שהכל מתנהל די באוטומט. "אני מרגישה שאני מתפעלת את היום יום, עם הילדים, שהכל יהיה מתוקתק, ושאין לי זמן לעכל את הכל." היא אומרת. לדבריה, שלושת הילדים, יהל בן ה-9, אורן בת ה-7, וקרני בת השנתיים, מרגישים את החיסרון של אביהם וההיעדרות שלהם משפיעה עליהם מאוד, בעיקר על ביתה.

״הבת שלי גמגמה בעבר. היא עברה טיפול וזה די עבר, אך מאז המלחמה היא חזרה לגמגם בצורה די משמעותית" היא מספרת. "כשהיא חזרה ללימודים היא סיפרה לי שהיא חוותה סיטואציה קשה בכיתה ושצחקו עליה בגלל הגימגום, ושזה בעיקר שבגלל ששגיא לא נמצא" היא אומרת בדמעות. "זאת פעם ראשונה שזה קורה, היא ילדה עם הרבה ביטחון עצמי ומאוד רגישה, וההיעדרות של שגיא מאוד השפיעה עליה. גם המודעות הרגשית שלה גדולה, היא אומרת לי ׳אני יודעת שיש שם ילדים חטופים׳. זה גרם גם לי לרגשות אשמה, כאמא, שאני לא מסוגלת לתת לה את הביטחון שהיא צריכה."

גל ושגיא. "מה שהכי חסר לי זה כמובן הוא"

גל מספרת על המציאות התובענית שהיא נמצאת בה ועל הניסיון לשלב בין הקריירה לבין חיי השגרה כאמא לשלושה, אך מעל הכל עולה כי המילואים של שגיא מביאים איתם תחושת בדידות גדולה. "מה שהכי חסר לי זה כמובן שגיא, להיות איתו ולדבר על הכל." היא אומרת ומוסיפה "ובעיקר עכשיו שכולם סוג של חזרו לשגרה, יש איזשהו דיסוננס בין מי שעדיין במלחמה הזאת והחיים ממשיכים הלאה." עוד מספרת גם כי "יש גם תחושת אשמה על זה. קצת קשה לי להגיד 'קשה לי', כי יש כאלה שקשה להם הרבה יותר.״

גל וקרני. "קצת קשה לי להגיד 'קשה לי', כי יש כאלה שקשה להם הרבה יותר"

 

"משהו באיזון הרגיל מופר וגם לא ידוע עד מתי." מסבירה ליאת וכטנברג, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית מוסמכת. "צריך להתארגן מחדש, העומסים מתחלקים אחרת, בד"כ על הבן אדם שלא גויס. הוא לא מגויס למילואים, אבל הוא מגויס ל"מילואים במשפחה", מילואים אחרים. הוא מגויס להחזיק את עצמו ואת אחרים תוך כדי" היא מסבירה. "ההתמודדות היא באמת לא רק למי שגויס למילואים, היא גם מאוד בבית. גם הילדים צריכים להתגייס למצב. לגלות כוחות להתנהלות אחרת, חדשה. לעיתים הם נדרשים להתרגל להורה שהם קצת פחות נמצאים איתו בשגרה. הם נדרשים להתרגל לזה שהם לא רואים את אחד ההורים. כל המשפחה מתגייסת לשינוי המערכת. זה דורש המון כוחות פנימיים." היא אומרת.

הכלי המשמעותי ביותר שיכול לסייע למשפחות העורף, אומרת ליאת, זאת השגרה. "מאוד חשוב לנסות לשמור על שגרה עד כמה שניתן. לשמור על הדברים כדי שיהיה אפשר ליצור רצף וחוויה של יציבות עד כמה שניתן. השגרה היא סוג של עוגן במצב שהדבר הכי יציב בו היא שאין שגרה" היא מסבירה. "עוד דבר הוא באמת לנסות להיעזר. להיעזר בסיבה, בשכנים, בחברים, בכל מה שניתן. היכולת לקבל עזרה מהמערכות תמיכה סביבנו זאת יכולת משמעותית, היא כוח."

"צריך להכיר בזה שאנחנו מגלים את הכוחות שלנו. יש אנשים עם המון כוחות, שאולי הם אפילו לא ידעו שהם קיימים לפני כן. במצבי משבר אתה מגלה דברם על עצמך, על בן הזוג שלך, אתה מגלה חוסן. זאת גם הזדמנות לגלות את הדברים האלו" אומרת ליאת. "זאת הזדמנות גם למשפחה. אם ביומיום רגיל אין הרבה זמן ביחד, אז אולי כן פתאום." היא מסבירה. עוד אומרת ליאת כי "חשוב גם לנסות לגלות את ההזדמנויות בתקופה הזאת. חשוב שכל הצדדים, גם המגויס וגם מי שנשאר בבית יתחברו לתחושה שכולם עושים את מה שהם עושים הכי טוב שהם יכולים. אפשר גם לסמוך על כוחות שגיליתם במשברים בעבר. גם אם לא היה בדיוק דבר כזה. היו דברים אחרים וגיליתם כוחות, צריך להיזכר בזה. במצב שכזה אנחנו יכולים לנסות לדבר את זה ולשמוע את החוויה של כל צד, ולדעת שעוד יהיה זמן להכול. זמן לעבד את הדברים, לשמוע יותר, לעכל את הכול."