כיצד משפיעה המלחמה על בני הגיל השלישי?
מאז החלה מלחמת 'חרבות ברזל' היה ברור שהיא תשפיע על כולנו, ואכן, עם הזמן אנו למדים יותר ויותר על השפעותיה הרבות על החברה כולה. בפרויקט מיוחד בשיתוף הקואליציה הישראלית לטראומה פגשנו את הרץ פולמן זאב, בן ה-82, ואת אדה קליינמן בת ה-90 לשיחה על החיים שלהם בצל המלחמה: "בכוחות משותפים נתגבר על השבר"
הרץ זאב פולמן בן ה-82 ואדה קליינמן בת ה-90 ידעו מלחמות בחייהם. שניהם עברו את השואה כילדים, שרדו אותה, ואיבדו את בני משפחתם בה. "נולדתי בפולין" מספר הרץ. "כילד, חייתי במנזר, לאחר שהוריי נספו. לבסוף עליתי בגיל ארבע ארצה, והגעתי לדודה שלי שהתגוררה אז ברחוב מאזה". "אני נולדתי בקרקוב" מספרת אדה. "השואה שלי ארכה כ-6 שנים. לנו, למשפחה שלי, היה מזל גדול כי גרנו בשכונה נוצרית. אז הפולנית שלנו, המראה שלנו, בעיקר שלי ושל אחותי הקטנה הציל אותנו. ככה עברנו את המלחמה בתור נוצריות. אחרי המלחמה למדתי בבית ספר יהודי, ועלינו לארץ בשנת 1950". כיום הרץ מתגורר ביבנה והינו בעל תואר שלישי, ובעבר עבד במחקר במכון וולקני, ואדה מתגוררת בת"א, ולה שלושה ילדים, נכדים ואף נינים. ושניהם מגיעים למועדון 'עמך' בת"א - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה.
במהלך היום יום חיי הקהילה של הרץ ואדה ממלאים מקום משמעותי בשגרה שלהם. "אני מגיע בער ארבע-חמש פעמים בשבוע למועדון 'עמך'. שם אני מצייר ומשתתף במקהלה. אני גם נותן הרצאות במסיקה קלאסית, ופעיל במפגשים קבוצתיים. לפני שנתיים התחלתי לנסות לנגן בפסנתר, ובכללי, אני כל הזמן לומד ומתפתח" מספר הרץ. "אני מאד חברותית. אני מבלה, רוקדת. לרוב הרבה אנשים בגילי חיים במצב שהם ישנים הרבה, צריכים מטפלת - זה לא אני. אני תמיד אומרת, מי שלא יעשה לעצמו את הרצון ואת הכח - לא יהיה כלום" מחדדת אדה.
ואיך חייהם נראים מאז ה-7/10? אדה אומרת "תשמעי, עצוב לי מאד עכשיו. לא היה לי עצוב כל כך כמו שעכשיו". הרץ מספר כי "לפני חודש התחלתי לצייר ציורי מלחמה. זה משפיע אבל אני קם בבוקר עם מחשבה שאנחנו בכוחות משותפים נתגבר על השבר שהיה, ונתקדם קדימה". אדה מחדדת ומוסיפה "מה שנותן לי רוח טובה זה הילדים שלי, הנינים שלי. אני פותחת את הוואטסאפ ורואה איך הנינה שלי רוקדת, לא כל אחד זוכה לזה – זה נותן עניין".
הרץ חותם ואומר כי " עברתי כל כך הרבה מהמורות במלך החיים שלי וכל פעם עליתי למעלה – אז גם הפעם אני לא ארד למטה. אני הייתי נשוי 3 פעמים, יש לי 6 ילדים, ולא עם כולם אני בקשר. כשזה קרה באתי ל'עמך' לטיפול אישי שלוש פעמים בשבוע והמנחה הכניס אותי למועדון. ככה התחלתי להיות פעיל במועדון, לאט לאט התרוממתי, הכרתי בת זוג. והיום אני עוזר לכל מי שצריך".
ד"ר נועה כץ אוצר, רכזת במועדון 'עמך' עבור ניצולי שואה, ומטפלת בביבליותראפיה, מסבירה כי "מה שקרה עם ניצולי שואה זה שחזרה להם הטראומה. התחילו להיות כל מיני סיפורים של "אני זוכרת שהאוקראינים הגיעו וברחתי לשדה" או "התחבאתי בבור" – הם נהיו מאד מוצפים וחזרו ללופ של הטראומה שהם בעצם לא יצאו ממנה לגמרי. זה החזיר אותם לתחושה הקיומית של "אני רדוף", האם נצליח לצאת מזה וכל התגובות של הפוסט טראומה עלו – חרדות, פחדים, סיוטים בלילה".
עוד מסבירה ד"ר נועה כי "בגיל השלישי הנושא של המשכיות הוא מאד חשוב. עניין הרצף – הוא מאפשר לנו לזכור את כל המשאבים שלנו ולהמשיך להתמודד גם עם האתגרים של גיל הזקנה. עוד אתגר הוא הנושא של שייכות. אנחנו יודעים שאחד הדברים שמאיימים על אנשים מבוגרים הוא הבדידות. תפיסה של שייכות מאד מסייעת להתמודד. זה אומר שיש מי שיעזור לי, יכיל אותי. אחרי ה-7.10 אנשים בגיל זקנה פחות יכלו ללכת להתנדב, לרוץ לכל מיני מקומות, לתרום, אז זה עוד יותר מגביר אצלם את התחושה שהם נטל".
ד"ר נועה מפרטת כי "חשוב בגיל זקנה לתת לאנשים לדבר. צריך להיות איתם בקשר, להקשיב באופן אמפתי. גם במועדון, נתנו להם לספר את הסיפורים הקשים. עוד דבר שמאוד עוזר הוא קשרים – הם מאד עוזרים להתמודד עם טראומה. בנוסף, חשוב להזכיר שבמהלך החיים אנשים מבוגרים התמודדו עם אתגרים, להזכיר איך הם התמודדו בעבר ואיך זה יכול לשרת אותם כעת, יכול לסייע להם להתמודד עם המלחמה."
"אצלנו במועדון 'עמך' ניצולי השואה כתבו סיפורי תקווה" מספרת ד"ר נועה. "הם כתבו סיפורים על זיכרונות של זמנים שהיו מאד מאתגרים עבורם, ואיך הם התמודדו עם זה. את הסיפורים הבאנו את לניצולי הטבח של נתיב העשרה, בעיקר לאזרחים הותיקים שם. הבאנו משפטים של תקווה, ואנשים אמרו שזה החזיר להם את עצמם, עזר להם לזכור את עצמם. גם לחברים במועדון זה עשה טוב, כי ברגע שאנשים בזקנה מרגישים שהם יכולים לתת, שהם הופכים למנטורים- זה ממש תחושה של יכולת, של כוחות. לעזור לאדם לחזור לפעילות זה לחזור להרגיש שייך"