"אני עכשיו דמות בסרט שואה, במחנה השמדה, שמחביאה את התינוקת שלה"

בשש וחצי בבוקר התעוררנו מצבע אדום, ומבומים מטורפים. אני בחיים שלי לא שמעתי כמות כזאת של פיצוצים. אני הייתי עדיין במצב מדיטטיבי כזה, חצי ישנה וחצי ערה, כי חיכיתי לשייה שהייתה צריכה להתעורר רעבה. הייתי בהלם, ורצתי לממ"ד וראיתי שם את יהב, הוא כבר התחיל לסגור את החלון, ואת הדלת. והחלון שלנו לא באמת ננעל, אין שם צ'ופצ'יק. הדירה שלנו הייתה בשכונה של בתים ישנים. ובבתים האלה הממ"דים לא באמת ננעלים.

אחר כך התחילו להגיע הודעות, יש חדירה, לנעול את הדלתות, להישאר בבתים, ובדיוק אז יהב קולט שהכלב שלנו לא איתנו, באקלי. אז הוא אומר לי שהוא הולך להביא אותו, ואני צועקת עליו, "אתה לא הולך להביא אותו!", פחדתי שהוא יצא, פחדתי שהוא ימות. ואז הוא לא הקשיב לי, הוא פשוט הלך, וחיפש את באקלי, והביא אותו פנימה. ובאקלי בדרך כלל נובח המון. אבל בגלל כמות הפיצוצים הוא היה ממש מבוהל. הוא פשוט ישב שם בשקט. ואני פחדתי ממש. התחלתי להתפלל, ולבכות, להתפלל, ולבכות, ובאקלי שראה שאני בוכה, בא אליי, והתחיל ללקק לי את הדמעות. עד היום הוא מלקק לי את הדמעות.

לפני שעברנו, יהב דיבר על לגדל ילדים בקיבוץ, ליד סבא וסבתא, ואני התנגדתי, לא בגלל המצב הביטחוני, פשוט פחדתי שיהיה לי משעמם, ושאני לא אמצא עבודה. ואמרתי לו, "אני לא רוצה, יש לי ויז'ן שאני רואה את עצמי יושבת מיניקה עצובה ליד דלת רשת כזאת". ויהב אמר לי, "דווקא לי יש ויז'ן אחר, אני מדמיין אותנו כזה יושבים בחצר, עם שאכטה ביד, ויש לידנו ילד, שמתרוצץ בדשא עם טוסיק חשוף, והוא רץ במים של הממטרות". שתקתי לרגע. דמיינתי את זה. אמרתי לו, "זה דווקא נשמע לי ויז'ן טוב". ככה החלטנו לעבור.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Shaylee Atary (@shayleeatary)

גרנו כאן שנתיים וחצי. קצת יותר. והאמת שזה היה חלום. שנינו יוצרי קולנוע, במאים, שחקנים. עשינו ארבעה סרטים בשנתיים האלה. הוא עבד בספיר, בבית הספר לקולנוע, ריכז שם את ההפקות, ואני ערכתי סרטים. הרבה מהפרויקטים מהדרום הגיעו אליי. אנשים מהמרכז באו לערוך אצלי בכפר עזה. בסרט האחרון של יהב "הגדת קיבוץ", סרט באורך מלא שהוא צילם, כאן בקיבוץ, השתתפו המון אנשים מכפר עזה. גם איריס חיים שיחקה בסרט הזה. היא שיחקה מדהים. אני עדיין לא מסוגלת לגשת לסרט ולצפות בחומרים. יש מלא אנשים שמופיעים בסרט, מלא ניצבים שנרצחו, שנחטפו. חדר האוכל שצילמנו בסרט, מרוסס כולו. אני אערוך את זה מתישהו. אבל לא עכשיו. עדיין לא.

בחזרה לשבת. לא עבר הרבה זמן, ופתאום אנחנו מתחילים לשמוע יריות. בהתחלה זה קטן. קצת יריות. ואופנועים. ואז אנחנו שומעים קולות שמתקרבים אלינו, וצועקים, צוחקים, אומרים שלום אחד לשני, "תעל! תעל!" ואנחנו קולטים שזה מתקרב, ואנחנו מתחילים לדבר בינינו בשפת הסימנים. לא מוציאים מילה. סימנו אחד לשני בלחישה הסכם שכמו אומר – "אתה מחזיק את הדלת, אני עם הילדה". אנחנו לא חשבנו שהם יבואו מהחלון, חשבנו שהם ייכנסו לבית, שהם ינסו לפתוח את הדלת מבפנים.

ואז מסילת הברזל של החלון נפתחה. הם פתחו אותה בכוח, ואור גדול נכנס לחדר. הממ"ד היה חשוך וסגור לפני, ופתאום נכנס לתוכו אור יום. ויד של מחבל נכנסה פנימה, יד גדולה ומפחידה. שנינו כבר היינו עם הפנים לחלון. אני הייתי מאחורי יהב, ושייה הייתה על הידיים שלי. לא באמת היה זמן, המחבל כבר בתוך החדר, ובכל זאת יהב הסתובב אליי למבט אחרון קצר. לא פרידה של ממש. הוא רק סימן לי עם הראש לברוח. העיניים שלו היו ריקות כאילו הייתה בהן את ההבנה שזהו, זה הסוף.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Shaylee Atary (@shayleeatary)

אם הייתי יכולה לתאר במילים מה הוא אמר לי במבט שלו, זה נראה לי היה משהו כמו "סליחה מאמי". ואז הוא פשוט הסתובב בחזרה לחלון, פתח את הידית של הזכוכית ונאבק עם המחבל כדי להחזיק כנגדו את מסילת הברזל. הדבר האחרון שאני זוכרת, זה את האגן שלו זז כזה, בזמן שהוא נאבק במחבל. הוא היה בחור צר, רזה כזה, והאגן שלו זז. זה הדבר האחרון שאני זוכרת.

כמה ימים לפני הטבח, סבא של יהב נפטר. וביום שישי, בשישה באוקטובר, בבוקר, קברנו את סבא שלו בבית הקברות בקיבוץ. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי בהלוויה, וואו, איזה יפה בית הקברות הזה, זה בטח מדהים להיקבר פה, הכול כזה ירוק, עלים, עצים, ככה חשבתי. ויהב דיבר בהלוויה, הוא מאוד אהב את סבא שלו, הוא דיבר על כמה שהוא היה לו משמעותי, ובסוף הוא אמר לו, "שלום ידידי, ניפגש!". זה היה לי מפחיד שהוא אמר "ניפגש". לא הבנתי למה הוא אמר את זה.

ובאותו היום בערב, הייתה לנו ארוחה משפחתית, של כל המשפחה שישבה שבעה, וכולם רצו לראות את הבת שלנו, את שייה, היא הייתה בת חודש בסך הכול, ויהב לקח אותה והסתובב איתה והשוויץ איתה, שכולם יראו את הילדה שלו. שלנו. בדרך הביתה, בשבילים בחושך, דיברנו בינינו על כמה שהיה מיוחד, ואני זוכרת שאמרתי לו, "וואי מאמי, הדבר הכי טוב שעשינו בחיים זה לעבור לגור בקיבוץ", ויהב אמר, "וואי לגמרי" והמשיך לדבר על משהו אחר. ככה הרגשנו. שנינו הרגשנו טוב בחיים שלנו. הרגשנו שאנחנו במקום הנכון, ובזמן הנכון.

אחרי שהמחבלים פתחו את החלון, יהב נשאר בממ"ד, ואני יצאתי החוצה, עם שייה ביד, ולקחתי שמאלה בשביל. אם הייתי לוקחת ימינה הייתי רצה ישר לתוך המחבלים. בפוקס לקחתי שמאלה. ואז התחלתי לרוץ, הייתי יחפה, בלי טלפון עליי, עם פיג'מה, ועם תחתונים כאלה, של קוטקס, לנשים אחרי לידה. רצתי, ובשלב מסוים הרגשתי סביבי מלא יריות, זה היה צליל שלא הכרתי, מין "פצצצ" כזה, משהו שורק כזה, והבנתי שאני הולכת למות אם אני ממשיכה לרוץ על השביל, אז נכנסתי לאיזה שיח, ליד גדר במבוק של שכן שלי. ושמעתי אותם קוראים אחריי "תעל תעל!", עם צהלות שמחה, כאילו זה פרס להרוג אותי ואת שייה.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Hagar Cohen (@hagar.cohen.pr)

בגלל הרגל שלי לא הצלחתי לרוץ מהר, אז המשכתי לרוץ דרך השיחים, ואז התחלתי לדפוק על דלתות, וכל הבתים היו נעולים, עברתי מבית לבית, מחצר לחצר, והכול היה נעול, ופחדתי לצעוק אפילו "זאת שי־לי", כי פחדתי שהמחבלים ישמעו אותי, כי הם עדיין היו ממש קרובים. באיזשהו שלב הבנתי שאין לי לאן ללכת, אז הסתתרתי בנישה קטנה, בין דלת רשת לבין דלת הבית של השכנה שלי, ירדנה. שייה איכשהו עדיין ישנה והתפללתי שהיא לא תתעורר. התפללתי וחיכיתי שם עד שלא שמעתי את הצעדים של המחבלים מעל הראש שלי. הצצתי דרך הרשת וראיתי שהמחבלים לא שם, ואז יצאתי משם, והמשכתי לרוץ ולדפוק על דלתות וחלונות של בתים.

ובאיזשהו שלב הבנתי שלא פותחים לי, אז מצאתי איזה מחסן גינה, ונכנסתי אליו, וסגרתי אותו. זה היה מחסן עץ. חיפשתי בפנים משהו חד. אני זוכרת שמצאתי פטיש, ועוד משהו ארוך, כמו אזמל. אז החזקתי את הפטיש ביד, והכנסתי את האזמל לפיג'מה שלי. וניסיתי להסתיר אותנו. הייתה שם מכונת כביסה, הסתתרנו מאחוריה, ושמתי מעל שייה אדנית, והרגליים הקטנות שלה בצבצו מתוכה. אז שמתי עלינו עוד אדניות, ושקים כאלה, של חול ודשן. והתפללתי שהיא לא תתחיל לבכות.

ניסיתי לחשוב כאילו זו לא אני, ניסיתי לחשוב שאני עכשיו דמות בסרט שואה. דמות במחנה השמדה שמחביאה את התינוקת שלה במיטת קומתיים. זה לא אני עכשיו. אנחנו בתוך סרט. זה עזר לי להרגיע את הפחד, זה עזר לי לא לתת לפחד לשתק אותי. ואז ברגעים האלה, שהייתה שנייה לנוח אחרי שכבר עשיתי לנו מסתור, התחלתי פתאום לקלוט איפה אני. אני מתתי לצעוק לשמיים אבל הייתי חייבת שלא ישמעו אותנו. מתתי לצרוח. הרגשתי כלואה בתוך הגוף, וצרחתי צעקה אילמת בלי להשמיע קול.

מבחוץ שמעתי כל הזמן פיצוצים וצעקות של מחבלים. הם היו שמחים כאלה. אני שמעתי שאמרו עליהם שהם היו מסוממים, אבל אני לא הרגשתי שהם מסוממים. לא. הם לא היו אאוט. הם רדפו אחריי ואחרי תינוקת בת חודש כשהם צוהלים ושמחים. הם ירו בי ובשייה מתוך בחירה. אני שמעתי אותם. הם בחרו בזה. ואחרי כמה זמן במחסן שייה התחילה לבכות. היה לה קשה במחסן כשהפסקתי לזוז כי היא רגילה להירדם בנענוע. הכנסתי לה אצבע בפה, וקיוויתי שהיא תירגע. לכמה רגעים זה הצליח, אבל היא התעוררה רעבה. היא לא אכלה מארבע בבוקר. הבכי שלה התגבר. ומבחוץ שמעתי צעקות, הרגשתי שהם שמחים שהם מצאו אותי. והבנתי שאם אני נשארת כאן אני גמורה. אני חייבת לצאת החוצה.

מחוץ למחסן שהייתי בו היה דשא גדול, דשא ענקי, ואני הבנתי שאם אני רוצה להגיע לשורה הבאה של הבתים בשכונה, אני חייבת לחצות אותו. ניסיתי לדפוק על עוד איזו דלת, ושוב לא פתחו לי. ואז הבנתי שאין מה לעשות, אני חייבת לעבור את הדשא. ראיתי מתוך השיחים בעבר השני של הדשא, חדר כביסה של בית שהדלת שלו הייתה פתוחה. והחלטתי שאני רצה לשם. יצאתי מהשיחים והתחלתי לחצות את הרחבה של הדשא, והתחלתי לרוץ, רצתי רצתי, הכי מהר שיכולתי, לא להסתכל אחורה, לא להסתכל אחורה, לרוץ לרוץ לרוץ. והגעתי לחדר הכביסה. וכשאני מגיעה לשם אני שומעת מתוך חלון, מישהו לוחש לי, "בואי בואי, כנסי!".

זה היה הקול של זולי וזה היה הבית של זולי ולירון, המלאכים השומרים שלי. הם משפחה עם שלושה ילדים. הבית היה מוגף, וזולי שמר בכניסה, עם אקדח, וכשנכנסתי, הבן שלו נבהל ממני. הוא ראה אותי, גדולה כזאת עם פטיש ביד, והתחיל לצעוק, כי כנראה חשב שאני מחבל. ואני אמרתי להם, "סליחה, סליחה! לא ידעתי לאיפה לבוא". ראיתי את שלושת הילדים שלהם, ואמרתי ללירון, "סליחה, סליחה שהבאתי אותה, סליחה שהבאתי אותה לכאן", כי ידעתי שתינוקת, בסיטואציה הנוכחית, כשכולם צריכים להתחבא ולהיות בשקט, תינוקת בוכה זאת ממש פצצה מתקתקת, וממש חשבתי לעצמי, שאני עכשיו, אני הולכת לגרום להם למות. כל כך התנצלתי. אמרתי ללירון "הם היו בחדר שינה שלנו הם נכנסו מהחלון, הם הרגו את יהב, הם רצחו אותו, לא ידעתי לאיפה לבוא!", ולירון אמרה לי, "הכול בסדר, את עשית בדיוק את מה שהיית צריכה לעשות. הם הרגו גם את אחותי".

לירון שמורה לי בטלפון עד היום כ"לירון מלאך שומר". אני בחיים לא אשכח להם את מה שהם עשו עבורי. את זה שהם הכניסו את שייה ואותי פנימה, בידיעה של כל מה שיכול היה לקרות להם בגללנו. הרי לירון כבר ידעה שאחותה ובעלה לא בחיים, והילדה שלהם נחטפה, והיא הבינה בדיוק מה זה אומר להכניס אותנו לממ"ד שלהם.

במשך עשרים ושבע שעות הייתי שם איתה, ועם זולי, ועם שלושת הילדים שלהם, בממ"ד. עשרים ושבע שעות, עם תינוקת רעבה. אני לא מיניקה. לא הצלחתי להניק. ובכל פעם שהיא בכתה, אני התנצלתי, ולירון כל הזמן אמרה לי, "את לא צריכה להתנצל". עשרים ושבע שעות בממ"ד. נהפכנו למין משפחה קטנה. אני והילדים היו לנו משחקים כאלה סביב שייה. כאילו פתחנו גן קטן. לירון הייתה עם הטלפון, וכל הזמן ניסתה לשלוח הודעות כדי לחלץ אותנו. זולי היה מחוץ לממ"ד הרבה, הוא פטרל בבית עם אקדח. הילדים הקטנים עזרו לי עם התינוקת. הם ליטפו אותה, והחזיקו אותה, ודאגו לנייר טואלט, שיהיה לה, כדי שהיא תהיה נקייה, כי לא היו לי חיתולים. הם באמת היו מדהימים.

בשלב מסוים, אני לא זוכרת מתי, כל השעות האלה, הכול מבולגן לי, בשלב מסוים זולי נכנס לממ"ד, הוא כיבה את האור, ואמר, "טוב חברים, צריך ללכת לישון, יש לנו יום ארוך, לדעתי הצבא לא יגיע עד מחר בבוקר", הוא אמר לנו לצאת לשירותים, לא להוריד את המים, וכולנו הלכנו בתורות, אחר כך חזרנו לחדר, זולי לקח קרש כזה, של מיטת ילדים, חסם את הידית של הדלת, התכסה בשמיכה ואמר, "יאללה חבר'ה! לילה טוב!". הוא השרה עלינו הרבה ביטחון. ואני ראיתי אותו ואמרתי, "אה, טוב, אוקיי, הולכים לישון". בדיעבד זולי סיפר לי שהוא ראה בחוץ עשרות מחבלים, מסתובבים עם אר־פי־ג'י, הוא הבין שהאקדח לא יעזור לו, והחליט פשוט להיכנס ולהרדים אותנו. שלפחות נהיה שקטים.

בזמן שישנו, נכנסו לבית אנשים, הם נכנסו וצעקו, "צה"ל! צה"ל! באנו להציל אתכם!", וזולי סימן לנו להישאר בשקט. היה לנו מזל ששייה איכשהו לא בכתה דווקא בשלב הזה. אני ולירון ניסינו להבין אם הם מדברים בעברית או בערבית. הם הסתובבו בבית, היו להם נעליים כבדות כאלה. ואיכשהו הם פספסו את הדלת שלנו, של הממ"ד שלנו. והם פשוט יצאו מהבית. אני ולירון לא הבנו אם זה צה"ל למה הם לא באים לחלץ אותנו. רק כמה ימים אחרי החילוץ זולי סיפר לי שהם בוודאות היו מחבלים.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Shaylee Atary (@shayleeatary)

השעות עברו ועברו ועברו ועברו, ואני כל הזמן חשבתי על יהב. הוא חי? מה איתו? הייתה שמועה שהוא פצוע וחולץ, אבל אני לא הצלחתי להירגע. כל הזמן הוא היה בתוך הראש שלי, וביקשתי ממנו שלא ימות. אמרתי לו בלב, "מאמי, אתה לא עושה לי את זה, אתה לא עושה לי את זה!" אבל כל מה שראו מבחוץ זו אישה שמנענעת תינוקת.

שייה כבר הלכה ונחלשה, הלכה ונהיתה אפאטית. היא שאפה הרבה עשן, כי הבית שהיה צמוד אלינו נשרף. אני זוכרת שהסתכלתי עליה, וראיתי שהיא פחות מגיבה. זה היה רגע מאוד מפחיד, שאתה מרגיש שהילד שלך לא מגיב אליך. לירון במקביל הצליחה לקדם את החילוץ שלנו, היא שלחה הודעות, לצבא, לשב"כ, למשפחות שלנו, לחברים, למי לא, לכולם.

ופתאום הגיע בוקר. אני זוכרת שפתאום שמעתי מחוץ לממ"ד ציפורים. ציפורים! זה היה הדבר הכי מוזר בעולם, אני לא אשכח את זה בחיים. בתוך כל היריות, והפיצוצים, פתאום ציפורים. וכמה שעות אחר כך הגיעו לחלץ אותנו. חיילים, אני לא יודעת מאיזו יחידה, הם דיברו עם לירון בטלפון ואמרו לה שהם בחוץ, אז פתחנו את הממ"ד ויצאנו החוצה, לתוך רכבים צבאיים כאלה, ממוגנים. אני זוכרת שמכל העשרים ושבע שעות האלה, החלק הכי קשה עבורי היה דווקא לצאת מהממ"ד. התחלתי לבכות. הילדים ניסו להרגיע אותי ואמרו לי, "תראי שי־לי יש פה צבא. אין מה לפחד יותר", והם לא הבינו שבכיתי בגלל שאני נפרדת מהם. בגלל שידעתי עמוק בלב שהם היו הפעם האחרונה בחיים שלי שאני ארגיש שיש לי משפחה.

כשיצאתי מהבית ראיתי מסביב בתים שרופים, וגופות של מחבלים, ואמרתי לעצמי, אל תסתכלי. ובאמת הפסקתי להסתכל. עד שיצאנו מהקיבוץ פשוט עצמתי עיניים, וחיבקתי את שייה, והתפללתי לאלוהים. בתחנת הדלק מחוץ לכפר עזה כבר היה רופא צבאי, שבדק אותה. היא הייתה במצב לא טוב, היו לה שקיות אדומות מתחת לעיניים, והיא בקושי הגיבה. היינו חייבים לפנות את שייה לבית החולים.

מכפר עזה נסענו לנתיבות, ברכב צבאי. ומנתיבות לקחו אותנו באמבולנס לסורוקה, לבית חולים. ורק אז, רק בנסיעות האלה, כשאני רואה בחלון מכוניות הפוכות, מכוניות שרופות, וגופות ועוד גופות, רק אז אני קולטת את האירוע. רק אז אני מבינה את כמות המחבלים שנכנסו, ואת כמות ההרוגים. אני הייתי בלי פלאפון כל היום הזה. וגם בבוקר, כשיהב כבר הבין מה קורה, מכל ההודעות ששלחו בקבוצה של הקיבוץ, הוא לא סיפר לי שום דבר. הוא הסתיר את זה ממני כדי שאני לא אלחץ עוד יותר. כשהגענו לסורוקה עשרות רופאים קפצו על הילדה. בדו"ח הרפואי שלה היה כתוב שהיא בוכה ללא דמעות מרוב שהיא מיובשת. היא הייתה יומיים עם חמצן כדי לנקות את הריאות שלה מכל העשן שהיא שאפה.

הקרבות בכפר עזה נמשכו שלושה ימים. רק אחרי שלושה ימים הצליחו לחלץ את הגופה של יהב. עד אז היו כל מיני שמועות שהוא פצוע או נעדר, או שהיו בבית ואין גופה, או שאולי הוא חטוף. אני חיפשתי אותו בכל מקום אפשרי. אני הרגשתי שאני משתגעת כי הרי ראיתי את הגוף שלו נאבק פיזית במחבל. ראיתי את האגן הצר שלו נאבק. אם הם ירו בי ובתינוקת אז מה הם עשו לו, למה שלא יירו גם עליו.

אבל אז הגיעה הידיעה. וברגע שהבנתי שזהו, הוא מת, צרחתי, ולא הצלחתי לקום מהרצפה. אמרו לי "שי־לי בואי לסלון. בואי. בואי שבי איתנו בסלון", ולא רציתי לקום. הייתי שבר כלי. לא יכולתי לזוז מהרצפה. סמרטוט. אבל אז שייה בכתה, ובלי לחשוב פשוט קמתי אליה, לקחתי אותה לשידת ההחתלה והחלפתי לה חיתול. אחר כך עשיתי לה אוכל, ובלי לשים לב ישבתי בסלון כמו שכולם ביקשו.

שאלתי שם את אימא של יהב, "מיכל, את חושבת שאני יכולה לשאוב זרע מבן אדם שהוא אזרח ולא חייל", כי ידעתי שאפשר לשאוב זרע מחיילים, אבל לא ידעתי אם אפשר מאזרחים. ומסתבר שכן. אבל בשביל לשאוב זרע מאזרח, צריך צו משפטי, ויש פרוטוקול ופרוצדורה שלמה. הבעיה היא שלא היה לי זמן לפרוטוקול. יש חלון הזדמנויות קצר מאוד מרגע הפטירה עד שהזרע נעשה לא שמיש. והגופה של יהב גם ככה שכבה יותר מדי זמן עד שמצאו אותה. אבל לא עזב אותי הויז'ן שלו על הילד המתוק עם הטוסיק החשוף שירוץ בדשא עם המים של הממטרות. אני הייתי חייבת לנסות להמשיך את המשפחה שלנו, וכבר ראיתי מה שייה הצליחה לעשות לי כשלא הצלחתי לקום מהרצפה. היא היחידה שהצליחה להרים אותי.

אז התחלתי לצרוח בתקשורת, שיקצרו לי את הבירוקרטיה, שישנו את הפרוטוקול, שרק יחתמו לי, וייתנו לי את הצו, עשיתי בלגן ורעש, כמה שיכולתי, אבל במקרה של יהב זה היה מאוחר מדי. הרופא המקסים מאסף הרופא שעשה את השאיבה, אמר לי בלב כבד "הזרע לא שמיש. אבל עשית מה שיכולת". יהב שכב שלושה ימים בדירה בוערת מחום של הבית שנשרף. כבר לא היה מה להציל. וזה הלך איתי מה שהוא אמר, שעשיתי מה שיכולתי. ורק אז, רק כשהבנתי שאין לי זרע ממנו, רק כשהבנתי שאין לי עוד משימות, שייה בסדר, אני יודעת איפה יהב, הזרע לא שמיש, רק כשנגמרו לי המשימות, התחלתי להתאבל.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Rays of Light Podcast (@raysoflight_podcast)

מהניתוח של הזירה הבנתי שיהב נלחם במחבלים עד הרגע האחרון. כשהוא החזיק כנגדם את מסילת הברזל של החלון, הם זרקו מטענים ורימונים אל תוך חדר השינה שלנו, ושרפו את הבית שלנו, כשהוא בפנים. יהב, בניגוד לאינסטינקט הטבעי של בן אדם שהיה רץ החוצה, נצר את עצמו בבית וניסה למנוע מהם להיכנס. החייל שמצא את יהב סיפר לי שהם מצאו את הגופה שלו ליד העגלה של שייה. הוא השתמש בעגלה כדי לחסום את הדלת שמובילה לחדר השינה. זה נוגע לי בלב לחשוב על זה שככה הוא מת, ליד עגלה של תינוקת. כאילו, איזה אופטימי זה, לחשוב שעגלה תצליח לחסום את השבעים מחבלים שהיו לנו מחוץ לחלון.

יהב הקריב את החיים שלו כדי ששייה ואני נציל את עצמנו. הוא ניגש לחלון ונלחם במחבלים, כדי שאנחנו נוכל לרוץ. אני חושבת הרבה על הרגע הזה, שבו הוא בוחר לגשת לחלון. זה עוזר לי במצבים האלה שאני חושבת לעצמי, למה לא אמרתי לו, "מה אתה גיבור עכשיו! תברח איתי!", ומצד שני אני יודעת עמוק בלב שהוא היה עושה את זה שוב. כי זה יהב. הוא ייתן הכול בשביל מי שהוא אוהב. והוא כל כך רצה להיות אבא. נדמה לי שזה כל מה שהוא רצה בחיים האלה. וזו עובדה שגם אני וגם שייה עכשיו בחיים. בזכותו אנחנו בחיים.

אני חושבת שהוא הבין שאני נכה ברגליים שלי, ושאני לא יודעת לרוץ מהר, אז הוא ניסה לעכב אותם. וגם אחר כך, אחרי שכבר יצאנו, הוא היה יכול לברוח החוצה. אני השארתי לו את כל הדלתות פתוחות. אבל הוא בחר להישאר בבית. ולהילחם. כאילו שהוא אמר לעצמו, "זה או אני, או הילדה שלי". הוא כל כך אהב אותי ואת שייה, הוא אהב אותנו יותר מדי. שייה הבת שלי היא הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע. היא הדבר היחיד שעושה לי טוב. היא מביאה לי אור לחיים. בכל פעם שאני נשברת, בכל פעם שאני קורסת, היא מזכירה לי שהיא כאן. החיתול שלה הוא מה שמקרקע אותי. הבקבוק שלה הוא מה שמאפס אותי. והיא גם לא שיפוטית, היא לא מבינה את הדמעות. היא יכולה לראות אותי בוכה, ופתאום לחייך. והחיוך הזה, החיוך התלוש הזה, משאיר אותי עם חיוך על הפנים.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Shaylee Atary (@shayleeatary)

היה לנו הסכם, לי וליהב. היה לנו הסכם, שם בחדר, כשהמחבלים נכנסו – "אתה מחזיק את הדלת, אני עם הילדה". זה היה ההסכם שלנו. כל אחד מאיתנו קיבל תפקיד. וזה המצב גם כרגע. הוא עדיין מחזיק את הדלת. הוא יחזיק את הדלת הזאת כל החיים. ואני עדיין כאן עם הילדה. וכל זמן שאני כאן עם הילדה, אני לא אתן לאור שלי להיכבות. עם כל הטראומות שעברתי. אני חייבת, אני חייבת למצוא את האופטימיות שלי, ולמצוא סיבות לחיות. אני ראיתי אותו מקריב את החיים שלו בשבילי. ועשיתי איתו הסכם. "אתה מחזיק את הדלת, אני עם הילדה". אז אני עומדת בהסכם הזה. אני עם הילדה. וההסכם הזה שלנו משאיר אותי בחיים.

חבר טוב שלי שאל אותי לפני כמה ימים, "תגידי שי־לי, אם את היית יכולה להיות מישהי אחרת, שלא היו קורים לה כל הדברים האלה, אם היית יכולה לחיות חיים אחרים, היית עושה את זה, היית מתחלפת איתה", וחשבתי על זה שנייה, אבל אז אמרתי לו, "לא. הייתי מעדיפה לחוות את הכאב הזה עוד שישים אלף פעמים".

כי אם הייתי מישהי אחרת לא הייתי פוגשת את יהב, ולא הייתי חווה איתו שלוש עשרה שנים כאלה מדהימות, גדולות מהחיים. אם הייתי מישהי אחרת לא הייתי זוכה לסיפור אהבה כזה. הייתי יכולה להעביר חיים שלמים בלי להרגיש כזאת אהבה. לא משנה כמה נורא מה שעברתי, אני עדיין מודה שחוויתי את זה. אני עדיין בהכרת תודה. אני בהודיה על זה שראיתי אותו, עומד שם, עם הפנס הצהוב הזה, כזה מוכשר ויפה תואר, אני בהודיה על זה שפגשתי את הנשמה שלו, כששיחקנו את רומיאו ויוליה בניסן נתיב. שזיהיתי שם בתוך העיניים שלו בית. הייתה לי אהבה גדולה. גדולה מהחיים. יש לי ילדה וקוראים לה שייה. זה הסיפור שלי בעולם הזה.

'יו אחד באוקטובר', ספרם של יאיר אגמון ואוריה מבורך

לרכישת הספר לחצו כאן