מאז ה-7/10 איברהים אל עטאונה, מנהל מרכז החוסן לחברה הבדואית פוגש את השפעות הטראומה על החברה הבדואית יום-יום. חלק מקרבנות הטבח וחלק מהחטופים משתייכים לחברה הבדואית, הפזורה הבדואית סופגת מטחי טילים ואנשיה לוקחים חלק גדול בסיפורי הגבורה וההצלה של אותה שבת, ובהתגייסות האזרחית וההתנדבויות מאז.

"משהו באירוע הזה היה מאוד מטלטל והאזרח הבדואי הממוצע חווה הרבה חרדה ובלבול ומתמודד עם סוגיות של שייכות" מספר איברהים. "לחלקנו יש משפחה בעזה, וחלקנו הזדהו עם התושבים שם, ופתאום להיות בצד הנפגע, זה מעלה שאלות רבות על תפיסות העולם. זה שם את הבדואים במקום של הזדהות, ושותפות גורל. במקביל לכל אלו עולות סוגיות של נראות – השאלה 'כמה רואים אותי כאזרח במדינה?' חוזרת על עצמה הרבה. בסוף זה לא סיפור שהוא דיכוטומי, שחור לבן, והאזרח הבדואי הוא אזרח המדינה שחווה פגיעה בעצמו ובאוכלוסייה שלו".

עוד מסביר איברהים כי " הטיפול בנפגעי טראומה הוא סיפור מאוד מורכב. מצד אחד הם חוו פגיעה קשה, חלק מהקרובים שלהם נרצחו וחלק עדיין שבויים בעזה. ובמקביל יש להם קשר של שפה והיסטוריה עם האזרחים בעזה. וכחלק מהטיפול בנפגעי המלחמה, אנחנו פוגשים במרכזי החוסן בהמון אנשים שמתמודדים עם שאלות של זהות. זה העלה שאלות על מה היא המשמעות של להיות נפגע, על ידי מי שהרבה חושבים שהם חלק מהעם שלהם" הוא מספר.

איברהים מציף שאלות שרבים מהחברה הבדואית חשים. במקביל אל תחושת הפגיעה הקשה עליה הוא סיפר, מטופלים ומטופלות רבים מתארים את ההתמודדות כאזרחים בדואיים בישראל אחרי ה-7/10. "אל מול הפגיעה שהם חשים יש איזושהי דרישה מצד החברה הישראלית להיות בעמדה מאוד ברורה, בגישה של ׳או אנחנו או הם׳. וזה מקום קשה" הוא מסביר, ומפרט "כי בתור אזרח בדואי אתה מרגיש גם וגם וגם, יש הרבה תחושות והרבה מורכבות. הרבה פעמים המורכבות הזאת מביאה לעמדה משתקת, עמדה של חשש לשתף, לדבר. יש תחושה שאין הרבה תוקף כלפי החוויה שלהם."

איברהים מספר כי תפקידו במרכז החוסן לחברה הבדאית מעניקה תחושת שליחות. " אני בהרגשה שאנחנו שירות חלוצי. מרכז החוסן מביא לחברה הבדואית חוויה של נראות, שם לנגד עיניו את החוסן שלו. אני מאמין שיש קשר הדוק בין רווחה נפשית ואזרחות טובה. זה מה שנותן לי משמעות – שאני כל יום נותן לחברה שלי, משפר את הרווחה ומנסה ליצור עתיד טוב טוב יותר. כל זה נותן לי משמעות גדולה ודרייב." איברהים מוסיף ומסביר כי "אני כבדואי צריך שיכירו במורכבות הזאת, ולא דרישה לשחור או לבן. הייתי רוצה לשמוע "לא פשוט לך". קשה לי שכל הזמן מנסים לבדוק אותי בעיניים של נאמנות. אני יכול להיות ישראלי גם בלי לאמץ את כל הנרטיבים הישראליים ולתת מקום למורכבות. ברגע שיכירו בקושי הזה תחושת השייכות של החברה הבדואית רק תגבר.״