רעות ברדה, יוצרת תוכן ומנהלת סושיאל, התמודדה עם חרדות עוד הרבה לפני ה-7/10. " החרדה זה הדבר שאני חיה איתו" היא מספרת, ומסבירה בגלוי על המסע שלה לצד החרדה. רעות מאוד מודעת לחרדה ולקיום שלה בחייה, אך מאז ה-7/10 משהו השתנה. מעבר לעובדה שהחרדה עלתה שלה, לדבריה, פתאום החרדה היא כבר לא משהו איתו רעות התמודדה לבד, פתאום החרדה הפכה הרבה יותר קולקטיבית.

"פתאום היה לי מאוד נח להיות במקום הזה, החרדה שלי לא הייתה זרה לאנשים" מספרת רעות. "זה אולי מוזר להגיד, אבל היום אני מרגישה שאני יכולה להיות בהתקף חרדה והסביבה מבינה את זה. כי עכשיו זה אני ומחר זה הם. היום הסביבה פשוט יותר מאפשרת." היא מוסיפה. "נניח, אני גרה על רוטשילד, והיה יום אחד שיצאתי מהבית והתחיל לי התקף חרדה. אמרתי לעצמי, 'מה אני עושה?' ולבסוף ניגשתי לאנשים ברחוב ואמרתי 'יש לי התקף חרדה'. ישר הושיבו אותי, הביאו לי מים, ואפילו שנכנסתי להתקף בכי, הרגשתי בנוח." היא מתארת.

"בעבר הרגשתי שסביב החרדה יש המון בושה. חשבתי תמיד שירחמו עלי ותמיד תהיתי 'האם הם ידעו מה לעשות?' ופתאום כשכל המדינה בכלל בדבר הזה, יש תחושה שאני קצת יותר נורמלית, כי כולם ככה עכשיו וזה מאוד מנחם" אומרת רעות. "אני מרגישה שיש מקום לחרדה, ואולי זה מסר חשוב - תנו קצת אמון בסביבה ובאנשים ולמרות מה שנראה בחדשות. למרות שנראה שכולם בריב, זה לא המצב ברחוב, ואנשים נרתמים לעזור. גם אם הם לא יודעים איך, הם יעזרו ויעצרו את התנועה אם צריך" היא מסכמת.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Reut Barda (@reutybarda)

דוד בן אברהם, אב ל-5 שמתגורר בשומרון גויס למילואים -7/10. עד פה, אין חדש תחת השמש. אך מה שמיוחד בדוד זאת העובדה שלאחר שהוא שוחרר להפוגה ממילואים, דוד החליט לחזור ולהתנדב חזרה למילואים. "ההרגשה הייתה קשה - הרגשתי שהם משחררים אותנו כשיש עוד הרבה עבודה לעשות ושזה לא הסתיים, אז אין באמת סיבה להשתחרר. כי עדיין יש מלחמה, עדיין יש חטופים. וגם אומרים לנו שיקראו לנו שוב. אז ברגע שאומרים לך את זה, זה מקשה עליך לחזור לשגרה באמת, וזה מקשה עליך להיות נוכח. הייתי כל הזמן על קוצים, ובראש שלי אני בלחימה למרות שאני לא שם בפועל. ומה שקורה זה שאני לא בשום מקום בסוף.״ בעקבות התחושות, דוד כאמור התעקש ושב לשירות מילואים, בתפקיד כוח פינוי, במתכונת שבוע-שבוע, עד אשר ייקרא לחזור ללחימה שוב.

דוד מסביר כי "בהתחלה הייתה המון מאוד מודעות למילואמיניקים וזה התבטא בהרבה דברים. הייתה ההבנה לכאלה שחזרו מהמלחמה ונתנו להם זמן להסתגל בחזרה, אך באיזשהו, בייחוד עכשיו כשרוב המילאומניקים שוחררו הביתה, כבר אין מודעות. לא מטעם אנשים ברחוב אבל גם לא מטעם המדינה".

ובמה זה בא ליידי ביטוי? דוד אומר כי "כשחוזרים לאזרחות, האווירה היא באופן כללי נוראית, אני מרגיש שהתקשורת נוראית. במיוחד בגלל ההרגשה שכאילו אין מלחמה ויש קצת כוחות בפנים, זה נשמע שהמלחמה על אש קטנה - זה לא נכון בשטח. זה לא שיש פחות עשייה". דוד מחדד ומדגיש כי אחד הדברים שהכי כואבים לו זה העובדה שהשיח בחברה הישראלית חזר לדבריו, לאותו השיח שהיה כאן לפני ה-7/10. "הכי קשה זה לצאת למלחמה ולראות את הניתוק פה, אנשים חושבים שאין מלחמה וזה לא נכון. הדבר הכי חשוב ללוחם שיוצא הביתה זה להרגיש את החיבוק והאחווה. תעזבו את המלחמות, בואו תהיו שותפים במאמץ הזה. לא בתוכנו, לא עכשיו. זה שם סימן שאלה גדול על האם זה שווה את זה.״

מימין: דוד בעזה, דוד ומשפחתו בחתונת אחיו, אליה יצא ישירות מהלחימה.

מיכל פארן, מטפלת ומנחה בצוות חוסן וקהילה של נט״ל, מספרת כי אירועי ה-7/10 מציפים טראומות בקרב כלל החברה הישראלית. ״ה-7/10 עורר בכולנו טראומות ישנות, טראומות שלאו דווקא קשורות באופן ישיר למלחמה" היא מסבירה. לפי מיכל "אנחנו לא תמיד מודעים לכך שצפים בנו טראומות ישנות, מחוויות שבהן הרגשנו מאוימים, אפילו איום רגשי, לא איום ממשי. וה-7/10 פתח את זה בכולנו, גם אם אין לנו קשר ישיר אל המלחמה."

עוד מיכל מספרת כי "דבר נוסף שעולה, אליו אני שמה לב בתפקידי כמנחת קבוצות, זה שאלות עמוקות בנושאי זהות. הזהויות מאוד מתחדדות. בנוסף לזה, אנחנו פוגשים בטיפולים אנשים שמרגישים שלכאב שלהם אין מקום. וזה מתקשר לעניין הטראומות. כלומר, א.נשים חשים שאם אין להם קשר ישיר למלחמה, אז לכאב שלהם אין סיבה להתקיים, ולכן הם לא מתמודדים עימו נכון" אומרת מיכל.

מיכל מסבירה כי א.נשים רבים מרגישים שאם אין להם בן בעזה, או הם לא איבדו מישהו, או למזלם אף אחד ממכריהם לא נחטף - אז אין להם זכות לכאוב. וחשוב לתת מקום לכל קול, כי המלחמה מציפה בכולנו פחדים וכאבים. עלינו להיות יותר חומלים כלפי עצמנו, ואחד כלפי השני, ולתת לגיטימציה לכל מה שאנחנו מרגישים. כי בסופו של דבר - כולנו בטראומה קולקטיבית.״