מאת: בתאל אלון , 24/06/2024

"בגדול, ב7.10, בשעה 6:30 בבוקר נכנסנו לממ"ד ואחרי 10 דקות התחלנו לשמוע ירי וצעקות. בשעה שאני, אשתי ושלושת הילדים שומעים ירי החלנו לקבל וואטסאפים שאומרים 'הבית שלנו נשרף', 'יש לי מחבלים בבית' וכדומה. ובשעה 10:30 אמא שלי התקשרה. שעתיים היא הייתה איתי על הקו, כשמחבלים מנסים להיכנס מצדו השני של הממ"ד. עד שהיא ביקשה ממני לנוח רגע מלהחזיק את דלת הממ"ד ואחרי זה לא שמענו ממנה יותר."

ב-7/10 מנכ"ל דפוס בארי, בן סוכמן, התבצר עם משפחתו ממ"ד. 100 מבני הקיבוץ נרצחו באותו היום, ביניהם גם עם אמו. 31 נוספים נחטפו לעזה. כשבוע בלבד לאחר הטבח, חזר בית הדפוס לפעול בתקווה לשקם את הקהילה. סמוך ליום הזיכרון, פגשנו את בן לשיחה על תפקידו כמנהל בצל הטראומה. "התעוררנו בבוקר ה8/10 ראינו מסביבנו קהילה שבורה, אבלה. כולם סביבנו עם תחתונים, בלי בגדים, בלי נעליים, בלי אוכל לתינוקות" מתאר בן. "מהר מאוד חשבנו שצריך להפוך את בארי מסיפור של שבר גדול, לסיפור של תקומה. והדרך שאנחנו יכולים לעשות את זה - זה דרך העסק של הקיבוץ, הדפוס שלנו." הוא מספר.

וכך היה. בשיאו של האירוע, קיבל בן החלטה לפתוח את בית הדפוס. "אני חושב שהשהות בממ"ד, כל כך הרבה שעות, בחוסר יכולת להגיב, ובאימה, יצר אצלי, ואצלנו, איזה מן תחושה שאנחנו עכשיו נלחמים את המלחמה של החיים שלנו, ואנחנו לא נפסיק עד שאנחנו מחזירים לעצמנו איזושהי שפיות" הוא מסביר.

ואיך זה בעצם קרה?

"כבר בבוקר ה-8 באוקטובר התקשרתי לאלון, מנהל הכספים, שהוא יחסית חדש אצלנו, ומעדכן אותו ששחר צמח ז"ל, סמנכ"ל הכספים שלנו, בעצם מת, ואני מצפה ממנו למלא את מקומו. עוד באותו היום דיברנו עם כלל חברי ההנהלה, חלקם איבדו יקירים, ואמרנו לעצמנו 'כחלק מההמשכיות העסקית הרגילה שלנו, בואו ננסה להתרומם'" מספר בן, ומוסיף "ובאמת בשבוע שחלף עבדנו כמעט בלי שינה, כדי לנסות לגרום לדבר הזה לקרות. קודם כל, לשכנע את הצבא שיאפשר לנו להיכנס. ואחרי זה לשכנע את עצמנו -  שזה לא טירוף מוחלט."

סיפורו של דפוס בארי אכן טומן בחובו סיפור על התרוממות חלוצית יוצאת דופן. עצם חזרתו של הדפוס לפעולה אפשרה לקיבוץ שלם לחזור לפעול. "ביום הראשון הגענו 35, וביום השני 38, וביום השלישי הגענו 40, ו-50, ו-60, ו-70, ו-80, ופתאום כשהגענו ל-100 איש היה צריך להפעיל את חדר האוכל של הקיבוץ. וכשחדר האוכל של הקיבוץ התחיל לעבוד, גם היה אפשר לבוא לעבוד בחקלאות. וכשהיה אפשר לעבוד בחקלאות, התחילו גם חבר'ה צעירים למלא את הקיבוץ, ולשמור עליו, ואז גם משמרת לילה בדפוס, וגם ארוחת ערב. ובעצם נוצר מעגל של חיות חדשה בתוך הקיבוץ. ואז אמרנו לעצמנו –'לא הכל אבוד'. אם נחליט, ונרצה לחזור, יש לנו בשביל מה" קובע בן.

ומה הלאה? עבור בן, יש רק דרך אחת. "הדרך היא ברורה -  הדרך היא להסתכל קדימה. לנסות להשתקם, ולנסות לשקם את בארי, יש לנו עבודה מכאן עד הירח. החזרה ליישוב בעת הזאת היא לא החלטה של מקום מגורים, היא החלטה הרבה הרבה יותר עמוקה מזה. של ערך, של אמירה."

תגיות , , ,