שלום שטרית, שאיבד את רגלו ב-7/10: "אני מספיק חזק כדי שהדברים האלה לא ישברו אותי"

שלום שטרית, לוחם בגדוד 13 בגולני נפצע ב-7 באוקטובר בלחימה על מוצב פגה. באותה השבת, שלום נפצע קשה ואיבד את רגלו. "מן הסתם שום דבר לא דומה למה שהיה לפני, אבל גם לא עוצר אותי מלהמשיך לחיות את החיים שלי בצורה נורמטיבית ורגילה" מספר שלום.

בארגון "הצעד הבא" פוגשים הקטועים והקטועות הטריים לראשונה באנשים בדיוק כמוהם, שחיים חיים מלאים לחלוטין, ואף מעבר. הארגון פועל על מנת להעלות למודעות החברתית את נושא קטועי וקטועות הגפיים, אך לפי רונן ליטבק מנכ"ל הארגון, נדרשת התקדמות בנושא המודעות, הרפואה והשיקום בישראל.  

"התעוררתי לעוד בוקר שגרתי במוצב, בחמש וחצי, לכוננות עם שחר", נזכר שטרית באותה שבת, "כבר בשעה 06:00 בבוקר, התחיל מטח רקטות מטורף. רבע שעה של רקטות, זה לא פסק. רצנו מהר מאוד למיגונית, עדיין לא הבנו מה קורה סביבנו. האווירה הייתה מאוד רגועה. עברה דקה, שתיים, האמנו שבכל רגע תיגמר ההתקפה הזאת. בתור מחלקת מרגמות, חיכינו סוף סוף לירי מרגמות. חיכינו לזה כל כך הרבה זמן".

"ההתקפה לא נגמרה. כמויות הטילים היו מטורפות, מעל 200-300 ברבע שעה, אם לא יותר. כשהיינו במיגונית התקשרו לסמל שלי, איתמר בן יהודה ז"ל, והודיעו לו שיש כניסת מחבלים. לא ידעו כמה, לא היו יותר מדי פרטים. אמרו לנו להיות בכוננות. בשלב הזה הוא אמר לכולם לדרוך נשקים, לשים מחסניות בנשקים. כשנגמרו הטילים, עלינו לכלים במטרה לירות מרגמות. כבר התחלנו לקבל פקודות ירי, היינו כבר עם הפגזים בחוץ, אלא שכמה שניות לפני הירי אחד המפקדים זיהה מחבלים מעבר לבטונדות" מספר שלום.

ואז החל קרב ששינה את חיו של שלום לתמיד. "אני, שהייתי הכי קרוב לשם, רצתי קרוב לבטונדה. הגעתי לקצה, הסתובבתי וראיתי שיש מולי שני מחבלים, במרחק מטר, פנים אל פנים. פתחתי באש לעברם, את שניהם הצלחתי להרוג, רק שאחד מהם הצליח לירות עליי כמה כדורים ברגל ימין. ככה נפצעתי" הוא משחזר. "חזרתי לעבר הבטון, התיישבתי וקראתי לחברים לעזרה. ראיתי את כולם נלחמים בחירוף נפש. נהרגו לי המון חברים, ראיתי את כולם מקריבים. זה היה מטורף. הם נלחמו בלי סוף. ישבתי וישבתי עד שהבנתי שאף אחד לא יכול להביא לי חוסם עורקים, כי כולם נלחמים."

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by בית עמנואל רמת גן (@beit_emanuel)

שלום ממשיך לשחזר ואומר כי "אחרי שעה שמעתי מאחורי הבטון קולות בערבית מתקרבים. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לשבת פה, אני פצוע. אם מחבל יבוא מאחוריי הוא יהרוג אותי. הסתכלתי על כל הדם שיצא לי מהרגל, נשכבתי על הדם והעמדתי פני מת. כל הזמן הייתי עם העין בכוונת". לאחר 20 דקות, מספר שלום, הגיע מחבל. "הוא המשיך לרוץ, עבר אותי, וברגע הזה רוקנתי עליו את הכדורים שנשארו לי במחסנית. הוא נפל ומת - ונגמרו לי הכדורים".

באותו קרב על מוצב פגה נהרגו חיילים רבים, חבריו של שלום. "אתה כל הזמן מפחד, אתה נמצא בקרב ומבין שכל שנייה אתה עלול למות" הוא אומר, ומוסיף, "אין לך רגע אחד שאתה לא מפחד בכלל. גם כשאתה כביכול מרגיש בטוח כי אולי אתה במקום מסתור יותר טוב, אתה במצב דריכות, זה פחד מטורף". לאחר מכן הצליח שלום להיעמד על רגל שמאל שלא נפגעה ולקפץ לכיוון הנגמ"שים. "כשהגעתי לנגמ"שים ראיתי שני חברים: אחד נהרג, המפקד שלי תומר ברק ז"ל, והשני הציל אותי,כאשר רימון הגיח מעל הבטונדות, צמוד אליהם ממש. הכרזתי על הרימון, הרימון התפוצץ אבל הם לא הספיקו לברוח. הם לא היו יכולים לברוח, כי הם היו חושפים את עצמם. מהרימון תומר נהרג. נפלתי על הרצפה, הרמתי את הראש וראיתי את הנגמ"ש. זחלתי מתחתיו. אחרי חצי דקה אותו חבר שניצל, שגיב, זחל גם מתחת לאותו נגמ"ש".

וכך הם שכבו שם, מתחת לנגמ"ש, כשסביבם מחבלים, ולהם אין תחמושת. "שכבנו שם, עצמתי עיניים, כשאני פצוע ובלי כדורים. מדי פעם כשהרמתי את הראש ראיתי מחבל או שניים מסתובבים בעמדה וחשבתי: אוקיי, הם יגיעו לפה. די, זה נגמר. נתתי לזמן לעשות את שלו, חיכיתי שזה ייגמר. פתאום הרגשתי יריות מצד שמאל שלי. האבק עף לי על כל הגוף. הייתי בטוח שיורים עלינו ומוודאים הריגה. אחרי שעברו עשר דקות של שקט, הרמתי את הראש והסתכלתי על שגיב. ראיתי מלא דם עליו. קלטתי שהוא נושם, נתתי לו כמה טפיחות על הכתף. שאלתי אותו אם הוא נפצע, הוא אמר שלא. הסתבר שמי שירה את הכדורים אלה לא היו המחבלים, אלא שגיב. ככה הוא הרג את שני המחבלים האחרונים שהיו שם. אחר כך יצאנו מתחת לנגמ"ש וטיפלנו בעצמנו עם חוסמי עורקים. הייתה תושייה מצד כולם" נזכר שלום.

שלום שרד את התופת במוצב פגה, אך איבד את רגלו. וכך החל המסע שלו בדרך חזרה לחיים. "אני קטוע רגל ימין, קטיעה מאוד גבוהה. אני ממשיך לעשות את מה שהייתי עושה לפני: הולך למכון, מתאמן, נכנס לבריכה. קשה לי שאני לא יכול כרגע לרוץ, כי הייתי עושה הרבה מאוד ריצות לפני". שלום מוסף ומספר כי "יש כאבי פנטום בקטיעות איברים, תחושה שאתה עדיין מרגיש את האיבר שנקטע. לפעמים אני ממש מדמיין את הרגל, את תחושת הרגל על האדמה, כי אני מרגיש שיש רגל. זה נשמע הזוי, אבל זה דבר שקיים".

"אני מספיק חזק כדי שהדברים האלה לא ישברו אותי" אומר שלום, ומוסיף "יש היום טכנולוגיה מאוד חזקה ומתקדמת. אני יודע שלא זה מה שיעצור לי את החיים. יש לי עוד הרבה מה לעשות, הרבה מה להספיק. גם בפן הנפשי, מההתחלה הייתי מאוד אופטימי. ראיתי כבר את הגרוע מכל. התחושות באותו היום, זה משהו שלא אשכח. אם היום ישימו אותי במצב קיצון, לא חושב שאוכל להרגיש אותן שוב. אלה היו חרדות איומות באותו יום. אך למרות כל מה שעברתי, למרות שראיתי את המוות מול העיניים כל כך הרבה זמן, אני חי היום. אני שמח ומכיר תודה על זה".

את רונן שלום הכיר במחלקת בשיקום בבית החולים שיבא. "הם באים אלינו לא מעט לשיקום,  מההתחלה ראיתי בו איזה משהו שאני מאוד אוהב" מספר שלום. "אני תמיד מסתכל על רונן מהצד ואני חושב שהוא איש ממש טוב, ואני רוצה ללמוד ממנו איך להתמודד עם הפציעה. נניח איך זה לגדל ילדים ככה - זה לא כל היום מעסיק אותי, אבל זה כן יושב לי בראש. אני מאוד מעריך אותו על הניסיון חיים שלו, המילים שלו מאוד חכמות" הוא אומר.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Ronen Litvak (@ronenlitvak)

שלום מספר שהוא רוצה ללמוד מרונן גם על חיי הזוגיות לצד הקטיעה. "איך להתחיל עם בנות למשל, עכשיו שאני קטוע. זה פחות מביך עם קביים, אבל הביטחון ירד בלהתחיל פנים מול פנים. באו לבקר אותי כמה בנות, ועשיתי כמה מהלכים" אומר שלום בחיוך מבויש, ומוסיף "אבל זה קצת מביך אותי. היה לי קצת חוסר בטחון אבל עם פרוטזה יותר הולך לי."

רונן, בן 47, ואב לשלושה מכפר סבא, הוא מנכ"ל ארגון "הצעד הבא " בשלוש השנים האחרונות. במשך שני עשורים הוא שירת בצה"ל, ולפני שמונה שנים, נקטעה רגלו השמאלית בעקבות מחלת כלי דם נדירה. חייו של ליטבק השתנו. במהלך תקופה אינטנסיבית בשירותו הצבאי הרגיש כאב ברגלו, לאחר שנה של טיפולים וכאב אובחן במחלת טרשת עורקים נדירה שהובילה לסתימה בכלי הדם ולבסוף לקטיעת רגלו. "באמצע ריצה במירוץ תל אביב הרגשתי שרגלי השמאלית נרדמת", סיפר רונן, "במשך חצי שנה התרוצצתי בין רופאים כדי להבין מה קרה. רק בדיקות של רופא ספורט חשפו שיש לי מחלה בכלי הדם ובגיל 32 עברתי ניתוח מעקפים ברגל".

רונן חזר לשגרה לאחר הניתוח אך בגיל 39 המחלה תקפה שנית. כשהבין שאין לו הרבה ברירות, ואין פתרון לכאבים ולרגל החולה, התקבלה ההחלטה לקטוע את רגלו. "לא באמת הייתה לי ברירה, הכאבים היו ממש קשים ואם לא הייתי קוטע אותה היא הייתה הולכת ונמקה לבד. אז נכנסתי לחדר ניתוח. הסתכלתי ימינה ושמאלה, הבנתי לקראת מה אני הולך. הרבה מחשבות צצו לי בראש, 'עכשיו אני לא שלם', 'מי תרצה אותי בכלל', 'איך בכלל החיים יתנהלו מעכשיו, ברמה היומיומית'. אלו מחשבות שבמבט לאחור הבנתי שהן די נורמליות" הוא נזכר.

ביום השלישי של המלחמה, שמע רונן את הדיווחים על מאות הפצועים שפונו לבתי החולים, והחליט להתייצב. הרבה פצועים היו מחוסרי הכרה, אז הם ניגשו למשפחות שלהם. "זה היה שינוי מבחינתנו, כי עד עכשיו היינו באים לקטועים עצמם, בשיקום. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשנו קודם את בני המשפחה, שחושבים שמעכשיו הבן שלהם יישב כל חייו בכיסא גלגלים. הבאנו חבר'ה צעירים שהראו לבני המשפחה את המצב שלהם כיום אחרי השיקום. כשהפצוע התעורר, המשפחה כבר השלימה עם המצב והסתכלה עליו אחרת" רונן מסביר.

"רבים מהחיילים הבינו כבר בשדה הקרב שאבדה להם יד או רגל. כל אחד מתמודד עם זה אחרת, ולפעמים יש עוד טראומות שמוסיפות לקושי, כמו אובדן חברים לנשק. אנחנו מסבירים לנפגעים את התהליך ועל החיים עם פרוטזה, וכשהמשפחה מבינה שזה לא סוף העולם, גם הפצוע מבין ומקבל" הוא אומר. "אנחנו מספרים לו שגם אנחנו היינו במקום הזה, שיש לפניו דרך שתלויה רק בו, ושהוא יכול להגיע רחוק. אנחנו לא צובעים את זה בוורוד, להפך, אומרים שזה יהיה קשוח ולפעמים כואב, ועדיין צריך ואפשר לשאוף לחיים מלאים ושלמים".

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Shalom Shitrit (@shalomshitrit1)

רוב הלוחמים מקבלים בברכה את הביקורים של אנשי "הצעד הבא" ואת הליווי שהם מציעים, אבל יש כאלה שקשה להם ומעדיפים להתמודד בכוחות עצמם ולא לראות קטועים אחרים. "יש מצבים שהמשפחה מגוננת ולא נותנת להתקרב, במקום לפתוח אותם ולהבין שזה יעשה להם טוב", סבור רונן. "בסוף זה מאוד אינדיווידואלי. יש כאלה שמשתדלים לא לעשות עניין, 'איבדתי רגל, נשתקם ונמשיך',  ויש כאלה שסביב זה כל היום. כמובן יש הבדל גם בשלב בחיים שבו אירעה הפציעה. מה שעניין אותי אחרי הקטיעה היה לחזור ולהיות אבא מתפקד ולשחק כדורגל עם הבן שלי. את הצעירים מטרידה יותר שאלת הקמת המשפחה. שאלות כמו 'מי תרצה להיות איתי', 'איך אני אתפקד' ועוד" מסביר רונן.

וזה בדיוק השלב בו נמצא שלום, אך על אף השאלות הרבות שמעסיקות אותו שלום אומר כי החוויה הזו רק חישלה אותו. "כל מי שהיה נוכח באותו היום ראה הרבה מאוד דברים שאף אחד לא מדמיין שאפשר לראות. בתקופה האחרונה יצא לי להיפגש עם משפחות שכולות ומשפחות חטופים. פגשתי גם חטופה שחזרה מהשבי, בת 17. לא ציפיתי שאי פעם אדבר עם אנשים שיחות כאלה. זה יוצר בגרות מסוימת, פרופורציות לחיים. מבינים טיפה יותר מה חשוב ועל מה צריכים לשים את הז'יטונים בחיים האלה" הוא אומר.

"אני דווקא די אוהב את זה שבאיזשהו מקום התבגרתי" מוסיף שלום. "לצערי יש עדיין לא מעט אבדות וחטופים בשבי, אנחנו במלחמה מאוד קשה. אני ממש מקווה שהמלחמה הזו תיפסק ונוכל לחזור לחיים שקטים ורגועים. מצד שני, אני גם ממש מקווה שנשמיד את האויב. אנחנו מתמודדים מול אויב אכזר, ראינו מה הוא עושה וכמה הוא גאה בזוועות האלה. צריכים להסיר את האיום הזה מעלינו".

את רונן לעומתו, מעסיקות שאלות הקשורות בקטועי וקטועות גפיים ובאופן ההתמודדות שלהם. הוא מותח ביקורת על הידע הלקוי בישראל, ביחס למדינות אחרות, בעניין הטיפול בקטועי גפיים ושילובם בחברה. "התחושה היא שתקועים כאן בתפיסות ישנות", הוא אומר. "כשביקרתי בתל השומר וראיתי את קטועי היד עם תותבות וו ולא עם תותבת ביונית שהיא הרבה יותר פונקציונלית, הרגשתי כמו בסרט על פיראטים. . במקום להתקדם, תקועים מאחור. הקטועים אומרים שהם מרוצים, כי הם לא מכירים משהו אחר" הוא מסביר.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Shalom Shitrit (@shalomshitrit1)

השאיפה המרכזית של רונן היא לשפר את הידע והמקצועיות בישראל בנוגע להתאמת התותבות ובתחום השיקום. "בעיקר במקרי הקטיעה המורכבים, קיים פער עמוק בין ישראל לארצות הברית. שם יש 2.7 מיליון קטועים והרבה יותר מקרים מורכבים, וכאן כ־30 אלף קטועים". עוד אומר רונן כי "צריך גם לשנות את הגישה הפטרונית שלפיה הרופאים יודעים הכול. הם לא. גם אורתופד שיקום לא יודע איך זה להיות בתוך פרוטזה. צריך לנהוג כמו במערב ולשתף את המטופל בהליך הטיפול ובשיקולים השונים".

במישור הקבלה החברתית של הקטועים, רונן דווקא משבח את החברה הישראלית. "האמת היא שבישראל יש יותר מודעות וקבלה מאשר בחו"ל. לפני כמה שנים נסעתי עם הבן שלי לאנגליה ואף אחד לא קם לי ברכבת, למרות שראו את הפרוטזה שלי. בישראל זה לא היה קורה. יש פה מודעות גבוהה יותר אבל ממקום של מסכנות, ואת זה צריך לשנות. אומרים לי 'תהיה בריא', והתשובה שלי היא שאני כבר בריא. אני לא מסכן. יש לי נכות, החיים שלי מאתגרים, אבל אני בסדר גמור". הוא מצהיר.

לסיכום, שלום מספר כי הקים מיזם מיוחד לזכר חבריו שנפלו בשבת השחורה. "יש לי מקום מאוד גדול בלב לחברים שנהרגו. אני רוצה לעשות בשבילם הכל. הקמתי מיזם שקוראים לו 'קמים מחדש', שמטרתו היא לעזור לחיילים בחזית, לדאוג להם לציוד נדרש. בעתיד השאיפה להפוך את זה לעמותה ולעזור למשפחות השכולות" הוא מספר.

"אני רוצה גם להתחיל ללמוד, להקים קריירה ולעשות ערבי הנצחה למען החברים שלישב-7 באוקטובר 2024 יהיה טורניר כדורגל לזכרם של חיילי מחלקה 7 בגדוד 13 בגולני. כל אחד מהנופלים היה שרוף על כדורגל, והמטרה היא לעשות משהו קבוע לזכרם, כל שנה" מוסיף שלום. עוד הוא אומר כי "אני רוצה להילחם על האחדות בעם. הנחמה הכי גדולה שלי זה לראות את העם מאוחד. מקווה שזה יישאר ככה, שלא נשכח. שנבין שאנשים חירפו את נפשם, נהרגו וממשיכים להיהרג בכל יום, כדי שאנחנו נוכל להמשיך להתקיים. זה בזכות אלה שעומדים בחזית. אנחנו צריכים להכיר תודה על זה ולשמור על האחדות בעם. אם לא למעננו אז למענם".