לקראת המשחקים הפראלימפיים: אחד על אחד עם אורי ששון ואמיר לוי

"הסיפור שלי הוא של Late Bloomer קלאסי", אומר אורי ששון, ג'ודוקא בעבר ומרצה בהווה. "בסופו של דבר הכול נשען על איזון. אני חייב להיות מאוזן כדי לא ליפול, אני חייב להוציא את היריב מאיזון כדי להפיל אותו. אם אני בקיצוניות רגשית או לא מחובר לעצמי, לא אצליח לעשות את זה. לקח לי הרבה זמן עד שהאישיות התייצבה והאמונה הגיעה. הדרך שלי לא הייתה פשוטה, וטוב שכך, כי זה בנה אותי למה שאני" הוא מספר. אורי גדל בירושלים, ולדברי היה "ילד מיוחד ושונה". הוא מספר כי "תמיד היה דיסוננס גדול בין הגודל הפיזי שלי לרגישות שלי, לדרך שבה הייתי מתבטא. ולא שלא אהבו אותי, אבל הסביבה לא ידעה איך לאכול את זה".

אורי החל להתאמן בג'ודו בגיל שמונה, ושם, לדבריו הוא התמודד עם השדים הפרטיים שלו. "זה היה המפלט שלי, אבל אני חושב שדווקא הקושי הזה בבית הספר הוביל אותי רחוק. בסופו של דבר לקשיים ולכישלונות יש משמעות. זה פצע. כל אחד סוחב איתו משהו, השאלה היא איך אנחנו מתמודדים" הוא מחדד. דרכו לא הייתה קלה. הוא מספר כי כילד, חשב לעזוב את מה שאז היה רק תחביב, והוריו היו אלו שחיזקו אותו ועודדו אותו לא לוותר. "היו רגעים שאמרתי לעצמי: 'מה אתה עושה לעצמך? בשביל מה?'" הוא מספר, ואומר "עם השנים למדתי לקבל את הקול הזה. אני מקשיב לו, אני מכיל אותו, אבל ממשיך הלאה. כשיש דרייב פנימי הוא מתעלה על הקול הזה, וזה מה שקרה לי לא מעט עם הג'ודו. בסופו של דבר האש להוכיח את עצמי הייתה חזקה מספיק, וזה לגמרי שווה. אני קם בבוקר ואומר לעצמי: 'אני מדליסט אולימפי'. זה הגיוני? זה הדבר שהכי רציתי בעולם. וכשזה קורה זה מדהים".

אורי מספר על רגע הזכייה בעיניים בורקות. הוא משחזר את הרגע ואומר כי " זה רגע לא ייאמן. אני זוכר את הרגע שהשופט הרים לי את היד ואמר לי שניצחתי. לא האמנתי שכל מה שדמיינת פשוט קורה, כל החלומות שלי מגיל 8 שהתחלתי להתאמן. עפתי, ירדתי מהמזרן וחיבקתי את אורן סמדג'ה המאמן, ורצתי לדגלי ישראל בקהל וקיבלתי אהבה מטורפת. הכל עובר בראש - כל הפציעות, וההחלמות, והמחשבה ש'איזה מזל שלא ויתרתי, ולא הקשבתי לאנשים שאומרים לי לוותר'."

ואולי דווקא בגלל זה, בגלל העליות והירידות, הפציעות וההחלמות, המפגש עם אמיר נראה כה טבעי, שנדמה שהם חברים כבר שנים. ואולי דווקא בגלל זה, אורי הוא האדם הנכון ביותר לשוחח עם אמיר לוי, רגע לפני שהוא נוסע לייצג את מדינת ישראל במשחקים הפאראלימפיים בפריז.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Ori Sasson (@ori_sasson)

אמיר למעשה הגיע אל הבדמינטון בגיל יחסית מאוחר, בדומה לפריחתו המאוחרת של אורי. בתחילה, שיחק אמיר טניס. הוא מספר על עצמו כי עוד לפני שפצע בגבו במהלך שירותו הצבאי, הוא היה ספורטאי והחזרה הייתה ברורה. "הייתי ספורטאי, אז די מהר חזרתי לעשות ספורט. לקחו אותי למרכז הטניס ושם פגשתי את נבחרת הנכים בפעם הראשונה בחיי. לא שיחקתי טניס לפני כן. לראות את נבחרת הנכים היה ממש מוזר. חשבתי שזה בלתי אפשרי, איך אפשר לשחק עם כיסא? איך אפשר גם להזיז את הכיסא במהירות וגם להשתמש במחבט? איך הם עושים את זה? אחד מהם הציע לי לנסות. בדיעבד, אחרי חודשיים-שלושה, עברתי את היכולת שלו וניצחתי אותו" מספר אמיר.

"בשלבים הראשונים של החשיפה שלי לבדמינטון, אני זוכר שהיה במקום התאמנתי בו יום ממש גשום, והגיעו כמה חבר'ה מתל אביב במיוחד אלינו לירושלים- כמה חבר'ה שבאו ללמד אותנו על בדמינטון, לחשוף אותנו לענף" הוא משחזר. "שם החזקתי מחבט בדמינטון בפעם הראשונה והתחלתי לחבוט ברמה הטבעית, כאילו זה הענף שנולדתי אליו. והיה לי חלום - נדלקתי ושיחקתי בשתי הנבחרות במקביל. הבינו שיש לי כישרון בזה - כוח מתפרץ וזריזות, אלה היכולות הטבעיות שלי. כך הצטרפתי לאליפות הראשונה, ושיחקתי נגד אלוף העולם לשעבר. כמובן שהוא נצח אותי, אבל הרגשתי בתוכי שאני צריך לדמיין את זה למרות שזה בלתי אפשרי. וזה היה הדמיון שלי. אני זוכר שהלכתי לספר את זה למאמן והוא אמר לי "זה בלתי אפשרי". אז בתוכי זה היה המנוע הפנימי שלי" אומר אמיר בלהט.

צילום: בני דויטש

אפשר לומר שלדמיין את ה"בלתי אפשרי" עבור אמיר זה בעצם לחיות אותו, או כפי שהוא עצמו מטיב לתאר: "לרקוד על ארבע חתונות". כבר בתחילת דרכו הוא שילב בין העולמות: יחד עם לימודי התואר הראשון בכלכלה והתואר השני במנהל עסקים ובכלכלה הוא שיחק טניס ועבד במשרד האוצר. וכיום, מעבר להיותו שחקן בדמינטון מקצועי, ושחקן טניס, הוא עובד במשרה מלאה ברשות לניירות ערך כבר למעלה מעשור. במקביל, הוא נשוי לחמוטל, ואב להדר בת ה-4, איתן בן ה-12 ואורי בן ה-14.

גם אמיר וגם אורי עמדו בפני נקודות שבירה בחייהם והתמודדו עם פציעה קשה שאיימה לערער את כל מה שהם הכירו. שניהם הצליחו להתגבר על פציעה, ולא פעם שיחקו בזמן שהיו פצועים. שניהם הצליחו לכבוש פסגות חדשות ולקטוף תארים. שניהם עשו את הבלתי אפשרי.

במהלך דרכו של אורי להצלחה הוא התמודד עם פציעות קשות, כולל קרע ברצועות הברך שהשבית אותו לתקופה ממושכת. אף על פי כן, הוא התגבר על הפציעות בעזרת תהליך שיקום אינטנסיבי ובלתי מתפשר. "כל הפילוסופיה של הג'ודו, כל המיינדסט של האולימפיאדה, אלה דברים שכל אחד יכול ליישם בחיים. זה 'סטייס אוף מיינד' של ווינר, עבודה מאוד קשה ואוסף של ניצחונות קטנים שגורמים לך להגיע לרגע האמת ולעשות את האפשרי. ברגע שאתה מוריד את הבלתי מהאפשרי הוא הופך לאפשרי. אפשר, וצריך להשתמש בספורט כדרך חיים. לקחת את הקשיים- כי בסוף הם מעצבים את האדם שאתה." אומר אורי.  

"הנקודה שהבנתי שאני נשאר על כיסא גלגלים, זאת הייתה נקודת שבר מאוד גדולה" אומר אמיר. "שלחו אותי לוועדה רפואית בצבא, ופתאום אמרו לי שם שאני לא הולך לחזור לצבא. אהבתי את השירות מאוד. המשפחה והחברים מאוד תמכו בי, וגם עובדת השיקום של משרד הביטחון שמאוד סייעה ועזרה והייתה ממש מדהימה. בזכותה עשיתי הרבה דברים" הוא אומר בהודיה.

צילום בני דויטש

השניים משוחחים על הדרך שלהם אך עיקר השיחה ברור- המשחקים הפאראלימפיים בפריז. " אני זוכר את ההתרגשות, ההכנות והמיקוד, ואני יודע מה צריך לעשות כדי להגיע מוכן" אומר אורי לאמיר. "צריך בעיקר להתנתק מרעשי רקע, להיות מבודד וגם להיות עם אנשים שאתה אוהב במקביל. חשוב שיהיה באלאנס בין ההבנה שצריך באמת להיות הכי טוב שאפשר, אבל חשוב שתהיה חשיבה על הביצוע ולא על התוצאה" הוא מסביר.

עוד אומר אורי לאמיר כי "חשוב לבנות לו"ז מאוד ברור של מה אתה עושה כדי לא להיכנס למחשבות. ככל שהלו"ז יותר יעיל יש פחות מקום להסחות דעת. עוד משהו שעזר לי, זה שכל הזמן אמרתי לעצמי: 'מה כבר יכול לקרות?', בדרך לריו אמרתי לעצמי 'אם תפסיד אז מה יקרה? כלומר להבין שלא יקרה כלום גם אם לא תצליח לממש. הייתי כמו חייל שהולך למלחמה, גם מחקתי את הפייסבוק והאינסטגרם כי באמת רציתי להתמקד בדברים החשובים בלבד".

אמיר מספר כי חיכה לרגע הזה הרבה מאוד זמן, וסופסוף, בגיל די שכיח – 47 – הוא הגיע. אמיר ניסה להתחרות במשחקים הפאראלימפיים כבר מספר פעמים, גם בטניס וגם בבדמינטון. "בגלל שבדמינטון לא היה עדיין באולימפיאדה, עברתי לטניס והתחלתי מסע חדש להיכנס לאולימפיאדה ב-2006. הגעתי לישורת האחרונה והייתי המדורג האחרון שלא נכנס באופן ישיר. בכל אולימפיאדה מחלקים עוד כמה כרטיסים נוספים לשחקנים. חילקו עוד 20 כרטיסים, ואני הייתי השחקן היחיד בדירוג כל כך גבוה שלא קיבל את הכרטיס. אף אחד לא יודע למה לא קיבלתי כרטיס. זה היה מאוד קשה" הוא מספר. לאחר מכן באולימפיאדת טוקיו, נסה את מזלו בבדמינטון, ענף שנכנס לראשונה במשחקים בטוקיו. "הגענו לישורת האחרונה בטוקיו, הייתי רביעי בעולם, אבל רק שלושה כרטיסים ניתנו ליחידים. הייתי שנייה לפני האולימפיאדה, הכל התהפך והפכתי להיות רביעי במקום שלישי. חילקו לישראל כרטיס נוסף, אבל לא לי, אלא לקולגה שלי מהענף. זה היה עבורי הכי מכעיס בעולם".

צילום: בני דויטש

אך בסוף זה הגיע. "מצאתי את עצמי בגיל 42, והייתי צריך לקבל החלטה אם אני ממשיך או לא. הרמה עולה, והחיים נעצרים בשביל הספורט הזה. איך ממשיכים? זה נראה בלתי אפשרי. אני זוכר שהחלטתי להמשיך ליהנות מהדרך ולהמשיך לעשות את הספורט שאני עדיין אוהב. המשכתי להתחרות והשגתי עוד הישגים. ההישג האחרון היה במשחקים באליפות אירופה: שתי מדליות ארד בזוגות וביחידים. קיבלתי את הכרטיס של היחידים בגיל 47. זה גיל לא צעיר לאולימפיאדה, ללא כל ספק" הוא משחזר. אמיר מסכם ואומר כי "אני הולך להנות, להתענג על הדרך, לשמח מההישג הזה ולהנות מכל רגע"

אורי מוסיף לדבריו של אמיר ואומר כי "יש הרבה מה ללמוד מזה, מהג'ודו, מהספורט. זה נותן השראה להפוך לגרסה טובה יותר של עצמך - להיות מנהל טוב יותר, עובד טוב יותר, הורה טוב יותר. אני ממש מאמין בזה, וזו המשימה של חיי - להעביר את זה הלאה. אני מרגיש אחריות מסוימת לעשות את זה. בני נוער יכולים לקבל המון כוח מהכלים האלה, בייחוד ילדים שיותר קשה להם. אני אומר את זה דווקא כמי שכילד לא האמין בעצמו מספיק. הלמידה, ההתבוננות פנימה אל תוך הפחדים, אל תוך הספקות, הביאו אותי לאן שהגעתי".

מאחלים.ות לאמיר ולשאר חברי המשלחת הפראלימפית בהצלחה! מחזיקים.ות לכם.ן אצבעות, וגאים.ות בכם.ן. בשבילנו כבר עשיתם את הבלתי אפשרי.