שחר מילפלדר חלתה בגיל 15 בסרטן העצמות, ולאחר סדרה של ניתוחים נאלצה לעבור כריתה של אגן שמאל. מורן סמואל נפצעה בגיל 25 והפכה משותקת בפלג גופה התחתון. זה לא עצר את שתיהן מלעשות את הבלתי אפשרי ולייצג את ישראל במשחקים הפאראלימפיים בפריז 2024.. ביום צילום מיוחד בשיתוף טויוטה, שותפת הניידות העולמית ונותנת החסות הרשמית למשחקים האולימפיים והפאראלימפיים, פגשנו את מורן, חותרת פאראלימפית, זוכת מדלית כסף מטוקיו 2020 ומדלית ארד מריו 2016, ואת שחר, שתייצג את ישראל בפריז 2024 בחתירה, לשיחה על התחרות, על האופן בו הפכו את נקודת השבר בחייהן לנקודת צמיחה, ועל כל מה שבין לבין.

"אני חושבת שכשעוברים משהו כל כך דרמטי וקיצוני, אז יש איזה משהו שנשאר בעולם של לפני, לפעמים זה חברים ומשפחה וכל הקרובים שלך. אבל אז נפתחת לך קבוצת שווים חדשה, ולוקח זמן להרגיש שייך אליה. יש לפעמים ניסיון להדוף את העולם הזה -  את לא רוצה להרגיש נכה - ואני חושבת שזה חלק מהקבלה העצמית." מספרת מורן על רגעי הפציעה בתחילת דרכה. למעשה, כל חייה היא עסקה בספורט, כבר מגיל 9, כשכדורסל היה התחום העיקרי שלה. ולאחר שנפצעה בגיל 25 בעקבות שבץ בעמוד השדרה, והחלה להתנייד בכיסא גלגלים, היא גם התחרתה בכדורסל לכיסאות גלגלים. אך באופן מפתיע את המדליות האולימפיות שלה היא השיגה דווקא בספורט אחר- חתירה.

 

צילום בני דויטש

לאחר הפציעה, מורן הייתה צריכה להתרגל לחיים חדשים לגמרי. "מיד אחרי הפציעה לא היו לי חלומות גדולים, כי הבנתי שהחיים שלי ברמה הפיזית לא יהיו אותו דבר." היא מסבירה. "לא חשבתי שאהיה באולימפיאדה. רציתי ללמוד להתלבש לבד או ללכת לשירותים לבד. אז הצלחתי לייצר לעצמי ניצחונות קטנים. כל רגע שכל מה שאת רוצה לוותר אבל את לא מוותרת הוא ניצחון" היא אומרת, ומוסיפה "היו הרבה רגעים שלא הבנתי למה זה קרה לי. חשבתי שזה סיוט רע שקרה לי, אבל החלטתי לבחור את הרגעים שאני לא מוותרת לעצמי, לבנות את הכוח ולהתחיל לחשוב על החיים שאחרי".

גם שחר, בדומה למורן, הייתה ספורטאית לפני שחלתה, וגם היא הגיעה מעולם הכדורסל. בגיל 15 היא חלתה בסרטן העצמות, ולאחר כעשור היא נאלצה לכרות חצי מהאגן שלה. "במהלך המסע שלי עברתי מספר ניתוחים שבסופם החלמתי, אך נותרתי עם פגיעה גדולה באגן שמאל. אפילו במהלך ניתוח מסוים שעברתי היה חשש כבד לקטיעת רגל שמאל. לאחר ניתוח מציל חיים בארה״ב שארך כ-16 שעות נשארתי עם שתי הרגליים והתחלתי את מסע השיקום שלי" היא משחזרת.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Shahar Milfelder (@shaharmilfelder)

שחר מסבירה כי נאלצה ללמוד ללכת מחדש, להכיר את הגוף החדש, לתפקד עם חצי אגן שנשאר וחוסר שרירי מאסיבי באזור הפגוע. לאחר חצי שנה היא הגיעה לבית לוינשטיין, למרפאת הפיזיותרפיה, ויחד איתם, עם מוטיבציה אדירה, הצליחה ללכת באופן עצמאי. "הגעתי משני קביים, סד תומך לאורך כל הגוף וקושי גדול בהליכה, למצב בו אני מסוגלת ללכת. עברתי בתהליך השיקום לא מעט קשיים, עליות ומורדות, קושי עם מגבלות ותסכול על כך שיש תנועות שלא אוכל לעשות כבעבר" היא מסבירה. כל אלו לא מנעו ממנה להפוך לחותרת אולימפית ולזכות במדליית זהב בתחרות הבינלאומית בחתירה באיטליה.

"לקח לי זמן להגדיר ניצחונות קטנים כניצחונות" שחר מחדדת, ומוסיפה "אבל ברגע שקמתי מהמיטה והצלחתי לשים את הסד לבד, והלכתי לשירותים לבד, אלו היו הניצחונות הקטנים שלי". למרות שחלתה בגיל 15, שחר סיימה את הלימודים והבגרות בהצלחה, עשתה שנת שירות, התנדבה לשירות צבאי, ואף טיילה לאחר מכן. אחד הרגעים המשמעותיים בחייה, לדבריה, קרה בטיול הגדול שלה לדרום אמריקה. "אחד הרגעים האלה היה בטיול שלי ושל הבן זוג שלי, אחרי מסע של כמעט 26 ק"מ, כשכל הציוד עליו, ואני עם הקב צועדת. כששמתי את הרגל, אותה רגל שהיו אמורים לכרות לי, על פסגת ההר, שם אמרתי לעצמי ששום דבר לא בלתי אפשרי" היא מספרת בהתרגשות.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Shahar Milfelder (@shaharmilfelder)

במפגש שלהן ההתרגשות ניכרת על פניה של שחר מאוד, והיא מספרת על הציפייה הגדולה לפריז. "כשחליתי בגיל 15 לא האמנתי בחלומות הכי פרועים שלי שאני אעמוד במשחקים הפראלימפיים ואייצג את מדינת ישראל. מבחינתי להיות פה זאת התגשמות חלום, ולעשות את הבלתי אפשרי. אני מאוד שמחה על הדרך שעשיתי מאז שחליתי ועד היום. זה בזכות הרבה אנשים טובים בדרך ומורן הייתה אחת מהם" היא מדגישה, ומוסיפה "לא דמיינתי שלייצג את מדינת ישראל זה משהו שאני אעשה בחיים שלי. בעיקר רציתי להבריא ושלא יקטעו את הרגל וזה מאוד משמח אותי". כשהן משוחחות, אומרת שחר כי "לא היה נראה לי שיש אופציה לא להבריא. ממש השתדלתי תמיד לשמור על אופטימיות, וגם בגיל 15 יש תמימות כזאת שעוזרת עם התמודדות. זה היה כל הזמן איזונים בין המשפחה -  הם הרימו ולפעמים אני הרמתי אותם."

מורן מחדדת את דבריה, משתפת בטיפים שעוזרים לה לעבור את התקופה הזו ואומרת כי זה מאוד חשוב להיות במודעות ולהיות במצב של השתפרות תמידית. "בלי לעשות רפלקציה אי אפשר להתקדם. כלומר, זה ממש הגדרה יומיומית של מה קורה איתי היום, ולהגיד דברים טובים ופחות טובים. צריך לא להיות שיפוטית - אבל גם לא לתת לתירוצים להפוך למציאות שלכם. במהלך הדרך היו ויהיו הרבה אבני בוחן, וזה התגברות, וזמן, והרבה מאוד מודעות עצמית". עוד מחדדת מורן ואומרת כי "יש גם מאמנים שמאוד עוזרים מנטלית, ויש מנטורים או אנשים סביבך, וגם דמויות נוספות שיכולות לעזור לך להגיע ל100 אחוז היומית שלך."

מאחלים.ות למורן ושחר, ולשאר חברי המשלחת הפראלימפית בהצלחה! מחזיקים.ות לכם.ן אצבעות, וגאים.ות בכם.ן. בשבילנו עשיתן כבר את הבלתי אפשרי.