'עמית מלווה': "אתה מבין שאין רגל, והחיים עומדים להשתנות ב-180 מעלות"

את הפגישה של גל גומא עם משפחתו של נועם בן שלוש הוא זוכר היטב. כשהגיע יחד עם חברי ארגון "הצעד הבא" לבית החולים 'סורוקה' לפגוש את קטועי הגפיים החדשים, ולספר להם על הארגון, אימו של נועם אפילו לא הייתה מוכנה לשמוע אותם. "כשאני נכנסתי לחדר, היא הייתה על מזרן, מסובבת עם הפנים לקיר ומכסה את הראש. ישבנו על המזרון יחד עם הבת שלה ואיתה, ולבסוף דיברנו על המזרון כמעט שעתיים . זה היה מיוחד כי בסוף היא כן נפתחה אלי" מספר גל.

"אמא קיבלה את זה מאוד קשה" מוסיף נועם. "אני הגעתי לבית חולים בהכרה מלאה, ואז אמרתי לאמא שלי שאם יקטעו לי את הרגל אני מעדיף להתאבד. וכל הזמן הזה שהייתי מונשם, היא אוכלת את עצמה, כי היא יודעת מה אמרתי לה. אז היא התרסקה מזה לגמרי, בגלל זה היה לה קשה כשהם הגיעו" הוא מסביר. החיבור ביניהם היה כמעט מיידי. "יש חיבור שאי אפשר, להסביר כאילו היינו חברים תמיד" אומר גל.

"אני אישית ידעתי מה זה להיות קטוע כי אבא של האקסית שלי היה קטוע מתחת לברך, אבל נרתעתי מזה. זה היה נראה כמו רגל של רובוט" אומר נועם ומספר על המפגש הראשון עם גל , "כשראיתי אותו פעם ראשונה מאוד התעניינתי, רציתי לדעת מה הוא יכול ומה לא, בשביל לדעת על עצמי. הוא סיפר לי הרבה, הראה לי תמונות וסרטונים. זה מאוד עזר לי מבחינת ראיית העולם שלי. נגיד, לא ידעתי שאוכל להתאמן. הייתי מאוד שרירי וירדתי במשקל 20 קילו אחרי הפציעה, וחשבתי שלא אוכל לחזור להתאמן. והוא הראה לי איך הוא רץ, מרים משקולות" הוא משחזר.

"גל הוא הראשון שפגשתי" מוסיף נועם ואומר "יש לנו פציעה דומה, שנינו מעל הברך, וזה משמעותי. יש הבדל עצום בין אדם שקטוע מתחת ומעל הברך, ברמה מטורפת. זה כאילו, החיים בתור בנאדם שקטוע מתחת לברך זה כמו לנהוג על למבורגיני, וקטוע כמוני זה כמו סוזוקי סוויפט. הרבה יותר קשה, מורכב, פחות נח" הוא אומר בהומור ומחדד "אבל אנחנו לא מתלוננים, ומסתכלים על מה שיש" הוא מחייך. "בשיקום הוא היה לוקח לי כל הזמן את הרגל" אומר גל בגיחוך, ונועם מוסיף "כל השיקום אתה מחפש את הפרוטזה, אתה רוצה את הפרוטזה ולא מקבל. אז הייתי לוקח לו את הרגל ועושה כאילו" הם צוחקים.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Rina Waisman (@rina_waisman)

בבוקר ה-7 באוקטובר נועם בכלל לא היה אמור להיות בבסיס, ולמעשה הוא התנדב להישאר באותה שבת לשמור. יחד עם עוד חמישה חברים, הוא יצא להילחם במחבלים שפקדו את קיבוץ עלומים. "היינו 5 לוחמים על 40 מחבלים" הוא מספר. "התחלנו לחימה. אני יכול להגיד על עצמי שהייתי מאוד דרוך. התחיל קרב יריות, ואחרי חצי שעה אני בעצם הורדתי את 2 המחבלים האחרונים. כשהשני נפל נפלט לו צרור של 3 כדורים. הם פגעו ברגל, מתחת לחזה, ובצוואר, שזה אזורים קשים. נפלתי על הריצפה, ואחרי עשרים דקות הגיע עוד מחבל וירה בי עוד כדורים בגב תחתון". נועם מוסיף ואומר כי "בסוף הידיעה שאתה נלחם ויש מאחוריך, במקרה שלי 576 אנשים, שזה כל הקיבוץ, אין פה עניין של 'אני מפחד למות, אני לא מפחד למות'. זה רעל בעיניים, ועד שאני לא הורג את כל המחבלים אני לא מוותר" אומר נועם, ומוסיף בקריצה, "אני שמח שלא מתתי, אבל הייתי עושה את זה שוב עוד אלף פעמים".

במשך 8 שעות הוא היה עם ח.ע שאחד מהלוחמים עשה לו בשטח ברגל, וכבר נוצר בה נמק גדול מאוד, ואחרי 10 שעות פונה נועם לבית חולים. כשהגיע, נכנס לניתוח חירום בניסיון אחרון להציל את הרגל אך ללא הצלחה. " אחרי 4 ימים קמתי. הייתי מחוק מכל הסמים, ופתאום אתה מבין שאין רגל והיד משותקת. רגל שמאל קטועה הכי גבוה שיש, כלומר אין לי גדם כמעט בכלל. אתה מבין שהחיים עומדים להשתנות עכשיו ב-180 מעלות" הוא נזכר.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Noam_ben shlush (@noam_benshlush)

אחרי הניתוח, האדם הראשון שנועם פגש היה גל. בשונה מנועם, גל עבר קטיעה מבחירה לאחר 9 שנים רצופות של כאבים, בעקבות מחלת הכאב הכרוני CRPS. "לא יכולתי להזיז את הרגל, ולא להשתמש בה. הייתי תקוע בבית, סובל מכאבים, והייתי בקביים" הוא מספר. "לפני שנתיים קיבלתי את ההחלטה לעבור קטיעה של הרגל. זה לווה בהמון התנגדויות, ואי הסכמה של הרופאים, ואני התעקשתי. בזכות הקטיעה הזאת קיבלתי את החיים שלי בחזרה" הוא מצהיר.

"החלום הראשון היה לחזור ללכת" משחזר גל. "לא יכולתי ללכת 9 שנים בגלל הכאבים, לא יכולתי לעשות כלום. זה היה נורא. לא היה חיים. מטיפול לטיפול, מרופא לרופא. באיזה שלב הם אמרו לי - שאין יותר מה לעשות  ובעקרון שככה אני נשאר לנצח. התחלתי לחפור, ולקרוא, וללמוד, ולנסות. אין טיפול שלא ניסיתי. בסוף זה הצליח". הוא אומר בחיוך. בנוסף להתמודדות מול מערכות הבריאות, גל היה צריך להתמודד עם התנגדויות מהסביבה, שלא הצליחה להבין את הבחירה שלו לקטוע. "המשפחה הגיבה להחלטה על קטיעה ב'מה פתאום, להוריד רגל?' זה נשמע לא הפתרון הכי הגיוני, בעיניהם זה היה לפתור בעיה בבעיה. אבל אני נורא האמנתי בזה, האמנתי שזה יעזור, בסוף הם הבינו את זה. הם הבינו שאין ברירה כי ככה אני מבלה את השנים הכי יפות שלי. אני לא רק נמצא בבית, יוצא לטיפולים בלבד, מפוצץ בתרופות הכי קשות. הם התחילו להבין שזה לא יכול להישאר ככה. אני חושב שגם אני וגם הם לא האמינו שהתוצאה תהיה כל כך טובה", הוא מתאר.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Gal Gome (@galgome)

גל מספר שהניתוח היה משנה חיים ממש. "כבר בשנייה שהתעוררתי הרגשתי כבר שזה לא אותם הכאבים, וכבר באותו היום לכולם ירדה אבן מהלב. היום כולם מבסוטים ואני חי עם הפרוטזה כאילו נולדתי איתה" הוא אומר. מאז גל חזר לחיים פעילים לגמרי. הוא מטייל המון בעולם, ופעיל גם באופן ספורטיבי. "רציתי מאוד לטייל - התחלתי לטייל בלי הפסקה, חרשתי את אירופה ואת המזרח ועכשיו אני בתוכניות הלאה" הוא מוסיף " אני גם שחקן מקצועי בכדורסל כסאות גלגלים ואני עובד ב'צעד הבא', בקהילה של הצעירים. דואג לארגן להם ערבים כיפים, וטיולים מגניבים".

נועם החל במסע השיקום שלו, והשניים התחברו מיידית. "בהתחלה מאוד שנאתי את השיקום. מקלחים אותך, מחליפים לך חיתולים, אתה מאוד סיעודי. לגבר בן 20 שהיה מפתח גוף, הוא לוחם, זה מרסק להיות במצב הזה" הוא מספר. שם הוא פגש בגל  "ראיתי את גל, ופתאום הוא מעלה לך סטורי שהוא על איזה פסגה של הר בגרמניה, אחרי 15 ק"מ הליכה עם הפרוטזה, אתה אומר 'איך הוא עשה את זה? אני לא מצליח ללכת לכאן לקפיטריה'. ופתאום הוא מעלה סרטון שהוא עושה סקוואטים או רץ עם הפרוטזה של הריצה, ויש לו זוגיות והוא מבלה עם חברים, וכל אספקט בחיים הוא נוגע, שום דבר לא מגביל אותו. אתה אומר לעצמך 'אני רוצה להיות כזה בסוף'"

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Gal Gome (@galgome)

הוא מדבר בגלוי על הימים הראשונים וגם על הפן הנפשי שבשיקום. "אני מוגדר כפוסט טראומתי " הוא מנסה להסביר. "כאילו אני משתדל לחשוב על הדברים החיוביים. כן, זה תופס מקום מאוד גדול, אני לא ישן בלילות בכלל, מאז הפציעה, מה שכן מאוד משפיע. זה יכול להיות התקפי זעם וכעסים וחוסר סבלנות והרבה דברים". נועם אומר ומוסיף "אני לא לוקח כדורים כי הייתי בגמילה מזה בשיקום".

נועם מדבר בפתיחות רבה על הדברים שנותנים לו כוח, ביניהם גם גל. "זה מנעד של דברים שמניעים אותך לקום בבוקר. אני רוצה להוכיח לסביבה, שאתה לא נופל לזה, שאתה לא נשבר אתה לא נותן לזה לשבור אותך. הרבה דברים עוזרים, גם גל היה חלק מזה, גל מאוד עזר והרים אותי. הייתי מתייעץ איתו כשהיה לי קשה" הוא מספר. אני לא בנאדם שבוכה ונשבר, אז לא יצא לקרובים שלי לחוות אותי ברגע של משבר, זה רק עם עצמי, וגם זה כמעט ולא קורה. אז היה לסביבה שלי מאוד קשה כי הייתי מוציא את העצבים עליהם, והיה להם מאוד קשה לקבל את המצב. זה משהו שהוא לא נתון לשליטתי, זה פשוט יכול לצאת בין רגע. אני פשוט בשנייה מתעצבן וחסר סובלנות, ומספיק שתגידי מילה שלא מעניינת אותי ואני אתהפך על זה. גם אם אמרת משהו טוב, שיכול לעזור לי, אני יכול להתהפך עליך" הוא מודה.

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Noam_ben shlush (@noam_benshlush)

הפתיחות שבה נועם מדבר על הדברים חשובה ואינה מובנת מאליה. לדבריו המודעות גם עוזרת לו לטפל במצב. "אני בטיפול של פסיכולוג שיעזור לי להוציא את העצבים שלי עם עצמי. זה מאוד משתפר. בהתחלה הייתי בלתי נסבל. והיום אני מאוד מאופק. עדיין יש בריחות מדי פעם, נניח בימי הזיכרון. בימים כאלה אין מה לדבר איתי" הוא מתאר ומוסיף "אבל זה אירועים שהם מאוד ספיצפיים כי איבדתי 16 חברים. רק אירועים כאלה עושים אותי מאוד אימפלוסיבי ואני מצליח למתן את זה".

על אף הקשיים שבמסע השיקום, נועם משתדל לשמור על קו מחשבה בהיר וחיובי. "אני משתדל לא לתת לזה מקום בחיים. אם נופלים לרחמים העצמיים זה לא עוזר, צריך לנסות להוציא מזה את המירב, בסוף זה ישתפר" אומר נועם ומוסיף, "אין ספק שהפרויקט הזה של הצעד הבא ומפעל הפיס, לפחות לי, הוא נותן איזשהו תיאום ציפיות. זה נחמד שיש לך מישהו כזה שיש לו ניסיון, שיכול לעזור לך". "מבחינתי הוא הפך להיות אח שלי הקטן" מסביר גל בחיוך, " אני רוצה שיהיה לו טוב, אני רוצה לעזור לו בכל דרך" הוא אומר.  ניכר כי החיבור בין נועם וגל, הוא חיוני וחשוב במסע השיקום שלנועם, שכמותו יש רבים. הסיפור של שניהם מציג באופן ברור את החשיבות של פרויקט "עמית מלווה" ושל כתף תומכת בדרך חזרה לחיים.