מאת: בתאל אלון , 19/08/2024

מאז ה-7.10 פונו מבתיהם מאות אלפי א.נשים, מתוכם כ-130 אלף הם אזרחים ותיקים, שנעקרו מבתיהם ומדפוסי היומיום אליהם התרגלו במשך שנים. הקושי בגיל הזה, להיתלש מהבית ומהזיכרונות וההרגלים המוכרים, מאד מורכב ומכביד ואין לדעת מתי יוכלו לשוב לסביבה המוכרת והאהובה שלהם. בנוסף לכך, בגילאי 70-80 ומעלה המצב הפיזי, הנפשי והקוגניטיבי לא הולך ומשתפר, וכל שינוי עלול לדרדר את מצבם.

במסגרת תערוכה יוצאת דופן שיזמה עמותת "שפר", הפועלת לצמצום והפגת הבדידות בחייהם של האזרחים הוותיקים בישראל, מוצג תיעוד אנושי נוגע לב של חייהם של המפונים והמפונות אזרחי הגיל השלישי. איילה וול, מנכ״לית עמותת שפר, אמרה כי ״יצאנו אל אורחי המלונות הוותיקים, ביקרנו בחדריהם, ואספנו במילה ובמבט את רגעי החיים: חדרים שהפכו לעולם ומלואו, אוספי זיכרונות מהשבת הנוראה והתבוננות על הכוחות המתגלים בכל אחד ואחת מהם לנוכח המציאות החדשה. בצילומים ניסינו ללקט רגעים וחפצים אישיים הקושרים אותם לביתם, מזוודות האוצרות עבר עשיר וחלונות הפתוחים לחלומות ותקוות לעתיד".

את התערוכה צילם רפאל שחרי, אצרה עינת עריף גלנטי, וניתן לבקר בה עד סוף חודש אוגוסט במבואת תיאטרון שרובר בירושלים.

עוד אמרה איילה כי "הוקרת תודה מיוחדת נתונה לכל משתתפי התערוכה, אשר פתחו בפנינו את דלתות חדריהם וליבם. בזכותם יכולנו להבין ולחוש, ולו לרגעים אחדים, את משמעות החיים בחדר מלון הנדמה לבית; ולהתפעל כיצד הם מצליחים להיטיב עם עצמם וסביבתם, גם בתוך המציאות המאתגרת שנכפתה עליהם ולהדליק בכל בוקר את אורו של יום חדש״. את התערוכה צילם רפאל שחרי, אצרה עינת עריף גלנטי, וניתן לבקר בה עד סוף חודש אוגוסט במבואת תיאטרון שרובר בירושלים.

בתערוכה לקחה חלק גלינה (גליה) טבק, בת 76 שמתגוררת בקרית שמונה. גלינה עלתה לארץ מברית המועצות, והיא מפונה כבר למעלה מעשרה חודשים לבית מלון בירושלים. "אחד החלומות של האדם זה לבנות בית, ואתה ממשיך עם זה כל החיים. מוסיף מנורה, משנה משהו, אצלי למשל אלה בעיקר ספרים. אלה החיים. אבל פה... אין מה לבנות פה בית. תוך יומיים שלושה סידרתי את כל החדר הזה. אחר כך התנדבתי בבישולים, ועכשיו מה? זה נמשך יותר מדי זמן" אומרת גלינה.


גלינה מאוד אוהבת סדר ולכן הצליחה לארגן את כל החפצים מאחורי דלתות או וילונות. מה שלא היה במלון, שיפצרה ביצירתיות בכדי שהחדר יהיה בדיוק כפי שהיא רוצה. בבית בקרית שמונה המצב אחר. גלינה כבר יודעת שכל החלונות בבית התנפצו. "אני המומה שאני בכלל לא דואגת." היא מספרת. "כבר נפלו אצלי קטיושות לפני 23 שנים. הרסיסים נכנסו אפילו למיטה. הייתי אז חמש שנים בארץ. בא מס רכוש ורשם כל מה שנשבר, אפילו גיטרה. הם טיפלו בהכל ואני חשבתי לעצמי איזה מדינה מסודרת. אז עכשיו אני לא דואגת, העירייה שמה שם פלטות להגן על הבית. אז נשברו החלונות, אז מה?" היא משתדלת לשמור על אופטימיות.

את החפצים היקרים ללב היא שומרת קרוב. אלבומים עם תמונות מהמאה ה19 או מזוזה בת 180 שנה. "לי לא היו דברים כמעט מההיסטוריה. הכל נהרס במלחמת העולם. רק זה נשאר, אז עכשיו את זה לאבד?" היא שואלת. גלינה שמחה להיות בירושלים, בנה גר כאן והקרבה מבורכת. היא נהנית מהפעילויות המזמנות לה אמנות וכתיבה. תמיד היא הייתה סקרנית ומעמיקה. כבר בשנתה הראשונה בישראל, לאחר שנות הוראה בברית המועצות, הסתקרנה מציור שראתה על קופסת נרות לחנוכה, התגלגלה לכתוב מדריך מולטי-דיסצפלינארי למורים על 12 השבטים ומצאה את מקומה בתחום החינוך בישראל. כזו היא גלינה מוצאת בכל דבר עניין, הזדמנות ופתרונות, גם במצב הנוכחי.

כמו התערוכה, גם היומן של גליה מאפשר לנו להבין מעט מה עובר על בני הגיל השלישי שהפכו לפליטים והוצאו מביתם אל הלא נודע. כמעט ולא מדברים על שכבת הגיל הזו כי נראה לנו שלילדים ולמשפחות המצב מורכב וקשה ביותר אך לאנשים בגיל מתקדם, כל יציאה מהשיגרה ופעולות היומיום מוציאות מאיזון ומשבשות את היכולת לשמור על מחשבה צלולה. עשייה קבועה ויציבות שכל כך חשובה עבורם.


מתוך יומנה של גלינה:

20.11.23

"עבר כבר חודש של פינוי, אנו גרים במלון מגדלי ירושלים. קשה מאוד להתרגל לחיים 'על מזוודות', אולי יש רק שלושה דברים שמשמחים אותי:

1.ילדיי קרובים אלי

2 . מיקום המלון במרכז העיר עתיקה - על מצב כזה פעם, לפני מלחמה רק חלמתי

  1. הנוף מחלון החדר, ירושלים האהובה שלי תמיד ממלאת אותי בכוח.

אבל המחסור בדברים פשוטים, יומיומיים ממש מרגיז אותי. החדר קטן ומרובע. כל הזמן אני מנסה להרגיע את עצמי, שם, בדרום, לחטופים ולחיילים - גיבורים שלנו, יותר קשה להם, אני חייבת להתמודד. אני מבזבזת כסף על חפצים שלא צריכה. יש לי אותם שם, בביתי, אבל אי אפשר להגיע הביתה, יש הפגזות כמעט כל יום, המצב הזה גם לא עוזר לי לשפר מצב רוח.

אני אדם מאושר, כל חיי 30 השנים האלה בישראל הייתי מוקפת באנשים אדיבים וחמימי לב, אלה שקוראים להם מלח הארץ. אני מעריצה את תושבי ירושלים, הם עם מדהים ,איזו מנטליות אחרת, אוזן קשבת, תמיכה, תשומת לב, גם אלה שפגשתי ברחובות, גם אלה שמתנדבים אצלנו במלון יום וליל. מארגנים לנו שיחות עם פסיכולוגים, סדנאות,  טיולים , הרצאות, הופעות וקונצרטים, תערוכות אמנות, כל מיני מפגשים, מוזיאונים, לא נותנים לנו להשתעמם''

10.12.23

עדיין קשה בלילות, אני מתעוררת באמצע הלילה ומקשיבה לקולות ולצלילי ירושלים בלילה, לפעמים הם נראים כמו פגזים.  אני מזכירה לעצמי - ''החיים הם לא לחכות לסיום הסערה, החיים הם יכולת לרקוד בתוך סערת הגשם'' פיטר ג'ימס.

15.01.24

מהימים הראשונים לשהות במלון, יש תמונה כזאת בחדר אוכל מול העיניים שלי. לאחר שהתבוננתי בה הרבה מאוד זמן, התברר לי, שמדובר על עכובית הגלגל. שם לועזי – גורדליה,  שיח קוצני של מדבר. כאשר הצמח דוהה ומתייבש, כל השיח מתגלגל, נישא ברוח ומפיץ את הזרעים שלו על שטח גדול בכל מקום אפשרי. מהשורש הנותר צומח צמח חדש.

הוא מוזכר בתנ''ך בשם ''גלגל'. זה מזכיר לי את הגורל שלנו - פליטים בארצם.

"חיים על מזוודות"

12.03.24

חדר האוכל של מלון פרימה ורה.  שלוש פעמים ביום אנחנו באים לכאן לאכול, לעתים קרובות נזכרים בערגה בבית ובמטבח. אנחנו אסירי תודה שיש לנו מה לאכול, כי לשבויי חמאס אין אפילו את זה.

בחיי המלון אין פרטיות, כאלו את בתוכנית טלוויזיה ''מאחורי הזכוכית '', כל דבר אישי סופו להפוך לציבורי. אבל מהצד השני, חדר אוכל ולובי הם מקומות המפגש עם חברים שלי בחוסר מזל, עם אותו גורל. במהלך חמישה החודשים האלה הפכנו למשפחה אחת, אנחנו תומכים אחד בשני, אנחנו משתפים בשורות טובות ועצובות, כאילו עוד שכונת קריית שמונה ברחבי הארץ ובערינו כל יום יש הפגזות.

15.04.24

חצי שנה עברה. הגיע אביב. אפריל כל כך יפה, אני משתדלת לא לחשוב על הבית, חלונות נשברו עקב גל הלם במהלך ההפגזה. מס רכוש טיפל, עובדי עייריה כיסו את החלונות בלוחות מיוחדים. לא הצלחתי לנסוע לק''ש אבל למזלי היו מפתחות אצל שכנה. אני מנסה להיות עסוקה כל היום: לטייל, לבלות. גיליתי המון גנים ופארקים בירושלים, ליהנות ממה שיש, זה מה שנשאר לנו.

8.07.24

קיבלתי משימה בסדנת פותוטרפיה : לצלם כיסא ריק. המחשבה הראשונה כששמעתי את הביטוי "כיסא ריק" - היא שחסר מישהו או משהו. כן, כמובן, במהלך 9 החודשים האלה של פינוי חסרים הרבה דברים. חסרים חברים, מרחב אישי, כמה דברים יקרים ללב ולנשמה.

הכי מוזר שרגשות ומחשבות משתנים כל הזמן, אני מסתכלת על התמונה ורואה איך חסרים לי אנשים בעלי דעות דומות, אנשים שמרגישים ורואים כמוני, איך חסרה לי תחושת ביטחון ואמונה בצבא, בממשלה, המדינה שלי. הרגשות והאמונות האלה החלו להיעלם בהדרגה בחיי.

אתה יכול לשאול איך את יכולה לחיות בלי אמונה, תקווה, תחושת ביטחון? אני, זאת, שתמיד ראיתי את חצי הכוס המלאה. לאן נעלמה האופטימיות הנצחית שלי, איך אני יכול להחזיר אותה? אני כמו פרפר, משתלשלת על חוט, חיה יום אחד בכל פעם, הפסקתי להתגעגע לביתי, כבר לא אכפת לי מתי סוף המלחמה יגיע או אפילו לא יגיע.

אני הכיסא הריק !

כואב לי להבין את המצב הזה של הנשמה שלי, אני מנסה לחזור לעצמי הישן שלי, אבל בינתיים זה מאוד קשה אבל אני חזקה, אני יכולה לעשות את זה!!! לאחר שכתבתי את השורות האלה, אני אפילו רואה מה אני צריכה לעשות ,כדי להחזיר אליי את עצמי , אבל זה סיפור אחר.

תגיות , ,