"עמית מלווה": "אני לא אתן לפציעה הזו להגדיר את מי שאני"
אדר כהן איבדה את ידה בתאונת טרקטורון טראגית במקסיקו. בפרויקט "עמית מלווה" של מפעל הפיס בשיתוף ארגון "הצעד הבא" היא פגשה את מורן אברויה, קטועה ותיקה. מתוך החיבור ביניהן נולד מסע חזרה לחיים שמלא כולו בתקווה גדולה, כנות ואופטימיות: "בסופו של דבר קרה לי נס. ועם הנס הזה אני סוללת את הדרך שלי להצלחה"
כשפוגשים את אדר כהן ומורן אברויה לא ניתן להתעלם מהחיבור ביניהן. נכון, שתיהן קטועות יד אך בשניות הראשונות בחברתן מבינים מהר מאוד כי החיבור הזה הוא הרבה מעבר לקטיעה. "הייתי ממש אחרי ניתוח, שבורה, גמורה, ולא הייתי מוכנה לראות אף אחד. וכשראיתי אותה זה פשוט נתן לי אוויר. הרגשתי שסופסוף יש מישהו שמבין אותי, מבין את הכאב שלי, של מה זה לאבד יד" אומרת אדר.
הסיפור שלהן מגיע לאחר שובה של אדר לארץ חזרה ממקסיקו, שם איבדה את היד במהלך תאונת טרקטורון. "אני אפילו לא אוהבת טרקטורונים" אומרת אדר באירוניה. "אבל אמרו לנו שמדובר בנסיעה של עשר דקות, אז הסכמתי. הייתי לבושה בקימונו ופתאום הרגשתי תפיסה חזקה בכתף. ראיתי שהקימונו נתפס בגלגלי השיניים של הטרקטורון ותוך כדי היד שלי נמשכה לאחור. ניסיתי לתפוס אותה, אבל כבר לא היה מה לתפוס. לא הייתה יד, היא פשוט נתלשה לגמרי. החברות שלי צעקו ובכו ואף אחד מהמקומיים לא עזר. זה הספיק לי כדי להבין שלמקסיקו לעולם לא אחזור" היא משחזרת.
"הייתי בהכרה, לא יודעת אפילו איך, כנראה נשלחו אלי כוחות מלמעלה" נזכרת אדר. "החבר שנהג בטרקטורון הוריד את החולצה שלו ובפיסות הבד שנותרו מהז׳קט שלי, הוא החזיק חזק את המקום הפגוע. הכל היה מלא בדם, והיה כאוס, אפילו שוטרים שראו אותנו נבהלו וברחו. בשלב מסוים הרגשתי שאני עומדת למות, וחברות שלי התחננו לעזרה. רק כעבור שעה שלמה הגיע אמבולנס, שבעצם היה רכב עם פרמדיקית אחת. התחננתי לאלוהים שיעזור לי." לאחר התאונה הועברה אדר לקנקון, כשהיא סובלת מאובדן דם רב. "הרופאים ראו שהמדדים שלי משתוללים ועלולים לאבד אותי. אחרי שישה ימים ושני ניתוחים, בליווי של אחות ורופא, הטיסו אותי חזרה לישראל. 20 שעות של טיסה מהגיהינום. אני קדחתי מחום והיד הכרותה הייתה בתוך צידנית. בסוף התברר שאת היד כבר אי אפשר היה להחזיר למקום כי נוצר נמק".
View this post on Instagram
התאונה של אדר התפרסמה בארץ בכלי תקשורת רבים. לאחר שובה ארצה, היא עברה ניתוחים נוספים, ולאחר ההתאוששות הורעפה עליה תשומת לב מכל כיוון. "פחדתי מהמצב של אדר. היה סביבה מלא תקשורת ומלא אנשים כל הזמן והיא הייתה מוקד של מפורסמים שבאים. ואני זוכרת שגם סביבי היה מלא, אחרי שעשיתי כתבה על הקטיעה. אבל אז יש את השלב שאת מגיעה הביתה אחר כך, והכל נגמר, ואת לא מוקפת יותר בכמות של אנשים. ואת לבד ואת צריכה להתמודד עם עצמך, ושם זה הקושי האמיתי" אומרת מורן.
ולמרות הפחד, מורן אומרת שהיה לה חשוב מאוד להגיע אל אדר. "ראיתי את כל הכתבות על אדר, וקראתי על סיפור התאונה במקסיקו, עוד לפני שהיא הגיעה לארץ" היא אומרת, ומוסיפה, "והיה לי חשוב להגיע אליה כי ידעתי שהיא נמצאת עכשיו במצב הכי נמוך שיש. רציתי לתת לה את המילה הקטנה הזו, את ה'יהיה בסדר', אבל שהיא באמת תאמין בזה. לא כקלישאה של 'יהיה בסדר', אלא באמת יהיה בסדר".
View this post on Instagram
ואם אכן יש מישהי שיכלה להבין את אדר ברגעים אלו היא מורן. מורן איבדה את ידה לאחר 11 שנים בהם סבלה מכאבים נוראיים וממושכים, בעקבות תאונה שעברה בצבא, בה נטרקה על ידה השמאלית דלת כבדה שגרמה לה לחבלה קשה. "היה לי שטף דם קטן, והיד הייתה נפוחה, אבל יכולתי עוד להזיז אותה" היא מתארת. "הלכתי למרפאה ביחידה, שם הרופא לא שלח אותי לבית החולים, אלא הסתכל על היד ואמר שלי שזו מכה יבשה, חבש אותה ושלח אותי לנוח עם שלושה גימלים. בתקופה של כמספר חודשים היו לי כאבים, אבל המשכתי להתנהל עם יד חבושה, ללא בדיקה מעמיקה בבית חולים. זה הרגיש יותר כמו נקע שיעבור".
אחרי מספר חודשים חלה החמרה בכאבים שמורן הרגישה. "היד הפצועה החלה לשרוף והרגשתי כאבים חזקים שהחלו מאזור הצוואר עד לאצבעות. היד הפכה לכחולה וסגולה והתנפחה כאילו זרם הדם בה הפסיק בן רגע. לקח לי זמן לקשר את הכאבים למכה שקיבלתי מהדלת, כי במשך ארבעת החודשים הללו היד החלימה מעט מהכאבים ולא חשבתי שמשהו לא תקין". היא אומרת. בשלב הזה היא פונתה אל בית החולים, בו לאחר בדיקות ממושכות היא אובחנה בתסמונת הכאב הכרוני- CRPS. "כל מגע עם המקום הפגוע גרם לתחושת כאב בלתי נסבלת ולפעמים לעילפון" היא מסבירה.
לאחר 11 שנים בהן חיה עם הכאב הזה, מורן לקחה את ההחלטה לקטוע את היד. "כשהורדנו את היד, הבעיה הייתה שלא הבטיחו לי שהכאב ייעלם. אמרו לי שאני לוקחת פה ריזיקה של 50-50" היא משחזרת. ולמרות ההימור, ניכר כי מורן לקחה את ההחלטה הנכונה. "אחרי הניתוח פשוט התחלתי לבכות, כי לא כאב לי כלום. ושם הבנתי שזהו, זה מאחוריי. שם בעצם התחלתי לחיות" היא מצהירה.
View this post on Instagram
"היה לי בעבר ניסיונות אובדניים מרוב הכאב. זה הכאב שגרם לי להיסגר כל החיים להיות בבית להתבודד להתעצבן על כל מי שהיה לידי. ואחרי הניתוח – זאת הייתה אופוריה מטורפת, לא ידעתי איך להכיל את זה שלא כואב לי כלום. המח היה רגיל לכאב ופתאום לא ידעתי להכיל את זה" אומרת מורן. גם משפחתה, ידעה היטב כי היה מדובר בהחלטה טובה. "עם היד היה להם מאוד קשה, כי הייתי עם התקפי זעם, והייתי בנאדם שסובל מכאב - לא הייתי נחמדה. הם ספגו לא מעט" היא מספרת. "כשהחלטתי לעבור את הקטיעה זה לא הבהיל אותם. אמרתי את זה לאמא שלי, והיא אמרה שלא רצתה שיבוא ממנה אלא ממני. היא שמחה. זה עשה טוב גם לסביבה שלי, חזרתי להיות בנאדם נורמלי" היא אומרת בחיוך.
בנקודה זו החל המסע של מורן חזרה לחיים, וזה מסע שבא ליידי ביטוי בכל אספקט בחיים- גם כשהוא קטן כמו לעשות קוקו. "אני במשך שנתיים הייתי יושבת כל יום ומנסה לעשות קוקו" היא צוחקת ומספרת. "הייתי בוכה, ומתעצבנת, ורבה עם עצמי, ואומרת 'אין לא יהיה לי קוקו בחיים'. וניסיתי, וניסיתי, וניסיתי, עד שהצלחתי. והתרגשתי מזה נורא. אני זוכרת שגם העלתי סרטון שלי בוכה כי לא האמנתי שהצלחתי לעשות את זה. וכשפגשתי את אדר, אחד הדברים הראשונים שדיברנו עליהם זה זה, וניסיתי להראות לה שיש אפשרות." היא נזכרת.
View this post on Instagram
"מורן היא לגמרי השראה בשבילי" אומרת אדר. "בחיים האמיתיים הבנתי שאני כבר לא יכולה לעשות לבד קוקו בשיער, או לכפתר את הג׳ינס שלי. אני צריכה עזרה כשאני הולכת לשירותים ופתאום כל מיני מטלות שעושים בשתי ידיים מבלי לחשוב, אני לא יכולה" אומרת אדר. "אין לי ספק שהיא תצליח בזה, היא רק צריכה להתאמן", מורן משיבה.
בין מורן לאדר יש הרבה מן המשותף. כיום שתיהן מתפקדות מקצועית בצורה מלאה- אדר כמעצבת שמלות כלה וערב ומורן כקונדיטורית וכמנהלת המדיה של "ארגון הצעד הבא", המסייע לקטועי גפיים בחזרה לשגרה, במסגרתו בעצם נפגשה עם אדר מלכתחילה. שתיהן עושות קיר טיפוס, שתיהן מתחזקות חשבונות אינסטגרם עם עשרות אלפי עוקבים, ושתיהן חושפות בהם את החיים האמיתיים כפי שהם, בלי פילטרים. "מבחינת הנראות, כן יש רגעים לא פשוטים שאני מסתכלת במראה ואני גם רואה משהו שהוא לא שלם" אומרת אדר בכנות. "אחרי הפציעה רציתי פעם אחת לקחת את אחיין שלי לבית ספר והוא ממש לא הסכים. נכנסתי לחדר ולא הפסקתי לבכות. אמרתי לעצמי, 'מה גם הילדים שלי יתביישו בי?'"
מורן מצידה משתפת כי "דווקא הילדים זה משהו שריפא אותי באיזשהו אופן. היום הם כל כך רגילים לזה ברמה שכל הבובות שלהם, הם הורידו להן את הידיים. כל הבובות שלהם בלי ידיים" היא מספרת. "אני חושבת שחייב לנרמל את זה בבתי ספר, בגנים, שההורים ידברו על זה עם הילדים שלהם. שבאמת תהיה יותר מודעות לקטועים" אומרת אדר. מורן מחזקת ומוסיפה "שזה לא יהיה איזה משהו חריג בנוף, כאילו, אנשים נקטעים".
View this post on Instagram
"אם היית אומרת לי לפני שנה וחצי שאני אהיה במקום שאני נמצאת בו עכשיו הייתי צוחקת לך בפנים" אומרת אדר. "הייתי במצב נפשי לא טוב. ועם הזמן שחלף, אני מצליחה יותר להשלים עם מה שקרה לי. ואני חושבת שאני נמצאת היום במקום ממש טוב". כיום אדר היא בעלים של סטודיו מצליח לשמלות כלה וערב, והיא מעידה כי דווקא הקושי מהווה עבורה השראה גדולה. "אני חושבת שכל אדם שמתעסק באמנות כלשהי, ועובר משהו בחיים, מהווה השראה בשבילו. זה בא לידי ביטוי בשמלות שאני עושה, ככה אני יודעת להוציא את זה הכי טוב" אומרת אדר.
"הפרויקט של 'הצעד הבא' ומפעל הפיס נותן לי המון כלים, עוזר לי להתגבר על הקושי שלי, ואוזן קשבת. מספיק לראות אנשים שהם כמוני, מספיק שיש לי את מורן, ללכת איתה לעשות קיר טיפוס, זה ממש עוזר" אומרת אדר. "כל הפרויקט הזה נותן לי את האפשרות לתת מה שאני קיבלתי. כשאני נכנסתי ל'הצעד הבא', באו לבקר אותי, עטפו אותי, ולי זה מאוד עזר. גם למצב רוח, גם להתקדם, גם להאמין שזה לא סוף העולם בכלל. ואני אשמח שזה יעבור הלאה" משיבה מורן.
View this post on Instagram
"היום אני לא אתן לפציעה הזו להגדיר את מי שאני. גם אם זה קשה יותר עכשיו וגם אם זה כואב, אני מרגישה שבסופו של דבר קרה לי נס. ועם הנס הזה אני סוללת את הדרך שלי להצלחה" מצהירה אדר בהתרגשות. "ביום הראשון במחלקה יצאתי לחצר היפה וראיתי מטופלים שאיבדו שתי רגליים או שתי ידיים. ואני הייתי שם, זזה ופעילה ומבינה כמה מזל יש לי".
React to WordPress