'עמית מלווה': "לראות מישהו שכבר עבר את זה, ולראות שהכל אפשרי"
קרינה דרצ'וב, לוחמת בגדוד קרקל, איבדה את רגלה בהתהפכות האמר במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. במסגרת פרויקט "עמית מלווה" של מפעל הפיס וארגון "הצעד הבא", נפגשה עם יוליה גורדיצ'וק, שחיינית פאראלימפית שנולדה עם מום בעקבותיו עברה קטיעה ברגל ובחצי מכף ידה. יחד, השתיים שיתפו בהתמודדות, בשיקום, ובדרך חזרה אל החיים.
"נולדתי עם מום מולד, בחלק מהעצמות בגוף שלי. עברתי קטיעה בגיל מאוד צעיר, של כמה חודשים" אומרת יוליה גורדיצ'וק, שחיינית מקצועית בנבחרת הפאראלימפית של ישראל. " נולדתי באוקראינה והם לא ידעו כלום מראש. כשיצאתי זה היה ממש הפתעה. הרגל הייתה מקווצ'צ'ת, ובגיל 3 חודשים עשו לי את הקטיעה בקייב כדי שאוכל לשים פרוטזה" היא משחזרת. "אמא שלי אמרה שזה ממש כמו תינוק רגיל, התחלתי ללכת, כמו תינוק רגיל. אופי סובייטי" היא אומרת בצחוק. יוליה מספרת כי אמא שלה הבינה שאני חייבת ללמוד להתמודד עם הקטיעה "היא לא ריחמה עליי. אם את תראי אותי את לא תראי את זה שאני קטועה, אני הולכת ממש טוב" היא מעידה על עצמה.
כשהייתה בת שנה וחצי בלבד, אימה עלתה עימה לארץ וגידלה אותה לגמרי לבד במדינה זרה. יוליה מספרת כי אימה תמכה בה בכל שלב, ובגיל 12 היא כבר התחילה לשחות במרכז הספורט לנכים. "כמה שנים של עבודה קשה והגעתי לנבחרת ישראל" היא אומרת בפשטות כובשת. כיום יוליה עובדת תחת משרד התרבות והספורט, ומתאמנת פעמיים ביום, כל יום. "אני שוחה לגמרי כמו שחיין בריא" היא מדגישה ומחדדת "ואפילו התחריתי במשחקים הפאראלימפיים באולימפיאדת ריו ובאולימפיאדת טוקיו".
View this post on Instagram
לארגון "הצעד הבא" שמטרתו לסייע לקטועי גפיים במסע החזרה לחיים, הגיעה יוליה בשלב יחסית מאוחר, לדבריה. בתחילת המלחמה כתבתי להם שאם הם מבקרים בבתי חולים באזור, אני אשמח לעזור". וכך היא נפגשה בפעם הראשונה עם קרינה דרצ'וב. "היא הייתה מלאה בכאבים ובכלל ישנה. ואנחנו הערנו אותה" מספרת יוליה "תחשבי, היא קמה וסביב המיטה שלה עומדים כזה כמה נכים ומסתכלים עליה ואומרים 'היי, שלום'" יוליה מספרת והשתיים מתפרצות בצחוק.
"פשוט נכנסו מלא קטועים לחדר, וכולם הולכים" קרינה אומרת ולובשת ארשת פנים קצת יותר רצינית. "זה נתן הרגשה כזאת שיהיה בסדר" היא נזכרת. אל בית החולים הגיעה קרינה לאחר תאונת האמר שעברה, במהלך מלחמת "חרבות ברזל". במסגרת תפקידה כמפקדת בגדוד קרקל, הוצבה קרינה בגבול מצרים. בגלל המלחמה, הנוכחות שם הוגברה, והסיורים הפכו תדירים יותר ויותר, וארכו כ-12 שעות כל סיור. " ביום של האירוע, התחלנו את הנסיעה, שמתבצעת ברכב צבאי פתוח. תוך 5 דק' מתחילת הדרך הנהג איבד שליטה על הרכב והסתובבנו באוויר. הוא לא ידע מה לעשות, הוא לחץ ברקס ממש בחוזקה, ובעצם בגלל כל התנופה והסיבובים הרכב התחיל להתהפך לכיוון שלי - הכיוון שבו ישבתי" משחזרת קרינה.
View this post on Instagram
"אני נשארתי חגורה אבל הרגל יצאה מהרכב והרכב התהפך לצד שלה ונפל על הרגל" היא מספרת ומוסיפה "היה לי הרבה אדרנלין בגוף. אז כשהרכב נפל לא באמת הרגשתי את כל העוצמה וחשבתי שיהיה לי שבר פתוח ועם ברזלים. לא באמת מרגישים את העוצמה של הכאב בשלב הראשון". לאחר שפונתה לבית החולים, נאלצו הרופאים להרדים את קרינה, בשל איבוד דם, ולאחר שעברה שני ניתוחים היא התעוררה.
"אחרי יומיים שהייתי בטיפול נמרץ, התעוררתי לראשונה. כשהתעוררתי הייתי עם אפידרול, זכרתי שהרכב נפל על הרגל, וראיתי שכולם ביחד סביבי" היא משחזרת. "כל הרופאים והאחיות קראו לכל המחלקה שם, והרופא אמר שהם הצליחו להציל את החיים שלי. הוא אומר שהגעתי בהכרה, אבל לא הייתי יציבה, והיה לי קשה לנשום לבד. הוא גם אמר שהם הצילו לי את החיים, אבל לא את הרגל" קרינה אומרת.
View this post on Instagram
"כשהודיעו לי על הקטיעה, אמרתי 'אין לי רגל בשביל מה להמשיך?'" היא מספרת. "בשלב הזה, זה סבל, כי כל מה שרק רציתי זה לשכב במיטה והייתי עם אפידורל ומורפיום. לאורך הזמן היו מנסים להרים לי, שאני אלך קצת, אבל זה היה מזעזע. בגלל האפידרול כאב לי מאוד הגב, וגם כל הגוף שלי נחלש. פשוט שכבתי רוב הזמן" קרינה אומרת. לאחר מכן עברה קרינה לשיקום. "כל המחלקה הייתה קטועים, וראיתי הרבה כמוני. אחרי שהתחילה הפיזיותרפיה, ופתאום עשיתי לבד בעצמי את הדברים הבסיסיים, כמו ללכת לשטוף לבד פנים, התחלתי להרגיש שאני חוזרת איכשהו לחיים ולעצמאות שלי".
קרינה ממתינה בימים אלה לניתוח נוסף, שלאחריו היא אמורה להשלים את הליך השיקום ולקבל את הפרוטזה המיוחלת. "חשבתי שתוך כמה חודשים אני כבר אלך עם הפרוטזה, ואעשה הכל. ובעיקר רציתי לקבל את הפרוטזה ולהרגיש מה זה ללכת עוד הפעם. מה זה ללכת על עקבים, לרקוד. אבל באיזשהו שלב התחלתי להבין שייקח לי קצת יותר זמן, אני פשוט לא מתעסקת בזה" היא אומרת.
View this post on Instagram
קרינה מספרת כי אחד הדברים שהכי חיזקו אותה בתקופה הזו הייתה בן הזוג שלה. "הכרנו בצבא, ובהתחלה הוא משום מה חשב שאני אפרד ממנו בגלל הפציעה" אומרת קרינה. "זה כאילו חתיכת אירוע, לא כל יום מאבדים רגל, הוא היה מגיע כל יום לבית החולים, וישן איתי על הכורסה המתקפלת הזו. זה הראה לי הרבה נכונות מהצד שלו, שהוא פה בשבילי, וזה חד משמעית חיזק".
"הסיבה שהפרויקט, 'עמית מלווה', מאוד חשוב לדעתי" מספרת יוליה, "כי אני מסתכלת אחורה על עצמי כמתבגרת, אני לא הכרתי אנשים קטועים כמוני, וזה הרבה יותר קל לעבור דרך מסוימת כשיש איתך מישהו שעובר פחות או יותר משהו כמוך"אפשר לראות שהחיים כן ממשיכים. כן אפשר לחזור לרוץ, כן אפשר ללכת כמו שצריך. לרקוד, לשחות, לטפס- כל אחד ומה שהוא אוהב לעשות. כי החיים ממשיכים, ולפעמים אנחנו דווקא נעשה את זה יותר טוב" היא מוסיפה בקריצה. "קודם כל זה מעודד, לראות מישהו שכבר עבר את זה, ולראות שהכל אפשרי" קרינה מחדדת ומה הלאה? "רציתי אחרי הצבא ללכת לטייל" אומרת קרינה ומדגישה "ואני אעשה את זה עם או בלי רגל".