מה קורה כאשר הילדה שלכם לא מסיימת את האורז מהצלחת ומיד אחר כך מבקשת גלידה? או אם הילד שלכם "גונב" אוכל ומחביא את העטיפות? כמה קוביות שוקולד ביום מותר להרגשתכם לתת לילד בן ארבע לאכול? ומה עם הילדה שלכם דומה לכם ויש לה נטייה להשמנה?

אוכל מדבר יחסים. הוא בדרכו מספר לנו על אופי הקשר עם הילדים שלנו. הוא מדגים איזה מן הורים אנחנו. האם אנחנו מנסים לשלוט בהתנהגות שלהם ולנהל אותה? האם אנחנו מנסים להחדיר בהם צייתנות ומשמעת באמצעות האכילה? האם מבלי משים אנחנו רואים את רצונותיהם וצורכיהם של הילדים כמשניים לעקרונות שלנו כי הרי אנחנו בטוח יודעים יותר טוב מהם מה טוב להם. האם בעצם אנחנו הסמכות העליונה המורה מה מותר לאכול מתי וכמה. שכועסת כשנשפך קטשופ על החולצה הלבנה, דורשת מהילד לסיים מהצלחת ומכתיבה לו ממתק ביום?

אם כאלה אנחנו מן הסתם יש לנו רפרטואר מילים די שגור, המדבר על מה צריכים, או חייבים. מילים דורשניות המבקשות ביתר תקיפות מהילד לעמוד בדרישות, באמונות ובאמיתות שלנו כמו למשל "חייבים ארוחת בוקר", גם אם לא רעבים. "לא אוכלים אחרי שמונה בערב", גם אם רעבים. "אם היית במסיבת יום הולדת אחר הצהריים, בערב מותר לאכול רק סלט". זוהי הורות סמכותנית. הורות שיודעת מה טוב לילדים. בעצם לא סתם יודעת — בטוחה. היא משוכנעת שהיא פועלת מתוך רצון כן להיטיב עמם, אבל על פי תפיסתם מה שנכון להורים הוא כנראה נכון גם לילדים. הורה סמכותני "יודע" מה הילדה צריכה לאכול, מתי היא צריכה לאכול וכמה היא צריכה לאכול, וילדה שרוצה לחרוג מהכללים מחויבת באישור. ילדה כזאת תשאל, "אמא, את מרשה לי"?

הנזקים בהורות סמכותנית כפי שהיא מתבטאת באכילה לובשים פנים משתנות וחמקמקות. ילדיהם של הורים סמכותניים מאבדים את האינטואיציה הטבעית הבריאה שלהם, שעמה הם נולדו, את תחושות הרעב והשובע, כי ממילא לא מקשיבים להם, ויתרה מזה אומרים להם שאינם צריכים להקשיב לעצמם. ילדים להורים סמכותניים מתקשים לבטוח בגוף שלהם, המאותת לְמה הוא רעב — האם לאוכל חם או לאוכל קר? האם לאוכל מתוק או מלוח? כך הם מאבדים בהדרגה את הביטחון בגופם, קשובים לסמכות ההורית ולא לעצמם. ילדים כאלה גדלים להיות ילדים או ילדות מרצים העסוקים בלהיות קשובים להוריהם כדי להבין איך עליהם להתנהג, העיקר שיהיו "ילדים טובים".

הורות סמכותנית גורמת לילדים להרגיש שהם חיים תחת זכוכית מגדלת. כמה קל להעיר לילדים על הרעש שהם עושים, על השאריות, על החזקה לא נכונה של המזלג. ההורים הסמכותניים אינם רואים בטעויות ניסיונות למידה, אלא כישלונות. במקום לעודד את הילדה שמנסה לאכול במזלג, הם מעירים בארסיות, "זו החתיכה האלף שנפלה לך מהצלחת". הנזקים של הביקורת הסמכותנית הולכים ומצטברים. הורים סמכותניים דורשים צייתנות. ועם ההתבגרות מפנימה הילדה את הביקורתיות והצייתנות הזו ומתחילה לרדות בעצמה, להעניש את עצמה על מאכלים אסורים ועל אכילה לא נכונה. היא עומדת מול עוגייה שמונחת בצלחת בבית של חברה, והעוגייה הזו ממלאת אותה בייסורים ובמאבק פנימי. ובמקום ליהנות אצל החברה, היא סובלת בגלל עוגייה. פעמים רבות הורות כזו דוחקת את הילד לשתי פינות — צייתנות או מרדנות. או שהוא מציית ומנסה לרַצות את הוריו או שהוא דווקא מורד בהם. בשני המקרים התגובות שלו הן לעומתיות. הן מתנהלות מתוך הקשבה החוצה להורה התובעני ולא מתוך הקשבה לעצמו ולצרכיו, לְמה הוא רעב ומה היה הכי מספק אותו. כלומר או שהוא יסגל לעצמו את מנהגי הוריו, למשל יהפוך לטבעוני, או שהוא יפר את הכללים ויאכל בריש גלי נקניקיות. בשני המקרים הוא לא באמת בוחר את האופן שבו יאכל. המרות ההורית המחמירה מעוררת תחושות אשם. אם ציית להם ואכל כרצונם הוא חטא לצרכיו, ואם מרד בהם הוא חטא לסמכותם. תחושות האשם חוזרות ומחזקות את האכילה של הילד, לא כהתנהגות טבעית אלא כתגובה תלותית במרות.

מערכת היחסים בין הורים לילדים הנרקמת סביב האכילה  מבעבעת גם לתחומים ולמערכות יחסים אחרות בבית ומחוצה לו. האוכל הוא לעולם אינו רק אוכל. הדרך בה קונים אוכל, מבשלים, הצורה בה מגישים אותו לילדים, האופן בו מדברים עליו ואוכלים אותו כל אלו מפעפעים גם למערכות יחסים אחרות בבית, בין אחים, עם חברים, בהתמודדויות הוריות טעונות כמו שעות שינה, הגבלת זמן הטלוויזיה ואייפד, הכנת שעורי בית ועוד.

הוויתור על העמדה הסמכותנית בבית שדוגלת במשמעת ובציות ומעבר להורות סמכותית שמציבה חוקים וכללים ברורים, אבל גם מכירה ברצונות, בדעות ובצרכים של כל ילדה וילדה ומגמישה ומשנה אותם לפיהם, זו לא משימה קלה. אבל בתור התחלה:

  1. השהו את התגובה שלכם. גם אם הילד עולה לכם על העצבים וזורק את האוכל או אומר שכל מה שהכנתם מגעיל אל תמהרו לצרוח, ולהגיב מתוך האוטומט הכועס והמאוכזב.
  2. תתבוננו בו, תקשיבו לו. הסתכלו עליו ולא בפתיתים שנזרקו על הרצפה. נסו להבין מה הוא אומר לכם כאשר הוא זורק אותם. מה הוא מרגיש. תנו כבוד לצרכים שלו. ואם הוא לא רוצה לאכול זה בסדר. תרשו לו להקשיב לגופו ולהתנהל מתוכו.
  3. תעודדו את הילד שלכם לשתף אתכם ברגשות ובחוויות גם אם אלו אינם דומים לשלכם.
  4. אל תתרגזו גם אם הילדים יאמרו לכם שארוחת הצהריים לא טעימה ואתם עבדתם קשה להכין אותה.
  5. תאפשרו לילדים שלכם להתנסות במאכלים חדשים גם אם יתכן ובסוף הם יעוו את הפרוף ויגידו איכס.
  6. תעודדו את הילדים ליצירתיות ולעצמאות. גם אם הם רוצים לבשל וברור שכל המטבח יהיה בסופו של דבר מלוכלך אל תגידו להם "אמרתי לכם" או "איזה זוועה המטבח נראה" . ככה לומדים.
  7. אפשרו לילד שלהם את החופש לבחור מה הוא אוכל, כמה ומתי, ופעמים רבות — גם איך. ולא קרה כלום אם בסוף הארוחה הוא מלקק את הרוטב של הסלט כי זה פשוט טעים לו.
  8. תגמישו את הפיקוח הקולינרי. אל תספרו, תמדדו או תעקבו אחרי הילדים וגם אל תשאלו את הגננת "מה הילד אכל". יש דברים חשובים יותר כמו איך היה לו בגן ועם מי שחק?
  9. תשאלו את עצמכם מה אופי שפת האכילה שהייתם רוצים שתתפתח בבית. האם היא תהיה קפדנית ורודנית או שדווקא יהיו לה קווים ליברלים גמישים ומשתנים? תזכרו ששפת האכילה יכולה להיות שפה מחברת, שמחה, מאפשרת, מלאת סקרנות, עצמאות וצמיחה. תנו להיות כזו. 

כותבת הטור איילת קלטר- סופרת, מחברת הספרים "שמנים" ו"לאכול, לגדול, לאהוב" בהוצאת אפיק. צילום: עמית שהם פרנקו