"היו גם נשים בגרמניה": 120 שנה להקמת איגוד הנשים היהודיות בגרמניה

יהדות גרמניה אינה סובלת מחוסר תשומת לב מחקרית, ועם זאת, ישנם פרקים מרתקים בתולדותיה שזוכים למעט התייחסות. נושא שרב בו הנסתר על הגלוי הוא פעילותן המרשימה של נשים יהודיות בתחומים נרחבים בזירה הציבורית בעשורים הראשונים של המאה העשרים. יהודיות רבות ניצלו אז את פתיחת אוניברסיטאות גרמניה בפני נשים, נרשמו ללימודים ורכשו השכלה אקדמית שאפשרה להן לעסוק במקצועות שהיו קודם לכן סגורים בפניהן, כמו רפואה, משפטים, אדריכלות ומדעי הטבע. רבות הקדישו את עצמן לפעילות חברתית נמרצת, עסקו בעבודה סוציאלית ואף הקימו ארגונים ומוסדות שחוללו שינוי ממשי בחברה היהודית והכללית. אחרות נהרו אל עולם האומנות, העיתונות והכתיבה, ואחדות אף הצליחו לתפוס עמדה בפוליטיקה הגרמנית והקהילתית.

המכשולים שעמדו בדרכן של נשים שביקשו לחרוג מן המרחב הביתי והמשפחתי המסורתי היו רבים; המחירים האישיים שנאלצו לשלם היו לעיתים גבוהים מאוד. אין זה פלא כי התופעה לא הקיפה את מרבית הנשים. ואולם, על אף הקשיים, מספר ניכר של נשים מכל הזרמים בחברה היהודית דאז – ליברליות, אורתודוקסיות וציוניות, בכל זאת הלכו בדרך זו, וחלקן זכו להצלחה ולהכרה. עבור רבות מהן עליית השלטון הנאצי סימנה את הקץ לעיסוקן המקצועי, אם כי בין אלה שהיגרו בזמן היו שהצליחו להעתיק את פועלן למקומן החדש, בהן גם נשים שהגיעו לארץ ישראל.

כנס בינלאומי שהתקיים לאחרונה במוזיאון היהודי בפרנקפורט בהובלתו של מכון ליאו בק ירושלים לחקר ההיסטוריה והתרבות היהודית-גרמנית הציע הזדמנות יוצאת דופן לדון בהיבטים אחדים בפועלן של נשים ולמעשה איפשר לבחון את ההיסטוריה של יהודי גרמניה מפרספקטיבה נדירה: דרך חוויותיהן ודרך עיניהן של נשים. הכנס ציין 120 שנה להקמתו של ארגון נשים ייחודי שהיה בעל השפעה רבה בגרמניה ומחוצה לה: איגוד הנשים היהודית (Jüdischer Frauenbund). ב-1904 התקיים בברלין קונגרס עולמי של נשים אליו הגיעו נציגות מרחבי העולם, בהן נשים יהודיות, ובמעמד זה הכריזו ברטה פפנהיים מפרנקפורט, זידוני ורנר מהמבורג והנרייטה מאי מברלין – שלוש נשים בשנות הארבעים לחייהן שהובילו פעילות חברתית למען נערות ונשים – על הקמתו של האיגוד. הרעיון היה לאגד תחת קורת גג אחת אגודות נשים יהודיות מקומיות שפעלו עד אז באופן עצמאי ברחבי גרמניה, לתאם את עבודתן ולהזין ולהעשיר אחת את עשייתה של השנייה.

רבים מיעדיו של האיגוד היו חדשניים ואף פורצי דרך בתקופתו. בין היתר, האיגוד ביקש לקדם פעילות פמיניסטית בעולם היהודי, להגביר את מעורבותן של הנשים בחיי החברה והתרבות ולנצל את הפוטנציאל של נשים לטובת הקהילה; חברותיו ניהלו מאבק עיקש למען שילוב נשים בהנהגה הקהילתית ולמען שיפור מעמדן בחיים הדתיים; הן קראו לחולל שינוי בפעילות הסעד בעולם היהודי ולעבור ממעשי צדקה וגמילות חסדים מסורתיים לשיטות עבודה מודרניות ולאמץ עקרונות חדשים מתחום העבודה הסוציאלית. מרגע הקמתו, האיגוד פעל במרץ במשך 34 שנים, עד לחיסולו בידי הנאצים אחרי פוגרום נובמבר 1938 (״ליל הבדולח״); הוא הקיף בשיאו כחמישים אלף נשים ואיגד מעל 400 אגודות נשים יהודיות בגרמניה.

האיגוד היווה מסגרת שאפשרה לאלפי חברותיו, רבות מהן נשים מהשכבות המבוססות והמשכילות ביהדות גרמניה, לנתב מחדש את מסלול חייהן. בעקבות הצטרפותן לאיגוד גברה תודעתן החברתית ועלה בידן למלא תפקידים בעלי אחריות במרחב הציבורי, תפקידים שחרגו מן הנורמות המגדריות הרווחות באשר למקומן של הנשים בחברה. יתר על כן, בכך שהציע מרחב לפעילות פמיניסטית בתוך החברה היהודית, האיגוד הצליח למשוך חזרה לקהילה נשים שעד אז לא מצאו בה מקום הולם ונאלצו לפנות אל מסגרות כלליות. האיגוד אף סיפק מרחב נוח עבור נשים שסבלו מגילויי אנטישמיות במהלך עבודתן בארגוני נשים גרמניות.

חברות האיגוד, וביניהן גם נשות קריירה בעלות השכלה גבוהה והכשרה מקצועית בתחומים מגוונים, הפנו את מאמציהן לטובת החלשים בחברה היהודית, בעיקר בקרב נשים וילדים. נשים שילדו מחוץ לנישואים, תופעה לא נדירה בראשית המאה העשרים, קיבלו יחס שלילי מן הממסד הקהילתי אך מצאו בקרב חברות האיגוד ובמוסדותיו מקור לתמיכה והצלה, במיוחד ב״בית בנוי איזנבורג״, מוסד הדגל של האיגוד. הבית, ששכן בקרבת פרנקפורט, קיבל אליו צעירות הרות לא נשואות ודאג לשלומן ולשלום ילדיהן אחרי הלידה. מסגרת זו מנעה את שקיעתן ואיפשרה לרבות מהן להתחזק פיזית, נפשית וחברתית, ולצמוח אל עתיד טוב יותר. המקום המשיך לפעול אחרי עליית הנאצים, גם כשניזוק ב״ליל הבדולח״. במרץ 1942 חוסל סופית; הדיירות, הילדים והעובדות שעוד נותרו בו גורשו ורובם נספו. אחד המבנים שנותר עומד על תילו משמש היום אתר זיכרון, ובמסגרת הכנס נערך ביקור במקום.

ערב שבת בבית באיזנבורג

בנוסף, נערות עובדות, רבות מהן מהגרות שהגיעו לגרמניה ממזרח אירופה, הורחקו מסכנה ממשית הודות למוסדות ולתוכניות שהפעיל האיגוד בערים שונות, למשל לשכות להשמה מקצועית, מסלולים להכשרה מקצועית ומועדונים לנשים צעירות. מועדונים אלה, שנפתחו בערים כגון פרנקפורט, מינכן וקלן, הציעו מרחב בטוח לשעות הפנאי, הרחיבו את השכלתן של הנערות וחיזקו את תודעתן היהודית והנשית. כמו כן, האיגוד הפעיל מוקדי סיוע בתחנות הרכבת שנועדו להתריע נוסעות צעירות, בעיקר כאלה שעשו את דרכן ממזרח אירופה למדינות מעבר לים, מפני הסכנה ליפול ברשתם של סוחרי נשים. מוקדים אלה היו חלק מן המאבק הבלתי מתפשר ורחב ההיקף שניהל האיגוד מראשית הקמתו נגד התופעה של זנות וסחר בנשים.

גם ילדים יתומים וילדים שהורחקו מהוריהם זכו לסיכוי לחיים טובים ואף להצלה פיזית בזכות פועלו של גוף ייעודי שהקימו נשות האיגוד אשר ריכז את הטיפול בעניינם. גוף זה דאג למציאת פתרונות לאותם ילדים, במיוחד אלה ששהו במסגרות לא-יהודיות, ותיאם את אימוצם ובמידת הצורך את העברתם לבתי אומנה, תחילה בגרמניה ובתקופה הנאצית גם מחוצה לה. עבודה זו סייעה בהמשך לארגון מבצע הקינדרטרנספורט להצלת אלפי ילדים, בו נשות האיגוד נטלו חלק יוזם ופעיל.

ואכן, גם בתקופה הנאצית לא שקט האיגוד על שמריו. נשים רבות שעד אז עמדו רחוק מהעולם היהודי נפלטו עתה מכל מסגרת גרמנית, והאיגוד מיהר להציע להן לא רק מסגרות חדשות למפגש ולעשייה מועילה למען הקהילה ולמען עצמן, אלא גם כלים להכיר ולהוקיר את זהותן היהודית. הנהגת האיגוד פעלה במרץ כדי לקדם תוכניות הכשרה והסבה לנערות ולנשים במקצועות מבוקשים על מנת לאפשר להן לשרוד בתנאים הקשים בגרמניה, ויותר מכך לצייד אותן היטב להגירה. מספר הנשים היהודיות שהיגרו מגרמניה היה תמיד נמוך יותר באופן משמעותי מזה של הגברים וכך נותר גם אחרי 1933. פעילות האיגוד נאבקו כדי לשנות מציאות זו, במיוחד אחרי פרסום חוקי נירנברג בספטמבר 1935 כאשר הצורך להגר הורגש ביתר דחיפות. המאמץ להגביר את יציאתן של נשים, ובמיוחד נשים לא נשואות, צעירות ומבוגרות כאחד, היה בסופו של דבר הרה גורל.

השם הראשון והבולט ביותר שעולה בהקשר של האיגוד הוא זה של ברטה פפנהיים. פפנהיים שייכת לרשימה קצרה למדי של נשים יהודיות שחיו במרחב הגרמני וזכו להכרה. פפנהיים אולי מזוהה יותר בתור ״אנה או״, הפציינטית ה״היסטרית״ של יוזף ברויאר ידידו של זיגמונד פרויד, מי שהמציאה את ה״ריפוי בדיבור״ ובכך הניחה בלא יודעין את אחד היסודות החשובים לפסיכואנליזה. אך היא הייתה גם מנהיגה פמיניסטית ראשונה במעלה ואחת האימהות של תחום העבודה הסוציאלית בעולם היהודי. כאמור, היא הייתה אחת ממקימות האיגוד, עמדה בראשו במשך עשרים שנה כמעט ברציפות, ועד סוף ימיה הייתה ממובילותיו.

פאולה אולנדורף, זכויות ליאו-בק, ניו-יורק

ברם, על אף חשיבותה הבלתי ניתנת לערעור בתולדות האיגוד, ברטה פפנהיים לא צמחה ולא פעלה בחלל ריק. עמלו לצדה נשים רבות אחרות, מרשימות גם הן, שכמעט ואינן מוכרות בסיפור של יהודי גרמניה או בהיסטוריה של הנשים היהודיות. הכנס בפרנקפורט הפנה את תשומת הלב אל פועלן של דמויות בולטות כאלה, בהן בטינה ברנר, חנה קרמינסקי, שרלוטה לנדאו, ברטה פלקנברג, פרידה גליקסמן ובלה רוזנק. שתי נשים שהגיעו בשנות השלושים לארץ ישראל זכו להתייחסות מיוחדת: פאולה אולנדורף, ממנהיגות האיגוד שהייתה גם מעורה בחיים הפוליטיים בגרמניה ומילאה תפקיד בהנהגת הקהילה היהודית בברסלאו עיר מגוריה; וד״ר רחל שטראוס, שבנוסף להיותה רופאה הייתה פעילה בתנועה הציונית ובאיגוד הנשים היהודיות.

רחל שטראוסס, זכויות ליאו-בק ניו יורק

הכנס הציע אם כן הזדמנות להיחשף לרשימה ארוכה ומרשימה של נשים יהודיות ולהיקף עשייתן והשפעתן. גם הראה כיצד אותן נשים, על אף השתייכותן לזרמים שונים ולעיתים יריבים, הצליחו לטפח סולידריות נשית ויהודית, ופעלו יחד כדי לקדם מטרות חשובות שהציבו לעצמן. ההרצאות והדיונים עוררו בקרב רבות מן המשתתפות תחושת גאווה על הישגיהן של נשים שהעזו לאתגר נורמות מגדריות, וכן תחושת אחריות לחשוף את מורשתן ופועלן, מתוך הבנה כי בכוחה של חקירה זו להעשיר את השיח הפמיניסטי העכשווי ולחזק את התודעה הנשית.

כותבת המאמר הינה ד"ר נטלי ניימרק-גולדברג, היסטוריונית החוקרת את ההיסטוריה של נשים יהודיות בגרמניה