דמיינו את לוקאס וסופיה, זוג בשנות ה-30 לחייהם, הורים לשניים. הגדולה בבית ספר יסודי, הקטן, בן שנתיים, בגן ציבורי במימון מלא. הם גרים בהירשהולם, דנמרק, הנמצאת במרחק 25 ק"מ מקופנהגן הבירה, בערך כמו המרחק בין כפר סבא לתל אביב. כל בוקר הם מורידים את הילדים במסגרות בשעה 7:30 וממשיכים לעבודה, שאליה יגיעו ב-8:00, מקסימום 8:10 אם הכבישים עמוסים במיוחד. לקראת 16:00 הם יסיימו לעבוד ויספיקו שניהם לאסוף את הילדים ב-16:30 ולבלות יחד בגינה ציבורית.

עכשיו דמיינו את יובל ושני מכפר סבא, הורים צעירים לעידן בן העשר ושירה בת השנתיים. הגן הפרטי של שירה עולה אלפי שקלים בחודש. אחרי שהורידו את הילדים במסגרות ב-7:30 הם יגיעו לעבודה ב-8:30, או 9:00 בגלל הפקקים. כדי לעבוד יום עבודה מלא בישראל הם צריכים להישאר בעבודה עד 17:30, אחרי שהגנים והצהרונים נסגרים, והפקקים של אחר הצהריים לא יאפשרו להם להגיע לפני 18:30 הביתה. על בילוי משותף בגינה אין בכלל מה לדבר .

וכך, כדי להתמודד עם הדרישות הסותרות הם נדרשים למאמץ יומיומי אדיר – לצאת מוקדם מהעבודה (אם הבוס מאשר), להשלים עבודה בסוף השבוע (על חשבון המשפחה), להיעזר בסבים וסבתות (אם אפשר), או להוציא עוד כסף (אם יש) על בייביסיטר. אנחנו שומעים שוב ושוב מקובעי מדיניות, ולא רק מהם, ש"פה זה לא סקנדינביה", ושיש פערים תרבותיים וכלכליים אדירים בין ישראל לדנמרק. אבל הפער הזה הוא לא גזירת גורל, הוא נובע מההבדל במדיניות משפחה הנהוגה בדנמרק ובישראל.

מהי מדיניות משפחה?

מדיניות משפחה היא שם כולל לסל השירותים, ההטבות וההסדרים שמדינות מספקות למשפחות, כמו חופשת לידה, חינוך ציבורי לגיל הרך והחוקים המגינים על הורים עובדים. כדי להבין טוב יותר את מדיניות המשפחה בישראל בנינו בקרן ברל כצנלסון את המדד למדיניות משפחה. את המדד פיתחנו יחד אני ויערה מן, מנהלת מחקרי המדיניות בקרן. המדד משווה את מדיניות המשפחה בישראל ל-32 מדינות מפותחות, ומציג תמונה מקיפה לפי שלושה תחומים עיקריים – זמן משותף, חינוך וטיפול ורווחה כלכלית.

הנתונים במדד בהשוואה בינלאומית מאששים את התחושה הרווחת בקרב הורים ישראלים שכמעט בלתי אפשרי לקיים כאן חיי משפחה, על אף שהמשפחתיות היא מהערכים החשובים והקונצנזואליים בחברה הישראלית. כדי להיווכח בכך, אני מזמין את הקוראות והקוראים לצלול לתוך הנתונים באתר האינטרקטיבי של המדד.

הפער בין ישראל למדינות כמו דנמרק מתבטא בצורה הבולטת ביותר בתחום הזמן המשותף, שישראל מדורגת בו אחרונה בהשוואה בינלאומית. הכוונה לזמן משפחתי איכותי שאינו כולל מטלות או נסיעות. כך למשל, ישראלים מתחילים את היום בנסיעה של 31 דקות לעבודה לעומת ממוצע של 25.6 דקות בקרב מדינות המדד. הם עובדים 44.4 שעות בשבוע, הרבה מעל הממוצע המונה 41 שעות. במקביל לעבודה, הורים ישראלים צריכים לתת מענה ל-60 ימים בשנה שבהם הם עובדים והילדים בחופשה, לעומת ממוצע של 47 ימים במדינות המדד. בניגוד לסברה הרווחת, הסיבה המרכזית לכך היא לא ריבוי ימי חופשה של תלמידים אלא מיעוט בימי חופשה של הורים – 12 ימי חופשה שנתית מינימלית לעומת 20 בסטנדרט הבינלאומי.

המיקום הגרוע של ישראל בתחום הזמן המשותף שזור במיקומה הנמוך בתחומים האחרים. היא נמצאת במקום ה-26 מתוך 33 בתחום הרווחה הכלכלית בשל הקושי של ישראלים רבים לסגור את החודש ובשל הסיוע הכלכלי המועט מהמדינה. במצב כזה, קשה לצמצם שעות עבודה בשביל זמן משפחתי. בנוסף, המיקום בתחום הרווחה הכלכלית קשור גם למיקום הנמוך בתחום החינוך והטיפול (28 מתוך 33). ההשקעה הציבורית בחינוך נמוכה וחופשות הלידה קצרות מהממוצע ומוענקות לאימהות בלבד; וכאשר המדינה משקיעה פחות, המעמסה נופלת על כתפי ההורים. מי יכול להרשות לעצמו לעבוד פחות כשצריך לשלם על מעון יום 4,000 שקל בחודש?

אפשר גם אחרת

ב-2015, מדינת ישראל השלימה בפועל מדיניות חינוך חינם חובה מגיל 3, ושיפרה באופן דרמטי את חייהם של מאות אלפי משפחות צעירות. לפני שהחוק חל באופן מלא, הורים נדרשו למצוא פתרונות פרטיים ויקרים לילדיהם, לעתים גם עד גיל חמש. השינוי לא קרה במקרה: הוא תוצאה של צעדת העגלות במחאה החברתית של 2011, שתורגמה לדרישות ועדת טרכטנברג. ההישג הזה הוא תזכורת חשובה לכך שהשינוי אפשרי. ישראל יכולה לקצר את שבוע העבודה הרשמי, להחיל חופשת לידה לאבות, להרחיב את חופשת הלידה לאימהות ולהחיל עם סיומה חינוך חינם לגיל הרך. בישראל יש למעלה מ-3 מיליון הורים לילדים עד גיל 18. ציבור זה צריך להכיר בכוחו האדיר ולהביא לשיפור חייהם של משפחות ישראליות בהווה ובעתיד.

כותבי המאמר הם עופר שכנר ויערה מן, חוקרים בקרן ברל כצנלסון.