"כשזה הילד שלך זה שצריך להיכנס לעזה- הכל עומד למבחן"
טלי כהן-צדק, בטור חשוב על הרגש שחווה (כמעט) כל אמא בישראל, ממנו נולד הספר "רווח של חמש", ובו היא דנה בשאלה- כמה רחוק אמא מוכנה ללכת כדי להבטיח שהילד שלה לא ייהרג בצבא? "אמהות לא שולחות ילדים לצבא, ילדים הולכים לצבא כי חינכו אותם שהם חלק. שהם חלק ממשפחה, מחברים, מקהילה, גם ממדינה. אני מאמינה במילים האלה, אבל כשזה הילד שלך זה שצריך להיכנס לעזה, לא חשוב כמה אידאולוגיה זורמת לך בורידים – הכל עומד למבחן"

כשהבן הבכור שלי נולד הייתי בת 28. אני לא זוכרת הרבה מהחודשים הראשונים. הייתי עייפה, מאוהבת לגמרי בשלושה וחצי קילו שהצלחתי לייצר, ועסוקה בתפעול מה שעד לא מזמן הסתדר לבד בתוך הבטן שלי ועכשיו היה צריך לאכול כל ארבע שעות. גרעפס. קקי. מרפס. מפרקי ירך. הייתי לבד. היה את אבא שלו, היו סבא וסבתא, עדר דודים וחברות עם עצות טובות, שעזרו, אבל עדיין – זה היה עלי. באחריותי. אחר כך הוא גדל. תינוקות גדלים. הסתכלתי עליו, לומד לזחול, וללכת. מצמיח שינים. מתחיל לדבר. אימא. תרנגולת. שוקולד. מילים מתוקות. ילד מתוק. אל תיגע בשקע החשמל, תיזהר בכביש, מתחלקים בצעצועים כשבא חבר, אמא שומרת עלייך. הבאתי בישלתי הלבשתי לימדתי. מוותרים. מבקשים סליחה. מחכים בתור. אחר כך הוא גדל עוד יותר. מטר תשעים, גיטרה, כדורסל. הבית שקט-דממה כי הוא לומד לבגרויות או רועש-קרחנה כי החבר׳ה במרפסת, מתחילים דיבורים על תיאוריה ושיעורי נהיגה, ואז, יום אחד, יום יפה ורגיל ונורמלי, את הולכת לאסוף את הדואר, ובתיבה יש מעטפה עם הלוגו של צה״ל. צו ראשון. בפרצוף שלך. בלב שלך. בתינוק שלך. שבאחריותך. שגדל, שכבר עבר אותך בגובה, אבל מה קשור? מה? והרי יתגייס. והרי יתגייס ליחידה קרבית. כי לימדת אותו. את. ואיך תשמרי עליו עכשיו?
אמהות לא שולחות ילדים לצבא. ילדים הולכים לצבא כי חינכו אותם שהם חלק. כי לימדו אותם, מאז שהיו קטנים, שכל אחד בתורו נותן ובתורו מקבל, ושהם לא לבד. שהם חלק ממשפחה, מחברים, מקהילה. גם ממדינה. אני מאמינה במילים האלה, אבל כשזה הילד שלך זה שצריך להיכנס לעזה, לא חשוב כמה אידאולוגיה זורמת לך בורידים - הכל עומד למבחן. כי יש מדינה, יש חיילים, ויש הילד, הפרטי. לפני הכול. שהולך לקרבי. שאת גאה בו, כל כך, ואיך אמא יכולה להיות גאה במשהו שיכול להרוג את הילד שלה? איך? הדיסוננס בין הלב לראש בלתי אפשרי, ואת שותקת. מה תגידי בתוך הגם וגם הזה? ושוב לא ישנה. ושוב לבד. כמו אז. בודקת בטלפון כל שתי דקות לראות אם הוי האחד הפך לשניים. מבשלת, אופה, מחכה שיחזור.
״רווח של חמש״ הוא הסיפור של נתי, שמבינה שעידו, הבן שלה, עומד להתגייס בדיוק כשהרווח בין המבצעים עומד להסתיים, ולא מסוגלת לעמוד מנגד גם במחיר חציית כל הגבולות כולם. הוא הסיפור של כל האימהות שמחכות, כמוני. שכמעט משתגעות. שמגיע להן לדעת שהן לא לבד.
״סיפרתי לה. בקול רם, עידו. בפעם הראשונה. אני לא סתם מציינת את זה. מה שנלחש בלב נשמע אחרת ממה שנשמע באוזן. מילים שנאמרות מקבלות גוף. הן הופכות מרוח לחומר. מרעיון לתוכנית. ככה זה. העפתי מבט מסביב. הרחבה הייתה ריקה. הם יתגייסו, אמרתי, גם יוני וגם עידו. הם ילכו ליחידות קרביות ואנחנו לא נצליח לשכנע אותם שלא כי חינכנו אותם שזה מה שצריך לעשות, אבל אנחנו יכולות לדאוג שהשירות שלהם יהיה ברווח. שהמלחמה הבאה, או המבצע, כמו שקוראים לזה עכשיו, יתחיל ויסתיים לפני שהם יתגייסו, או לפחות בתקופת ההכשרה שלהם, כי בתקופת הכשרה לא מכניסים חיילים פנימה.
רונה שתקה. כבר עברו ארבע שנים מצוק איתן, אמרתי. לא היה עוד אף פעם רווח כזה. זה עניין של זמן, וברגע שנהיה על הקצה, אני מתכוונת כשהמדינה תהיה על הקצה, אני אדאג שנעבור אותו. שלא יהיה אפשר להכיל יותר. כשיהיה מספיק מתוח, כשיהיה מצב פוליטי שהממשלה תרוויח ממלחמה, אני אגרום לזה לקרות, רונה. אני אמצא גן ילדים, או מרפאה, או מתקן אסטרטגי, ואדאג שבלון תבערה יעלה שם את הכול באש. או עפיפון. זה לא משנה. עוד לא החלטתי. אני בונה את העפיפונים עכשיו ובגלל זה אני חותכת יוטה וזה יהיה מוכן כי נגמר הרווח, והלוואי שזה יקרה בלעדיי, הלוואי, אבל לא נראה לי. רונה לא אמרה כלום. היא פנתה ממני, לרגע, בהתה בחלונות הזכוכית של המרכז הציבורי, וכשהביטה בי שוב, אמרה, את מבינה שמה שאת אומרת זה שאת הולכת לנסות לעשות מלחמה עכשיו כדי שחייל אחר ימות במקום הבן שלך? את מבינה מה את רוצה לעשות?
הבנתי מצוין, עידו. אם אצליח, חייל אחר ימות במקומך. ייפצע במקומך. יהיה פוסט־טראומטי במקומך. רונה נאנחה, הניחה עליי יד ואמרה, אי אפשר לעשות דבר כזה, נתי, את יודעת שאי אפשר. מלחמה זה דבר רע, ואת לא תחרחרי מלחמה אם לא חייבת להיות מלחמה. את לא בן אדם כזה. היא נאנחה שוב ואמרה, אני מבינה שאת מפחדת אבל את לא יודעת מה זה ללכת ביום הזיכרון לקברים ולמשפחות השכולות. אלי ואני הולכים בכל יום זיכרון, וזה נורא. עוברים ממשפחה למשפחה. כל החיילים שנהרגו לו. זה לא עובר, נתי. זה לא נרגע ולא נהיה קל. את לא תעשי דבר כזה לאף אחד."
"חיכיתי רגע, ואז אמרתי בשקט, רונה, את לא יודעת איזה בן אדם אני. אם את רוצה לשלוח את יוני לצבא בלי לעשות כלום כדי לשמור עליו מהזוועה הזאת, אז אל תעזרי לי, אבל אל תנפנפי בסיסמאות. ואל תנפנפי במשפחות שכולות. לחצתי בכוח על אחת השלפוחיות. אמא של דורון עצובה, אמרתי, תמיד. ודודה שלו מתגעגעת, תמיד. ואני לא הולכת כמוך וכמו אלי ממשפחה למשפחה, אבל כן נשארתי עם סבתא שלו בדירה הקטנה שלה, כשכבר כל כך כאבו לה הרגליים עד שלא יכלה לעלות לקבר, וכן בהיתי איתה בטלוויזיה כשהקריאו את שמות הנופלים, אחד אחד, כמו מחרוזת אימה מזוינת על הצוואר של הארץ הזאת. והלב שלה היה מרוח על הרצפה בסלון, כמו בכל יום, על הבן שלה, הגיבור, יושבת שם, בלי לזוז, חייבת לראות את השם שלו מופיע על המסך ואת הקריין אומר בקול רם, נפל בתעלה, כאילו תהיה בזה הקלה. ככה, כל שנה, עד שהיא מתה, שזו ההקלה היחידה שאפשר לייחל לה אחרי דבר כזה, למות בעצמך.
ואת יודעת מה עוד? לפני שנתיים, כשעמדנו פה בחוץ והפרדנו עלי פטרוזיליה לחתונה של נועה ואלון, פתאום ילד התחיל לבכות, מרחוק, והייתה המולת נשים ושקשוק כלים, וכולן נדרכו עד שנגה אמרה, זה דויד של אורן, הנה הוא הולך אליו, ואני זוכרת שאילנה עמדה מולי וחייכה, ואמרה, אה, אז הכול בסדר. אני זוכרת את זה, שהרמתי אליה את המבט, ושאלתי, מה הכול בסדר? ואילנה אמרה, אם זה לא מהמשפחה שלנו אז הכול בסדר. ולא האמנתי למשמע אוזניי. אני זוכרת את התחושה הזאת, ואת גלגול העיניים שלא טרחתי להסתיר, ואני אומרת לך עכשיו שאילנה צדקה. שהיא אמרה אמת. שכל המילים היפות שלנו לא שוות שום דבר. זה שלנו או שזה לא שלנו. יש שלנו מדינה, יש שלנו חיילים, ויש שלנו הילד, הפרטי. לפני הכול. אני כן בן אדם כזה. ולא אכפת לי, רונה. אני אבנה את העפיפונים שלי ואסע איתם ועם הבלונים לעוטף וכשתהיה לי הזדמנות אני אפריח אותם במקומות הכי רגישים וכל מה שתגידי נכון וחייל אחר ימות. גם אם את חושבת שאין בי טיפה של מוסר, אני אעשה את זה. איתך או בלעדייך. אני לא משנה את המצב, ואני לא משנה את המספרים, אני רק משנה את הזמנים.״