מאת: הדס רגולסקי , 09/02/2025

׳מוזלמנים׳, מלמלו אמש רבים את מה שהעיניים סרבו להאמין שהן רואות. שלדי אדם. שאריות בשר תלויות על גופן. עיניים שקועות בחוריהן וגוף שמסרב ללכת אחרי שנה וארבעה חודשים במרתפי הגיהינום. כך שבו אלינו אתמול אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי, משבי חמאס לאחר 491 ימים. אלי, שאישתו ובנותיו נרצחו ב-7/10, שגילה על כך רק אתמול. שהוכרח לעמוד בטקס הציני להחריד של מפלצות החמאס ולומר על הבמה ש"הוא חוזר לאישתו ובנותיו". אוהד, שהשיחה של בתו אלה עם דני קושמרו בבוקר השבת השחורה, בה סיפרה שראתה את אביה מובל לעזה בתמונות בטלגרם, לא תצא מראש שלנו. אור, שאשתו נרצחה במיגונית התופת ממנה נחטף, ובנו בן השלוש, שמחכה לו עוד מלפני שידע כלל איך לדבר, אמר לו אתמול כששב ש'לקח לו זמן לחזור'. כל רגע ורגע בשיבת החטופים אמש היה קשה לצפייה.

אך זה לא היה אמור להפתיע אותנו. זה בוודאי לא היה אמור להפתיע את אנשי כוחות הביטחון, המודיעין והפוליטיקאים – ובראשם המפקיר הראשי. גופתה של עדן ירושלמי ז״ל הוחזרה לישראל במשקל 36 קילוגרם. גופתו של הרש גולדברג פולין הוחזרה במשקל 50 קילוגרם – וזה היה עוד באוגוסט, לפני חצי שנה. כל האינדיקציות זעקו שכך ייראו שורדי שבי חמאס. יש לשער שהנותרים מאחור במצב נורא אף יותר. ולמרות שכולם ידעו – קול שוועת אחינו לא נשמע.

אין טעם לצפות עוד לדבר מהאיש האכזר, הציני ונטול העכבות שעומד בראש ממשלת ישראל. לא מחסידיו השוטים, לא ממלחכי הפינכה, ולא משליחיו של אלוהים מטעם עצמם – שלב יהודי לא מפעם בהם. אבל שומרי הסף היו אמורים לעצור את הזוועה הזו או לקצר אותה. יתרה מכך – אנחנו היינו אמורים לעשות זאת. העובדה שאחרי שאלי, אוהד ואור חזרו כאודים מוצלים, מדינת ישראל לא עוצרת מלכת, היא תעודת עניות בראש ובראשונה לנו – הציבור שמתיימר להבחין בין טוב לרע, בין הפקרה לחסד, בין מה שנכון, מוסרי, יהודי וישראלי – לבין מה שלא. והעובדה שיש בין מקבלי ההחלטות עוד מי שעדיין שוקלים האם ללכת לקראת השלב השני בעסקה - היא ביזיון מוחלט והמשך הפקרת החטופים לעוד הרעבה, התעללות ומוות. אחרי התמונות אתמול לא ניתן להתעלם מכך יותר. כבר לא ניתן עוד להגיד ש"החטופים אינם מתים, הם רק סובלים" כשמביטים לסבל הזה בעיניים. 

הרגילו אותנו לחזור לשגרה. לצקצק למראה עוד ׳בלתי נתפס׳ שנשבר. לענוד את סיכת החטופים או הדיסקית – ולרוב האנשים זה הספיק. ואולי לא רק שהרגילו אותנו, זה שאנחנו התרגלנו.

בקיץ, אחרי רצח ששת הצעירים במנהרה – עדן, הרש, אורי, אלמוג, אלכס וכרמל ז״ל – כמעט מיליון ישראלים יצאו לרחובות בכל רחבי הארץ בחמת זעם, ההחמצה הייתה ברורה. אבל אתמול? אתמול לא היו מיליונים בכיכר החטופים ובבגין. לא בחיפה. לא בירושלים. לא בצמתים.

הייאוש פושה בנו. אך אם לא נמצא את הכוחות להתנגד לכוחות האופל – איזה עתיד אנחנו מייחלים לעצמנו כאן? ובאיזה אמות מוסר נתיימר להמשיך ולחיות פה? אם מדינת ישראל הרשמית מפקירה את בניה ובנותיה – ואנחנו שותקים – למה שמישהו או מישהי ירצו להמשיך להגן על הארץ הזו? למה שמישהו ירצה להמשיך לחיות פה?

העסקה האיומה הזו, שבה השחרור נעשה בפעימה אחת בכל שבוע, היא דרישה של המפקיר הראשי, אבל אנחנו כבר יודעים את האמת: צריך לעצור הכול ולסיים את העסקה כולה. מיד. עכשיו. על כל שלביה.

 
 
 
 
 
הצגת פוסט זה באינסטגרם
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎MICHAL PEYLAN | מיכל פעילן‎‏ (@‏‎michalpeylan‎‏)‎‏

המחיר היה ידוע מראש כבר מהשמונה באוקטובר. מראש, בכוונת מכוון, הוא והמשיחיים שלצידו סיכלו כל רעיון ליום שאחרי. העסקה הזו היא עסקה עם השטן. וגם זה – עובדה ידועה. עובדה מוגמרת. חמאס נשאר ברצועה כאילו כלום לא קרה. אנחנו עוד נבוא חשבון דמים עם הצוררים. אבל עכשיו, עלינו לעמוד איתן מול הסהרוריים והשופרות בתוכנו שמתנגדים להסכם.
לדרוש את השלמתו – עכשיו.

זה מאוחר מדי לרבים מדי מהחטופים. אבל את מתי המעט שנותרו – עלינו להציל. זה עלינו. ושלא נחשוב לרגע שמספיק לקטר, או למלמל בזעזוע מול המסך.

אם לא עכשיו – אז מתי?
אם לא אנחנו – אז מי?

תגיות