רחל חדד הלוי היא הלוחמת הראשונה שמוזכרת באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל של משרד הביטחון. רחל, שהייתה אחת מהמתיישבים הראשונים באם המושבות פתח תקוה, מתה ב-1886 כשניסתה להגן על המושבה מפני פולשים ערבים. באחד הלילות העלו אנשי הכפר יהודיה הסמוך את עדרם על השטח הזרוע של פתח תקוה. אנשי המושבה ארבו להם, היכו אותם ולקחו את עדרם. למחרת ניצלו אנשי יהודיה את היעדרותם של הגברים, שהוליכו את העדר אל המושל הטורקי ביפו, ופשטו על פתח תקוה. רחל ניסתה להתנגד להם והוכתה קשות. היא הובאה גוססת לבית חולים בירושלים, שם מתה מפצעיה.

עוד באון לייף:

עד למלחמת העצמאות בנות לוחמות היו חלק בלתי נפרד מנוף המחתרות והארגונים שהתארגנו ביישוב היהודי, מהשומר ועד לפלמ"ח ולהגנה ורבות אף מצאו את מותן בשעת לחימה. חלק מהן היו גיבורות ספרי ילדותנו: שרה אהרנסון מארגון ניל"י, שהתאבדה בכלא הטורקי לאחר שעונתה קשות ולא נשברה; חנה סנש, שעלתה ארצה מהונגריה, הוצנחה לשם על ידי הבריטים כדי להילחם בנאצים ונהרגה בשבי; וזהרה לביטוב, לוחמת פלמ"ח שהוכשרה להיות טייסת בארה"ב, שימשה כסגנית מפקד טייסת בצה"ל ומתה בתאונה. לאחר קום המדינה, העדיפו בצה"ל להציב בנות בתפקידי מנהלה. רק בשנים האחרונות, ואולי בזכות אליס מילר שסללה את הדרך לקורס טיס, נשים מגיעות ליותר ויותר תפקידים קרביים.

ואולם לצד הנשים האלה שנהפכו לאגדה, ולמרות הניסיון להגן על המין הנשי ככל האפשר, במהלך שנות קיומה של ישראל נטמנו באדמה לוחמות נוספות – מוכרות פחות, אך לא פחות אמיצות. זה סיפורן:

זיוה נתן ורות רבינוב – בחייהן ובמותן לא נפרדו

רות רבינוב נולדה ב-26.9.1929 בקיבוץ גבת, שם התחנכה ועבדה. היא אף השתתפה במסע לגליל לשם הקמת נקודות יישוב חדשות, בניגוד להוראות השלטון הבריטי, תחת מסווה של "עלייה לתל חי". גם זיוה נתן נולדה בקיבוץ גבת ב-8.5.1927 וגדלה שם כל חייה. היא היתה "עדינת טעם וענוגת רגש, היטיבה לשיר ולנגן והשתתפה בריקודים בכל חג ומועד".

בתחילת מלחמת העצמאות לאחר שסיימה תורנות שמירה במשק, רשמה את הרהורי לבה על המלחמה: "ומשום מה עלי לנעוץ מבט ולהטות אוזני בקשב רב? משום מה זו הפלדה בידי וראשי נשען עליה בלא אומר, כמתוך צו נעלם? לא לי, לא לך צו זה. לא לנו אשר אש אחרת בוערת בעינינו".

מימין לשמאל: רות רבינוב וזיוה נתן

זיוה ורות התגייסו לשירות העם ושירתו בגדוד 14 של חטיבת גולני. ב-24.3.1948 נהרגו השתיים ביריות ממארב על המשאית שבה נסעו בדרכן לקורס אלחוטאים ביבנאל, ליד הכפר עין דור. הן נקברו יחד בבית הקברות בגבת.

דורית שקד – נפלה בהיאחזות ברמת הגולן

דורית שקד נולדה ב-4.1.1952 בחיפה. בבית הספר היסודי נחשבה לילדה מסוגרת ומכונסת בעצמה. בגילי 9-12 שהתה שקד בבוקרשט בשל שליחות של הוריה. היא למדה רומנית בקלות ועשתה לעצמה שתי חברות טובות רומניות שליוו אותה עד ליום מותה. כששבה משם החלה ללמוד בבית הספר חוגים בחיפה וסיימה שם את לימודיה. במקביל, היא היתה חניכה ומדריכה בצופים, בשבט צופית שעל הכרמל.

היא אהבה לקרוא ואף לכתוב, האזינה למוזיקה קלאסית ואף למדה לנגן על גיטרה. לפני הגיוס בילתה כמה חודשים בקיבוץ צרעה והתחבבה מאוד על אנשי המשק ובמיוחד על הילדים. המשק הפציר בה לצאת לשל"ת (שירות ללא תשלום), היא התעקשה ללכת לאן שיציבו אותה, על אף שקיננה בה תחושה רעה ופחד מפני הבאות.

דורית שקד

דורית התגייסה בסוף פברואר 1970 והתנדבה לשרת בנח"ל. היא נשלחה לנח"ל גשור (היאחזות ברמת הגולן, שנהפכה לימים לקיבוץ), אך הובטח לה שתישלח לקורס חובשות והיא התעודדה מכך. ב-8.6.1970 היא נפלה בקרב בהפגזה אווירית ברמת הגולן והובאה למנוחות בבית הקברות הצבאי בחיפה.

ניבה שאול – נהרגה בסיני במלחמת יום הכיפורים

ניבה שאול היא החיילת ההרוגה היחידה ממלחמת יום הכיפורים. היא נולדה ב-19.12.1950 בקיבוץ משמר הנגב. הוריה היו ממייסדי הקיבוץ, והיא הייתה מראשוני הילדים בו. היא נולדה, גדלה והתחנכה בקיבוץ. חברי הקיבוץ סיפרו עליה כי היתה ילדה שקטה וטובת מזג, שנהפכה בהיחבא לנערה יפה ורבת חן. ניבה אהבה לנגן בחליל צד והיא הצטיינה בחוש קצב מדויק ובשמיעה חדה. היא גם מאוד אהבה לרקוד.

היא התגייסה לצה"ל בתחילת דצמבר 1968. לאחר טירונות וקורס למפעילי טלפרינטר, הוצבה ניבה בחיל הקשר בתפקיד פקידה כתבנית. היא מילאה את תפקידה במסירות וביעילות. שם גם הכירה את בני, שאתו תיכננה להקים משפחה.

ניבה שאול

לאחר שחרורה מהשירות הסדיר, ביקשה ניבה להכיר את העיר הגדולה. היא עבדה שנה במזכירות הקיבוץ, ולאחריה ביקשה שנת חופש והחלה לעבוד בחברת תיירות. לאחר תקופה של עבודה מסורה ונאמנה בחברה, היא אף נשלחה לחופשה על חשבון החברה יחד עם ארוסה בני. היא פרחה בעיר וחשה בה מצוין, אך עם זאת התקשתה עם המחשבה שתבנה את חייה בעיר.

במלחמת יום הכיפורים נקראה ניבה לשירות מילואים כבעלת מקצוע חיוני בחיל הקשר והצטרפה לשיירה צבאית שירדה דרומה, לסיני. ב-8.10.1973, יומיים לאחר פרוץ המלחמה, בעת שחנתה השיירה במחנה רפידים, נקלעה ניבה להפצצה של מטוסים מצריים ונהרגה מפגיעה ישירה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ משמר הנגב. הוריה וקיבוצה הקימו לזכרה קרן מלגות קבועה בשם "קרן ניבה".

מאיה קופשטיין – נהרגה בפיגוע בבית ליד

מאיה קופשטיין נולדה בירושלים ב-2.7.1995, אחות בכורה לאייל, לעדי ולגל. היא תמיד ידעה מה היא רוצה. את לימודיה סיימה בבית הספר רנה קאסן בירושלים. היא היתה פעילה בצופים והתנדבה במגן דוד אדום. היא היתה חברותית ובעלת תכונות של מורה ומנהיגה. היא שאפה להיות מורה כשתגדל בשל האהבה והסבלנות לילדים שהיו טבועים בה. היא היתה מאוד קשורה למשפחתה: נהגה לחזור מהצבא בימי שישי עם זר פרחים לאמא ומיד רצה לאסוף את אחיה הקטן מהגן. היא ציפתה לראותו מגיע לכיתה א', אך לא זכתה לכך.

מאיה התגייסה בנובמבר 1993. לאחר הטירונות עברה קורסים מקצועיים, בהם הוכשרה כאלחוטנית וכמדריכה. בסיום ההכשרה, הוצבה מאיה בבסיס טירונים של חטיבת הצנחנים כמדריכת קשר. מאיה הצטיינה בתפקידה, אהבה את ההדרכה והשקיעה בה את כולה. היא האמינה בשלום ותמכה בכל תהליך שיוביל אליו, אך מצאה את מותה דווקא בפיגוע.

מאיה קופשטיין

 ב-22.1.1995 נהרגה מאיה בפיגוע חבלני בצומת בית ליד. מיד לאחר הפיצוץ הראשון, היא רצה למקום וניסתה להגיש עזרה ראשונה למפקדה שנפצע, אלא שאז אירע הפיצוץ השני ומאיה נפגעה. יחד אתה נהרגו 21 חיילים נוספים. מאיה נקברה בהר הרצל בירושלים.

משפחתה של מאיה הנציחה את זכרה בכמה דרכים: תרומת ספרים לבית כנסת בירושלים; ייסוד עמותה המעניקה מלגות לתלמידים מבית הספר "רנה קאסן", שמטפלים בילדים נכים; הקמת גן ציבורי בירושלים לזכרה, ושיפוץ גן המשחקים במוסד "אלווין" בירושלים שבו נמצאת אחותה, עדי.

הרמטכ"ל דאג אמנון ליפקין שחק כתב למשפחתה: "מאיה שירתה כמדריכת קשר בבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים ותוארה על ידי מפקדיה כחיילת אחראית, שמילאה את תפקידה במסירות וביסודיות, הדריכה באופן מקצועי את טירוני הצנחנים ואף לעתים את מפקדי הצנחנים, להשתלבות בקורסים הפיקודיים".

בינואר 2003 העניק אלוף פיקוד מרכז לסמלת מאיה קופשטיין ציון לשבח, שנמסר למשפחתה "על חירוף נפש, מימוש ערך הרעות תוך סיכון עצמי, אומץ לב, גילוי תושיה והיותה מופת ודוגמה".

קרן טנדלר – נהרגה במלחמת לבנון השנייה

קרן טנדלר היא החיילת ההרוגה היחידה במלחמת לבנון השנייה והאחרונה עד כה. היא נולדה ב-26.9.1979 ברחובות, אחות בכורה לנדב. היא ניחנה בחוש טכני מפותח והתקבלה למגמת תיב"מ (תכנון וייצור באמצעות מחשב) במכללת אורט רחובות שבה למדה. קרן התאהבה במקצוע וראתה את עתידה בחיל האוויר.

ב-1997 התגייסה קרן לחיל האוויר ונשלחה לקורס מכונאי מסוקים בבית הספר הטכני של חיל האוויר. בסיומו הוצבה בטייסת מסוקי היסעור בבסיס תל נוף, שם שימשה כמכונאית קרקע. היא אף זכתה לטוס למשימת כיבוי שריפות ביוון. במהלך שירותה התקבלה קרן לקורס מכונאים מוטסים. לפני כן, היא יצאה לטירונות רובאי 07 ולאחר מכן עברה גיבוש, בדומה לזה שעוברים מועמדים לקורס טיס. היא יצאה לקורס ב-2001, עם כניסתה לשירות קבע והייתה הבת היחידה בקורס, אך השיגה ציונים טובים יותר משל הבנים. בסיום הקורס, לאחר שמונה חודשים, נשלחה קרן להסמכה בטייסת.

קרן הייתה המכונאית המוטסת היחידה בטייסת ה"יסעורים". היא הצטיינה בתפקידה והשתתפה במבצעים רבים, בארץ ובחו"ל. ב-2005, לאחר ארבע שנות קבע, פרשה קרן מהשירות לטובת לימודי משפטים ב"מכללה למינהל". היא המשיכה לעשות מילואים בטייסת, גם בהתנדבות והחלה לעשות מילואים בתנאי קבע בתום השנה הראשונה במכללה. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, דרשה קרן להשתתף בטיסות המבצעיות בתחומי לבנון. מפקדיה סירבו בתחילה, אבל קרן התעקשה וכך הצטרפה לטיסה מבצעית בלבנון ב-11.8.2006.

קרן טנדלר

למחרת השתתפה קרן במבצע ההנחתה הגדול של לוחמים בעומק דרום לבנון. לאחר הנחתת הכוח, כ-30 שניות לאחר שהמריא מחדש, נפגע מסוק היסעור מטיל שירה חיזבאללה. קרן נהרגה בגיל 27. גופתה חולצה תחת אש במבצע של לוחמי שלדג ו-669. היא נקברה בבית העלמין הצבאי ברחובות. על קברה נחקקו המלים "קרן שלנו, החייכנית, השאפתנית, אוהבת האדם, הלוחמת. בלבנו לעד".

אל"מ איתי וירוב, מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים שהשיבה את גופתה לישראל, הספיד את קרן: "במסע רגלי ארוך ומפרך נשאנו אותך מהשטח שבין יעיטר לזבקין דרך מצוקי ואדי בית ליף וחזרה ארצה. במסעך האחרון ליווינו אותך, מאות לוחמי צנחנים בשובם מן הקרב. לוחמת בין הלוחמים כראוי לך, לדרכך, לחייך ולאופן נפילתך. קרן, אצלנו בצנחנים נהוג לומר שלוחם ממשיך לחיות כל עוד יש לו זוכר. ולך בזיכרוננו - חיי נצח. ינעמו לך רגבי הארץ הזאת שאת זכית והיית חלק ממגיניה".